פֶּבְּפֶ, ספרה השני של מירב גבעוני הרושובסקי (קדם לו ׳הסופ׳, אבן חושן, 2017), הוא ספר וירטואוזי בכל ממדיו, רגיש ומפתיע בכל נימי השפה, טורד מנוחה ופורץ גבולות פואטיים ומחשבתיים. פֶּבְּפֶ (פה בפה) הוא יצירה שירית רציפה ואחדותית המחולקת למקטעים קצרים, אולי הבזקים, שיוצרים סיפור. ילדה בעולם הולכת בשקט אחרי הגוף שלה. זו עוד לא אהבה, זה עדיין לא גוף מודע ובוגר. והילדה הולכת לקראת אסון. סוד שמזדקר ובולע אותה מתוך הבטן שלה.
אבל איך מספרים סיפור שמתמודד עם אירוע עצום ונורא, סיפור של נפילה/הפלה של הילדה ימימה? אפשר, כפי שעושה מירב גבעוני הרושובסקי, לשתוק אותו, להסוות אותו, לפרק את מרכיביו ולפרום את פרטיו. אפשר לשחרר את הסיפור משגרת השפה והתחביר, ובפואטיקה היפנוטית כמו להוציא ממנו את הדם, לסלק חיים ולברוא יצירה פלאית, מורכבת ומשוכללת שכולה שגב ורוממות רוח.
המורכבות של פֶּבְּפֶ מתקיימת בתנועה המסחררת שבין איפוק, סדר, סמכות והורות (אמאב), לבין הפנייה אל הטבע העשיר והמואנש, אל איזו חירות של מבט, אבל גם אל אי הסדר ומהומת החיים. זו גם התנועה המתנהלת בין עוצמת האירוע, האיסור והמבוכה לבין ההתעקשות, שיש בה מן הטאבו, על התענגות וקרבה. זו תנועה מסחררת בין הקונקרטי, הפרוצדורלי והמעשי (״אפוטרופוס/ אפוטרופוס/ אפוטרופוס״), לילדי (״ימימה מושכת תחתונים/ לבנים עם פרחים קטנים״) ולמיתי (״תינוקות באים מן היער/ שם הם נולדים״).
השפה בפֶּבְּפֶ מחוללת עוצמות וזעזועים, ערבוב של משלבים ורמות לשון. היא משקפת בלבול שחווה ילדה-נערה-אשה, טשטוש, הסוואה ומחיקה. זו שפה של המצאות, שפה כמעט פרטית, לפרקים קרקסית ומרובת חזרות אובססיביות נפלאות, שמנסה לבטא באומץ שיש עמו חסד גדול, את מה שאולי איננו ניתן לביטוי.
עודד מנדה־לוי, עורך הספר