פרק 1:
סאמר
״זו בדיחה?״ אני בוהה בפה פעור בחמש הבנות שפוסקות נגדי. יש להן צבעי שיער, עור ועיניים שונים זו מזו, ולמרות זאת אני לא מצליחה להבדיל ביניהן כי ההבעות שלהן זהות. זחיחות רבה מציצה דרך החרטה המזויפת שהן מנסות להביע, כאילו שהן באמת הרוסות מהחדשות.
הא. הן נהנות מזה.
״אני מצטערת, סאמר, אך זו לא בדיחה.״ קאיה מעניקה לי חיוך מרחם. ״כוועדת התקנים, אנו מתייחסות למוניטין של ׳קאפא בטא נו׳ ברצינות רבה. קיבלנו דיווח מ'נשיונלז' הבוקר —״
״אה באמת? קיבלתן דיווח? הן שלחו מברק?״
״לא, זה היה אימייל,״ היא אומרת, ומפספסת לגמרי את הציניות. היא מעיפה את שיערה המבריק על כתף אחת. ״הן הזכירו לוועדה שכל חברה באגודה הזו חייבת לעמוד בסטנדרטים ההתנהגותיים שהן קבעו, אם לא הסניף שלנו יאבד את היחסים הטובים שלו עם 'נשיונלז'.״
״אנחנו חייבות להישאר ביחסים טובים,״ ביאנקה מצייצת, ומפצירה בי בעיניה. מבין חמש הכלבות שמולי, היא נראית הכי הגיונית.
״במיוחד אחרי מה שקרה עם דפני קטלמן,״ מוסיפה אחת הבנות שאת שמה אני לא זוכרת.
סקרנות משתלטת עליי. ״מה קרה לדפני קטלמן?״
״הרעלת אלכוהול.״ הנערה הרביעית — אני חושבת שקוראים לה היילי — מנמיכה את קולה ללחישה ומביטה סביב במהירות, כאילו שמסתתרים מכשירי ציתות ברהיטים העתיקים שממלאים את הסלון של אחוזת 'קאפא'.
״היא נאלצה לעבור שטיפת קיבה,״ הבחורה ללא שם מגלה בשמחה. וזה גורם לי לתהות אם היא מתלהבת למעשה מכך שדפני קטלמן כמעט מתה.
קאיה מדברת וקולה חד. ״מספיק עם דפני. לא היית צריכה להעלות אותה, קורל —״
קורל! נכון. כך קוראים לה. ושמה נשמע מטופש כעת בדיוק כפי שהוא נשמע כשהיא הציגה את עצמה לפני רבע שעה.
״אנו לא אומרות את שמה של דפני בבית הזה,״ קאיה מסבירה לי.
אלוהים אדירים. שטיפת קיבה אחת מסכנה ודפני הופכת להיות 'וולדמורט'? סניף 'קאפא בטא נו' של אוניברסיטת 'בראייר' הרבה יותר מחמיר מהסניף ב'בראון'.
וההוכחה היא — שהן מעיפות אותי החוצה עוד לפני שעברתי לגור שם.
״זה לא אישי,״ קאיה ממשיכה, ומעניקה לי עוד חיוך מנחם מזויף. ״המוניטין שלנו חשוב לנו מאוד, ואף שאת משושלת —״
״שושלת נשיאותית,״ אני מציינת. אז הא! בפרצוף שלך, קאיה! אימי הייתה הנשיאה של סניף 'קאפא' במהלך השנה הראשונה והאחרונה שלה בלימודים, וכך גם סבתא שלי. נשות 'הייוורד' ו'קאפא בטא נו' הולכות יד ביד כמו שרירי בטן וכל אחד מהזכרים ממשפחת 'המסוורת'.
״שושלת,״ היא חוזרת על עצמה, ״אך אנו כבר לא מתייחסות באותה צורה מחמירה לאותם קשרי־אבות כמו שהיינו פעם.״
קשרי־אבות? מי מדבר ככה? היא נסעה בזמן לימי קדם?
״כפי שאמרתי, יש לנו חוקים ומדיניות. ואת לא עזבת את סניף 'בראון' ביחסים טובים במיוחד.״
״לא העיפו אותי מ'קאפא',״ אני מתווכחת. ״העיפו אותי מהלימודים עצמם.״
קאיה בוהה בי בהלם. ״זה משהו שאת גאה בו? שסילקו אותך מאחד הקולג׳ים הטובים ביותר במדינה?״
אני עונה בחירוק שיניים. ״לא, אני לא גאה בזה. אני רק אומרת, שמבחינה טכנית, אני עדיין חברה באגודה הזו.״
״אולי, אך זה לא אומר שיש לך זכות לחיות בתוך הבית הזה.״ קאיה משלבת זרועות על סוודר האנגורה הלבן שלה.
״אני מבינה.״ אני מחקה את התנוחה שלה, רק שאני משלבת גם רגליים.
מבטה המקנא של קאיה נוחת על מגפי ה'פראדה' השחורים מזמש שלי, מתנה מסבתי לכבוד התקבלותי ל'בראייר'. צחקתי כשפתחתי את הקופסה אתמול בלילה — אני לא בטוחה שננה סלסט מבינה שאני לומדת ב'בראייר' רק מפני שסילקו אותי מהקולג׳ הקודם שלי. למעשה, אני בטוחה שהיא כן, ופשוט לא אכפת לה. ננה תמצא כל תירוץ בשביל לנעול 'פראדה'. היא הנפש התאומה שלי.
״ולא חשבתן,״ אני ממשיכה, ובנימת קולי אפשר לשמוע שאני כבר על הקצה, ״להודיע לי את זה לפני שארזתי את הדברים שלי, נסעתי כל הדרך לפה ממנהטן, ונכנסתי בדלת?״
ביאנקה היא היחידה שיש בה ההגינות להיראות אשמה. ״אנחנו ממש מצטערות, סאמר. אך כמו שקאיה אמרה, ה'נשיונלז' יצרו איתנו קשר רק הבוקר, ואז היינו צריכות להצביע, ו...״ היא מושכת קלות בכתפיה. ״מצטערת,״ היא אומרת שוב.
״אז הצבעתן והחלטתן שאסור לי לגור פה.״
״כן,״ קאיה אומרת.
אני מסתכלת על האחרות. ״היילי?״
״האלי,״ היא מתקנת אותי בנימה מקפיאה.
אה, מה שתגידי. כאילו שאני אמורה לזכור את השמות שלהן? רק הרגע נפגשנו. ״האלי.״ אני מסתכלת על הבחורה הבאה. ״קורל.״ ואז על הבחורה הבאה. שיט. אני באמת לא מכירה את זאת. ״לורה?״
״טוני,״ היא אומרת בכעס.
ניסוי וטעייה! ״טוני,״ אני חוזרת אחריה בהתנצלות. ״אתן בטוחות לגבי זה?״
אני זוכה לשלושה הנהונים.
״יופי. תודה שבזבזתן לי את הזמן.״ אני קמה, מעיפה את השיער על כתף אחת, ומתחילה לכרוך את צעיף הקשמיר האדום שלי סביב צווארי. קצת יותר מדי במרץ אולי, כי נראה שזה מעצבן את קאיה.
״תפסיקי להיות כזו דרמטית,״ היא מצווה בקול עוקצני. ״ואל תתנהגי כאילו שאנחנו אשמות בכך ששרפת את הבית הקודם שלך. תסלחי לנו אם אנחנו לא רוצות לחיות עם פִּירוֹמָנִית.״
אני נאבקת בעצמי לא להתפוצץ מרוב עצבים. ״לא שרפתי שום דבר.״
״זה לא מה שאחיותינו מ'בראון' אמרו.״ היא מצמידה שפתיים. ״בכל אופן, יש לנו פגישת אגודה בעוד עשר דקות. הגיע הזמן שתלכי.״
״עוד פגישה? תראו אתכן! יש לכן לוח זמנים עמוס היום!״
״אנחנו מארגנות הלילה את אירוע הצדקה של ערב השנה החדשה כדי לגייס כסף,״ קאיה אומרת בקול נוקשה.
אה, טעות שלי. ״איזו צדקה?״
״אה.״ ביאנקה נראית נבוכה. ״אנחנו מגייסות כסף לשיפוץ המרתף פה באחוזה.״
אוי אלוהים אדירים. הן ארגון צדקה? ״אז כדאי שתיגשו לעבודה.״ בחיוך מלגלג, אני מנופפת באצבעותיי באדישות ויוצאת מהחדר.
במסדרון, אני מרגישה את צריבת הדמעות הראשונה.
שיזדיינו הבנות האלה. אני לא צריכה אותן או את האגודה האידיוטית שלהן.
״סאמר, חכי.״
ביאנקה משיגה אותי בדלתות הכניסה. אני מעלה במהירות חיוך על הפנים וממצמצת כדי להדחיק את הדמעות שהחלו לעלות. לא אתן להן לראות אותי בוכה, ואני כל כך שמחה שהשארתי את המזוודות שלי ברכב ונכנסתי רק עם התיק הגדול שלי. כמה משפיל זה היה לו הייתי צריכה לסחוב את המזוודות חזרה לרכב? וגם הייתי צריכה לחזור כמה פעמים כי יש לי לא מעט מזוודות.
״תקשיבי,״ ביאנקה אומרת, וקולה שקט כל כך שאני מתאמצת לשמוע אותה. ״תחשבי על עצמך כבת מזל.״
אני מרימה גבות. ״על כך שאני חסרת בית? בטח, אני מרגישה מבורכת.״
היא מעלה חיוך קטן. ״שם המשפחה שלך הוא הייוורד־די לורנטיס. את לא, ולעולם לא תהיי חסרת בית.״
אני מחייכת במבוכה. אי־אפשר להתווכח עם זה.
״אבל אני רצינית,״ היא לוחשת. ״את לא רוצה לגור פה.״ עיני השקד שלה זזות במהירות לעבר הכניסה. ״קאיה היא כמו סמָּל בטירונות. זו השנה הראשונה שלה כנשיאת 'קאפא' והיא מנצלת לרעה את הכוח שלה.״
״לא שמתי לב,״ אני אומרת בציניות.
״היית צריכה לראות מה היא עשתה לדפני! היא התנהגה כאילו האלכוהול הוא העניין, אך האמת היא שהיא פשוט קינאה כי דף שכבה עם החבר שלה לשעבר כריס, אז היא מיררה את חייה של דף. סוף שבוע אחד כשדפני לא הייתה פה, קאיה ב׳טעות'״ — ביאנקה עושה מירכאות באוויר — ״תרמה את כל הבגדים שלה לסטודנטים של שנה א׳ שאספו בגדים לאירוע ההתרמה השנתי. לבסוף דף עזבה את האגודה ועברה מפה.״
אני מתחילה לחשוב שהרעלת אלכוהול היא הדבר הטוב ביותר שיכול היה לקרות לדפני קטלמן, אם זה מה שהוציא אותה מהגיהינום הזה.
״מה שתגידי. לא אכפת לי אם אגור פה או לא. כמו שאמרת, אהיה בסדר גמור.״ אני מדברת בקול אדיש של שום־דבר־בחיים־אף־פעם־אף־פעם־לא־משפיע־עליי ששכללתי לאורך השנים.
זה השריון שלי. אני מעמידה פנים שהחיים שלי הם בית ויקטוריאני יפהפה, ומקווה שאף אחד לא יתקרב מדי ויראה את כל הסדקים שבחזות שלי.
אך לא משנה כמה משכנעת אני מול ביאנקה, אני לא מצליחה להשתלט ולעצור את גל החרדה הענק שנוחת עליי ברגע שאני נכנסת לרכב שלי חמש דקות לאחר מכן. זה מעתיק את נשימתי ומאיץ לי את הדופק, מקשה עליי לחשוב בצורה צלולה.
מה אני אמורה לעשות?
לאן אני אמורה ללכת?
אני שואפת עמוק. זה בסדר. זה בסדר גמור. אני נושמת עוד נשימה עמוקה. כן, אמצא פתרון. אני תמיד מוצאת, נכון? אני מפשלת כל הזמן, ואני תמיד מוצאת דרך לצאת מזה איכשהו. אני רק צריכה לשנס מותניים ולחשוב —
הנייד שלי מצלצל בקול תרועה את גרסת הרינגטון של השיר "Cheap Thrills" של הזמרת סיה. תודה לאל.
אני לא מבזבזת זמן ועונה. ״היי,״ אני מברכת את אחי דין, אסירת תודה על ההפרעה.
״היי, מנוזלת. רק בודק שהגעת לקמפוס בחתיכה אחת.״
״למה שלא אגיע?״
״טוב, מי יודע. אולי ברחת למיאמי עם איזה טרמפיסט שמתחזה לראפר שאספת בכביש המהיר — או כמו שאני אוהב לקרוא לזה, מתכון להפוך לחליפת עור של רוצח סדרתי. אה, רגע! כבר עשית את זה, לעזאזל.״
״אוי, אלוהים אדירים. קודם כול, ג'ספר שאף להיות זמר קאנטרי, לא ראפר. ושנית, הייתי עם עוד שתי בנות ונסענו ל'דייטונה ביץ', לא מיאמי. ושלוש, הוא אפילו לא ניסה לגעת בי, שלא נדבר על לרצוח אותי.״ אני נאנחת. ״אף שלייסי כן שכבה איתו, והוא הדביק אותה בהרפס.״
דממה ספקנית פוגשת את אוזניי.
״דיקי?״ זה הכינוי שלי לדין מהילדות. הוא שונא את זה. ״אתה שם?״
״אני מנסה להבין איך את חושבת שהגרסה שלך לסיפור היא איכשהו קלה יותר לעיכול משלי.״ הוא מקלל לפתע. ״אוי, פאק, לא שכבתי עם לייסי במסיבת יום הולדתך השמונה־עשרה?״ הוא שותק לרגע. ״הטיול עם ההרפס קרה לפני המסיבה ההיא. לעזאזל, סאמר! זאת אומרת, השתמשתי בקונדום, אך זה היה נחמד אם היית מזהירה אותי לפני!״
״לא, לא שכבת עם לייסי. אתה מתכוון ללייני, עם 'נון'. הפסקתי להיות חברה שלה אחרי זה.״
״למה?״
״כי היא שכבה עם אחי בזמן שהיא הייתה אמורה לבלות איתי במסיבה שלי. זה לא מגניב.״
״נכון. מהלך אנוכי.״
״כן.״
רעש פתאומי נשמע על הקו — זה נשמע כמו רוח, מנועי מכוניות ואז צפירות. ״מצטער,״ דין אומר. ״אני בדיוק יוצא מהדירה. המונית שלי הגיעה.״
״לאן אתה נוסע?״
״לאסוף את הבגדים שלנו מניקוי יבש. המקום שאליו אלי ואני הולכים נמצא ב'טרייבקה', אבל הם עושים עבודה מדהימה, אז זה שווה את הסיבוב. ממליץ בחום.״
דין וחברה שלו אלי גרים ב'ווסט וילג׳ במנהטן. אלי הודתה בפניי שהאזור הרבה יותר מפואר ממה שהיא רגילה, אך בשביל אחי, זו בעצם ירידת מדרגה; הפנטהאוז המשפחתי שלנו נמצא ב'אפר איסט סייד', ומתפרש על פני שלוש הקומות האחרונות במלון שלנו, ה'הייוורד פלזה'. אך הבניין החדש של דין קרוב לבית הספר הפרטי שבו הוא מלמד, ומכיוון שלאלי יש תפקיד ראשי בתוכנית טלוויזיה שמצולמת בכל רחבי מנהטן, המיקום נוח לשניהם.
זה בטח נחמד כל כך בשבילם, שיש להם מקום לגור בו.
״בכל אופן, התמקמת לך כבר בבית 'קאפא'?״
״לא בדיוק,״ אני מודה.
״בשם האלוהים, סאמר. מה כבר עשית?״
הלסת שלי נפערת בזעם. למה המשפחה שלי תמיד מניחה שאני זו שלא בסדר?
״לא עשיתי שום דבר,״ אני עונה בקול נוקשה. אבל אז תבוסה מחלישה את קולי. ״הן לא חושבות שמישהי כמוני טובה למוניטין של האגודה. אחת מהן אמרה שאני פִּירוֹמָנִית.״
״טוב,״ דין אומר בחוסר טקט. ״זה די נכון.״
״לך תזדיין, דיקי. זה היה בלי כוונה. פִּירוֹמָנִים מבעירים שריפות בכוונה.״
״אז את פִּירוֹמָנִית מקרית. ׳הפִּירוֹמָנִית המקרית׳. זה שם מעולה לספר.״
״מגניב. לך תכתוב אותו.״ לא אכפת לי כמה עוקצנית אני נשמעת. אני מרגישה עצבנית, ואני יורה את העצבים שלי לכל עבר. ״בכל אופן, הן סילקו אותי, ועכשיו אני צריכה להבין איפה לעזאזל אגור בסמסטר הזה.״ הגרון שלי נחנק מגוש שמופיע משום מקום, וצליל חנוק של יבבה מצליח להיפלט לי.
״את בסדר?״ דין שואל מייד.
״לא יודעת.״ אני בולעת בכבדות. ״אני... זה מגוחך. אני לא יודעת למה אני נסערת. הבנות ההן נוראיות ובכל מקרה לא הייתי נהנית לגור איתן. זאת אומרת, זה ערב השנה החדשה, והן כולן בקמפוס! הן מארגנות אירוע צדקה כלשהו במקום לחגוג! זה כל כך לא הסצנה שלי.״
הדמעות שהצלחתי לעצור כבר לא בשליטתי. שתי דמעות שמנות זולגות במורד לחיי, ואני ממש שמחה שדין לא פה כדי לראות אותן. זה מספיק גרוע שהוא יכול לשמוע אותי בוכה.
״אני מצטער, מנוזלת.״
״מה שתגיד.״ אני מנגבת בכעס את עיניי הרטובות. ״זה לא משנה. אני לא מתכוונת לבכות על כמה בנות מרושעות ובית עמוס מדי. לא אתן לזה להשפיע עליי. סלינה גומז הייתה נותנת לזה להשפיע עליה? ממש לא.״
הוא שותק לרגע, מבולבל. ״סלינה גומז?״
״כן.״ אני מבליטה את הסנטר. ״היא סמל לאיכות וטוהר, והמודל לחיקוי שלי. מבחינה אישיותית. ברור שכשמדובר בסטייל, תמיד ארצה להיות קוקו שאנל, ותמיד איכשל כי אף אחת לא יכולה להיות קוקו שאנל.״
״ברור.״ הוא משתהה לרגע. ״על איזה תקופה של סלינה גומז אנחנו מדברים? ג'סטין ביבר או 'The Weekend'? או ביבר חלק שני?״
אני מחמיצה פנים לנייד שלי. ״אתה אמיתי עכשיו?״
״מה?״
״אישה לא מוגדרת על סמך בני הזוג שלה. היא מוגדרת על סמך ההישגים שלה. והנעליים שלה.״
מבטי נוחת על המגפיים החדשים שלי, באדיבותה של ננה סלסט. לפחות אני זוכה להצלחה מזהירה בתחום הנעליים.
בכל השאר, לא ממש.
״אני מניחה שאוכל לבקש מאבא להתקשר לאנשים שאחראים על המגורים כדי לראות אם יש מקום במעונות.״ ושוב, אני מרגישה מובסת. ״אף שממש לא בא לי לעשות את זה. הוא כבר היה צריך להפעיל קשרים כדי להכניס אותי ל'בראייר'.״
ואני מעדיפה לא לגור במעונות אם אני לא ממש חייבת. לחלוק אמבטיה עם תריסר בנות אחרות זה הסיוט הכי גדול שלי. הייתי צריכה לעשות את זה בבית 'קאפא' ב'בראון', אך חדר השינה הפרטי הפך את העניין עם האמבטיה לנסבל יותר איכשהו. אין סיכוי שנותרו עדיין חדרי שינה ליחיד במעונות כששנת הלימודים כבר החלה.
אני גונחת בשקט. ״מה אני אמורה לעשות?״
יש לי שני אחים גדולים יותר שמעולם לא מוותרים על הזדמנות להקניט או להביך אותי, אך לפעמים הם מפגינים רגעים נדירים של חמלה. ״אל תתקשרי לאבא עדיין,״ דין אומר בקול זועף. ״תני לי לראות מה אני יכול לעשות קודם.״
המצח שלי מתכווץ. ״אני לא בטוחה שאתה יכול לעשות משהו.״
״חכי רגע עם השיחה אליו. יש לי רעיון.״ צווחת בלמים נשמעת מהצד השני. ״רגע אחד. תודה, אחי. נסיעה של חמישה כוכבים, בוודאות.״ דלת רכב נטרקת. ״סאמר, את גם ככה חוזרת לעיר הלילה, נכון?״
״לא תכננתי לחזור,״ אני מודה, ״אך נראה שאין לי ברירה עכשיו. אצטרך לישון במלון בבוסטון עד שאצליח לארגן לעצמי מגורים.״
״לא בוסטון. התכוונתי לניו יורק. הסמסטר אמור להתחיל רק בעוד כמה שבועות. חשבתי שתישארי בפנטהאוז עד אז.״
״לא, רציתי לפרוק ולהתמקם וכל החרא הזה.״
״טוב, זה בכל מקרה לא עומד לקרות היום, והלילה זה ערב ראש השנה, אז כבר עדיף לך לבוא הביתה ולחגוג איתי ועם אלי. חלק מהחברים הוותיקים שלי מהקבוצה אמורים להגיע אלינו גם כן.״
״כמו מי?״ אני שואלת בסקרנות.
״גארט הגיע לעיר למשחק, אז הוא יהיה פה. והחטיבה הנוכחית של 'בראייר' מגיעים. את מכירה חלק מהם — מייק הוליס, האנטר דבנפורט. האמת היא, שהאנטר למד ב'רוזלון פרפ', אני חושב שהוא היה שנה מתחתייך. פייר וקורסן, אך לא נראה לי שפגשת אותם אי־פעם. פיצי —״
ליבי מגמגם.
״אני זוכרת את פיצי,״ אני אומרת בקול הכי אדיש שאני יכולה — שאינו אדיש בכלל. אפילו אני יכולה לשמוע את ההתרגשות בקולי.
אך מי יכול להאשים אותי? פיצי זה קיצור לקולין פיצג'רלד, ובמקרה הוא 'החד־קרן'. גבר חד־קרן גבוה, סקסי ומקועקע, שמשחק הוקי, שאולי אני קצת דלוקה עליו.
טוב, בסדר.
אני ממש־ממש דלוקה עליו.
הוא כזה... קסום. אך הוא גם קשה להשגה. חבריו להוקי של דין בדרך כלל נמרחים עליי כשהם פוגשים אותי, אך לא פיץ. פגשתי אותו בשנה שעברה כשביקרתי את דין ב'בראייר', והבחור בקושי הסתכל לכיוון שלי. כשראיתי אותו שוב במסיבת יום הולדת של חברו של דין, לוגן, הוא אמר לי אולי עשר מילים — ואני די בטוחה שחצי מהן היו שלום, מה שלומך ולהתראות.
הוא מתסכל. לא שאני מצפה שכל גבר בסביבתי ייפול לרגליי. אך אני יודעת שהוא נמשך אליי. שמתי לב לדרך שבה עיניו החומות לוהטות כשהוא מסתכל עליי. הן בוערות, לעזאזל.
אלא אם כן אני רואה את מה שאני רוצה לראות.
לאבא שלי יש מין משפט סופר־יהיר שאומר: תפיסה ומציאות נפרדות במידה ניכרת. האמת בדרך כלל נמצאת איפשהו באמצע. אבא השתמש במשפט הזה בנאום הסיכום שלו במשפט רצח פעם, ועכשיו הוא שולף אותו בכל הזדמנות, גם במקרים שהוא לא ממש רלוונטי.
אם האמת נמצאת איפשהו בין האדישות המוחצנת של קולין פיצג'רלד כלפיי (הוא שונא אותי), והלהט שאני רואה בעיניו (התשוקה הלוהטת שלו כלפיי), אז... אני מניחה שאתפשר ואומר שהוא רואה אותי כידידה?
אני מצמידה שפתיים.
לא. ממש לא. אני מסרבת להיכנע לידידות עוד לפני שעשיתי מהלך כלשהו.
״יהיה כיף,״ דין אומר. ״חוץ מזה, עברו שנים מאז שבילינו יחד באותו מקום בערב השנה החדשה. אז תזיזי את התחת שלך לניו יורק ותשלחי לי הודעה כשאת כאן. הגעתי לניקוי היבש עכשיו. חייב לנתק. אוהב אותך.״
הוא מנתק, ואני מחייכת חיוך גדול כל כך שקשה לי לדמיין שבכיתי לפני חמש דקות. דין אולי קוץ בתחת רוב הזמן, אך הוא אח גדול טוב. הוא שם בשבילי כשאני זקוקה לו, וזה מה שבאמת חשוב.
ו — השבח לאל! — עכשיו יש לי מסיבה ללכת אליה. אין משהו טוב יותר ממסיבה אחרי יום מחורבן. אני זקוקה לזה נואשות.
אני בודקת מה השעה. אחת בצוהריים.
אני עושה חישוב מהיר בראש. קמפוס 'בראייר' נמצא כשעה נסיעה מבוסטון. משם, זו נסיעה של שלוש־וחצי, ארבע שעות למנהטן. זה אומר שלא אגיע לעיר עד הערב, וזה לא ישאיר לי יותר מדי זמן להתכונן. אם אני עומדת לראות את החד־קרן שלי הערב, אני מתכננת להיראות טיפ־טופ מכף רגל ועד ראש.
הבחור הזה לא יבין מה נפל עליו.
