“הייתי ילדת אור הירח, אבל אביב גפן התבגר ואנו התבגרנו יחד איתו. כאב האוהב והמסור שהוא הפך להיות, מובא לפנינו ספר חביב ומתוק שאותו הוא הקדיש לילדיו המתוקים, אליוט ודילן. הספר כתוב בצורה יפה, כראוי למשפחת גפן הידועה בכתיבתה. כריכת הספר והאיורים הכלולים בו עושים חשק לקרוא. כמו כן, לאורך המסע יש תחושה נעימה של שוקו חם עם המון המון מרשמלו המתפשט בגוף ומחמם את הלב. תחושה של חורף, שלאור הימים החמים שבחוץ היה נעים להיזכר בה.
הספר מתחיל במשפט מעניין: "אי אפשר לחיות לנצח, אבל אפשר לשלוח לשם חצים". לאחר מכן, עובר המחבר לתאר את תחושת חג המולד בעיר לוצרן שבשוויץ. התיאור מאוד מוחשי, מעורר את הרגש ואת הסקרנות.
יש שיאמרו שאני כותבת את הסקירה מנקודת המבט של מעריצה בת 14, אך אין זה נכון. כאמור, גם אני התבגרתי ולמרות שאין לי ילדים, במובן מסוים יש לי, מכיוון שלאורך השנים אני מתפקדת כאשת חינוך ויש לי רגשות חמים כלפי כל תלמיד ותלמיד.
רציתי להעביר את תחושת החמימות שעורר בי הספר גם לתלמידיי המתוקים, אך לצערי אינני יכולה לעשות זאת, משום שהשנה לימדתי בבית ספר דתי. לדעתי, זה אחד מחסרונותיו של הספר. נכון שתפקידם של סיפורים הוא לפתוח את עולמם של התלמידים לעולמות אחרים ולתרבויות אחרות, עם זאת לדעתי לא כל התלמידים מסוגלים לכך. לכן, לאור זאת היה טוב יותר לו אביב גפן לא היה ממתג את הספר כאגדת חג המולד. היה אפשר לתת את אווירת החג והחורף באופן כללי וכל ילד מכל דת ומכל מקום בעולם היה יכול לשייך את זה לחג משלו ולחורף משלו (לדוגמה: אם מדובר על חורף ועל ילד יהודי שחי בישראל, מיד ניתן לקשר את הספר לחג החנוכה הנחגג פעמים רבות במקביל לחג המולד). יחד עם זאת, הספר כן נגע לליבי וכולל מסרים חשובים עבור ילדים. מסרים כמו: והדרת פני זקן, כבד את אביך ואת אימך (במקרה הזה רק את האבא כי מדובר באב יחידני). כאן מגיע חיסרון נוסף של הספר: הספר שם במרכז גברים ובנים בלבד (הזקן, האב ובנו) ולדעתי חסרה דמות נשית כלשהי. עם זאת, הספר קסום ומומלץ לקריאה לילדים ולמבוגרים כאחד ולהורים וילדיהם ביחד.
אין אדם ללא חלום שברצונו להגשים, אין אדם ללא תקווה שיום אחד החלום יתגשם ולסיום אציין שדווקא לאור הימים הקשים שעברנו ודווקא לנוכח הרשע שאליו הילדים נחשפו (מי יותר ומי פחות), חשוב להזכיר ולהיזכר שעדיין קיים טוב לב בעולם והוא יכול לקחת אותנו רחוק ולכל מקום בעולם.”