“בשנה האחרונה פיתחתי התמכרות קלה לזאנר ה" מי עשה זאת ". זה התחיל כנראה עם הספרים של סופי האנה שממשיכה לכתוב את הרקול פוארו , משם הדרך חזרה למלכה המקורית הייתה קצרה. איכשהו האודיו הפך את הטרחנות הבריטית ליותר נעימה ואני מוצא עצמי מזגזג בין הרקול לגברת מרפל , משתמש בהם כאפראטיפ בין ספרים יותר כבדים. זה זאנר מאוד פופולארי עם חוקים די ברורים . קבוצה של אנשים , נרצח אחד או יותר , בלש או דמות שבשום מקום בעולם לא היתה אמורה להיות בלש , סודות ושקרים , מי שאמורים להיות הרוצחים הם בדרך כלל לא הרוצחים אלא אם כן זה הפוך על הפוך על הפוך. הבריטים עושים את זה הכי טוב , אין מה להגיד , מוילקי קולינס לקונאן דויל לכריסטי ודורותי סיירס עד לסופי האנה ולמי שלכבודו התכנסנו אנטוני הורוביץ. משהו במדשאות הרצחניות הללו ובכוסות התה מבושמות בארסניק עובד להם.
גם לנו יש כמה משלנו : בתיה גור , שולמית לפיד,משעני, יונתן שגיב , נילי אסיא ועוד. על מדף ההשמעה מחכים לי בלשים איטלקיים ואפילו אחד מגאנה. כיוון שזה זאנר לעוס יש לו הרבה ואריאציות כמו גלנקיל שבו כבשים חוקרות את רצח החוואי שלהם או שבע וחצי המיתות של אוולין הארדקאסל ( לא תורגם ) שבו תעלומת הרצח היא בתוך לולאת זמן כשהבלש מתעורר לאותו בוקר כל יום בגוף של דמות אחרת עד שיפתור את תעלומת הרצח.
אחד הדברים שהופכים את הזאנר לקליל וכייפי למרות המורבידיות שלו כך שאין ממש הקשרות לדמויות. התעלומה והסיפורים הנלווים הם העיקר, הדמויות הם כלי משחק כדי לממש את התעלומה ולכן הקורא התמים שמחפש לברוח משגרת העולם החונקת יותר משועשע מאשר מזועזע מהצד המורבידי ומצערן וכאבן של הדמויות.
אחד מאבני הבניין של ספרות מי עשה זאת הם הרמזים . כל חוט , שערה , הערת אגב או כרטיס רכבת בכיס מעיל יהפכו להיות עדות שתכוון את החוקרים לרוצחים או לפעולות החשודים. כשיחקרו את הרצח שלי יצטרכו צוותים שלמים לחקור את כל הכיוונים שהתקיות הכיסים שלי או בכיסי התיקים שלי מצביעים ת הם בטח יחקרו את נאקס שכתב לי הערה עוקצנית באחת המחברות שלי , השכנים יספרו להם שהיה לי ויכוח סוער עם מישהם בלילה שלפני ( עוד אחת מאותן שיחות שאני נוהג לנהל עם פרי דמיוני שעצבן אותי בכביש או בחדשות ) , בהצלחה עם הדברים שהם ימצאו מתחת לספה. הם בטח יחשבו שמישהו פרץ לדירה וזרק הכל על הרצפה כשחיפש משהו ( זה היה הטלפון – הוא תמיד מתחבא בקטעים הקריטיים ) ובטח יתפסו את החבר שהשבעתי שבעת מותי ישרוף את היומנים שאני לא מצליח להשמידת, בזמן שיתגנב לדירה לאסוף אותם. השכנה ממול תגיד שתמיד נראית לה מוזר כי אני יושב על ספסל בדשא המשותף לקרוא ופעם היא אפילו באה לבדוק אם אני לא אובדני כי הייתה כתבה שאנשים בודדים מתאבדים בקורונה. היא תהיה הכי קרובה לפתרון כי אלו יהיו השרוכים הפתוחים בנעלים שאני תמיד שוכח לשרוך, מדרגות , זווית... כנראה לא יכתבו על זה ספר.
אנטוני הורוביץ ( לא להתבלבל עם גרג ) הוא סופר פורה. יש לו סדרת ספרים לנוער עם גיבור בשם אלכס רידר, הוא כותב סדרות לטלביזיה , הוא כתב ספר שרלוק הולמס וספרי גי'מס בונד ולאחרונה הוציא שני ספרי " מי עשה זאת " שהבלש בהם היא עורכת ספרים. הראשון בהם , רצח לפי הספר , תורגם לעברית והוא מעולה . בשני הספרים הללו שזורים שתי עלילות " מי עשה זאת " אחת בשניה וזה עוד גיוון שהוא עשה לזאנר.
בסדרת הספרים הזו, שזה הספר הרביעי בה, מציע בלש בשם הות'ורן לאנטוני הורוביץ שילווה אותו לחקירות רצח ויכתוב עליהם ספרים. ספרי פשע אמיתי. הות'ורון הוא בלש חריף בסגנון שרלוק הולמס שעף מהמשטרה כי העיף ( לכאורה לכאורה ) פדופיל אזוק במורד מדרגות. הורוביץ כמובן מסרב , הוא לא סובל את הות'ורן, אבל יש סדרה של ארבעה ספרים אז אתם יכולים לשער שהבעיה הזאת נפתרה.דמותו של הותורן גם בספר הרביעי נותרת ברובה אניגמתית , דבר שמטריף את הורוביץ בדמות הסופר.
הורוביץ בעצם הופך את עצמו לדמות של ווטסון . קשה למכור סיפור כזה כאמין אבל הורוביץ לא ממצמץ. הוא מביא חלקים מחייו ומהפרויקטים עליהם הוא עובד לתוך הספר. הספרים הם בעצם מקביליים לספרים שהוא ( הדמות בספר ) יכתוב. רק בספר הרביעי יוצא לאור הספר שנכתב בעלילת הספר הראשון.
אני לא יודע עד כמה דמותו הספרותית של הורוביץ תואמת את דמותו האמיתית וכמה מחייו בספר תואמי מציאות. את דמותו הספרותית הוא , כראוי לסופר טוב , מעביר בכמה אירועי קיצון . אישתו, הסוכנת שלו ואפילו שפילברג מגיחים בהופעות אורח. כראוי לספרי "מי עשה זאת " יש בספרים אקספוזיציה די ארוכה דמויות החשודות ואחר כך מתנהל הספר לפי הזארגון הרגיל.
לכתוב דמות של עצמך בספר מאפשרת ( וגם מגבילה אני משער ) להורוביץ להביא את מאחורי הקלעים של תעשיית הבידור והכתיבה ולהעביר ביקורת גם על הזאנר גם על אחרים אבל גם על עצמו . אחד הדברים היפים בסדרה הוא טשטוש המציאות. מה אמיתי ומה לא.
הספר בהנל סובב סביב הצגת תיאטרון שכתב הורוביץ ועולה בווסט אנד. מבקרת תיאטרון נרצחת והחשדות מופנים להורוביץ. בהרבה מובנים הספר הזה הוא החלש בסדרה . בגלל שהורוביץ הוא החשוד קצת קשה להסביר איך הוא יכול להיות מעורב בחקירה. הורוביץ מסביר זאת אבל היה לי קשה הפעם לבלוע את השהיית הספק. במשחק על מה אמת ומה בדיה מסתבר שההצגה הזו באמת עלתה אבל לפני 20 שנה.
אם זאת יש שלוש נקודות יפות שעולות בספר ומעלות את חינו בעיניי:
פתרון תעלומה בחדר עם כל החשודים :
אחד הטרופים הקלאסיים של ספרות ה"מי עשה זאת" קורה כאשר הבלשים מכנסים את כל החשודים בחדר אחד , מציגים את הרמזים המחשידים ( חוט סגול על ענץ עץ במרחק קילומטר מהבית ) מעמידים את החשודים באור הזרקור , חושפים את סודותיהם ומזכים אותם ( לא מוסרית ) עד שהם מגיעים לרוצחים. פתרון תעלומה כזה הוא מפלא בשביל הקורא שמקבל הסבר לכל פיפס שהיה בעלילה ( אין מידע לא חשוב אין דמות שאין לה תפקיד ) ובסוף את זהות הרוצחים, אבל זה גם הופך את הספר לפנטסטי. אין כמעט סיבה בעולם לכנס חשודים בחדר אחד ולחשוף בפני כולם את סודותיהם ( מי שוכב עם מי , מי היה בכלא , מי נמצא בארון ומי מפחד מנחשים ) רק כדי לספר שהם לא חשודים ברצח.
גם אין סיבה לכנס רוצח שלעיתים זה עתה סיים לנעוץ גרזן בגב של מישהם,בחדר עם עוד אנשים שעומדים בינו לבין בריחה. אני מחכה לסופר שיפוצץ את הטרופ הזה והרוצח הנחשף ירצח את הבלש. זה טרופ שהוא רק במעט יותר טוב מהרוצחים שמתוודים כשתופסים אותם \ או כשהם חושבים שהם הולכים לברוח על כל פשעיהם.
הורוביץ מקיים ישיבת בלש כזאת בסוף הספר והיא מגוחכת ובלתי אמינה ביותר . במיוחד בספר שמתיימר לתאר מציאות. זה עצבן אותי ברמות. אבל אז דקה לפני סיום הספר הוא מצליח להביא הסבר\ תירוץ לקיום אותה ישיבה וזה גאוני. הוא מחד מראה כמה זה מגוחך ומנגד מצדיע לזאנר ויוצא מזה כמו מלך.

פוליטיקת הזהויות:
אחד הנושאים החמים היום בשיח הבידורי\ ספרותי הוא פוליטיקת הזהויות . איך סופר ממוצא X ממגדר Y מעיז לכתוב דמות Z. איך שחקן סטרייט מעיז לשחק גיי , איך הלן מירן הלא יהודיה משחקת את גולדה ועוד. כתבתי על זה גם בביקורת של אדמה אמריקאית. זה נושא רגיש ביותר שבבסיסו י שאמת של מחיקת זהות אבל כרגיל עם כל רעיון טוב הוא יוצא מכל פורפורציה וראשים עפים.
אנטוני הורוביץ הוא גבר לבן בגיל 50. אחת הדמויות חשודות בספר היא שחקן ממוצא אינדיאני , native American , וכיוון שהדמות יודעת שאנטוני הדמות בספר כותבת ספר על כל חקירה של הבלש הוא מתאמת איתו ולא מסכים שיכתוב אותו בטענה שהוא גונב לו את המורשת והוא לא יכול לכתוב אותו בלי סטריאוטיפיים. וכך נוצר בספר דיון בין דמות לסופר על הזכות שלו לכתוב את אותה דמות. תוך כדי הדיון נופלת דמותו של אנטוני לקלישאה של תיאור דמות סטריאוטיפית. זו דרך יפה ואמיצה להתמודד עם הנושא . בסופו של הדיון מתפרץ הסופר על השחקן ושואל אותו האם הוא כגבר לבן יהודי יכול לכתוב רק על סופרים לבנים בגיל העמידה – זה יהיה נורא משעמם, הוא אומר.

נישואין ארוכים :
כמו שכתבתי קודם , הוורביץ מביא חלקים מחייו לסיפור . הוא לא מרבה לתאר את אישתו ונראה שלשניהם יש חיים מאוד עסוקים ( היא מפיקה את הסדרה ההיסורית שהוא כותב ). בנקודה מסויימת בספר הורוביץ נעדר ליממה מהבית בלי יכולת להודיע או לתת הסבר. היה מתבקש שכאשר יוכל יתקשר לאישתו מזה 25 שנה אבל הוא לא עושה זאת. זה מעט צורם עד שאתה מבין שהוא נותן הצצה לחיי נישואיים של שני קרייריסטים שחיים בקוים בורגנים ומקבילים ואולי אם הוא היה דמות מומצאת הוא היה מתקשר מיד ואישתו הייתה נטרפת מדאגה אבל כיוון שהוא מתאר את דמותו הוא חושף במובן הזה אולי יותר מאשר התכוון. זה משהו קטן ואני לא בטוח למה הוא תפס את תשומת ליבי אבל אלוהים הוא בפרטים הקטנים לפעמים.

הספר הבא בסדרה אמור לצאת ב2024. אני כבר מתגעגע אם כי זה טוב לתת קצת אתנחתא לזאנר , כשקוראים יותר מדי ממנו מתחילים להבין את קווי העלילה לפני הבלש. חוץ מזה יש לי עוד מלא אגאטות עם סכינים וארסניק ממותק בתה.”