הקדמה
מדריך למדריך
אי־אלה הערות חסרות תועלת מאת המחבר


תולדותיו של "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" הגיעו כיום למצב מסובך עד כדי כך שאני סותר את עצמי בכל פעם שאני מספר אותן — וכל אימת שאני מצליח לעשות את זה כמו שצריך דבריי מצוטטים בצורה מסולפת. לכן פרסום המהדורה החדשה הזאת1 נראה לי כהזדמנות טובה להעמיד דברים על דיוקם — או לפחות להעמיד אותם איפשהו. עד כמה שזה נוגע לי, כל דבר שגוי שנכתב כאן יישאר שגוי לצמיתות.


הרעיון לשם הספר עלה בדעתי לראשונה בזמן ששכבתי שיכור בשדה באינסבּרוּק שבאוסטריה ב-1971. לא שיכור במיוחד, רק מבוסם, כפי שקורה לכל מי ששותה שתי כוסות גדולות של בירת גֶסֶר אחרי שלא אכל יומיים רצופים, רק מפני שהוא טרמפיסט חסר פרוטה. אנחנו מדברים על אי־יכולת מסוימת לעמוד על הרגליים.


במסעותיי ליווה אותי עותק של "מדריך הטרמפיסט לאירופה" מאת קן ווֹלש, ספר בלוי ומרופט ששאלתי ממישהו. למען האמת, הואיל ומדובר ב-1971 והספר עדיין אצלי, הוא צריך להיחשב כגנוב בשלב זה. לא היה לי עותק של "אירופה בחמישה דולרים ליום" (כפי שהוא נקרא אז), מפני שלא השתייכתי לליגה הגבוהה הזאת.


לילה התחיל לרדת על השדה שהסתחרר בעצלתיים מתחתיי. שאלתי את עצמי איך אוכל להגיע למקום כלשהו שיהיה עוד יותר זול מאינסברוק, שיסתובב פחות ושלא יעשה דברים דוגמת מה שעשתה לי אינסברוק באותו יום אחר הצהריים. מה שקרה היה זה. התהלכתי ברחובות העיר וניסיתי למצוא כתובת מסוימת, ומכיוון שהלכתי לגמרי לאיבוד נעצרתי לבקש הנחיות מאדם ברחוב. ידעתי שזה לא יהיה קל, כי אני לא דובר גרמנית, ובכל זאת הופתעתי כשגיליתי כמה קשה לי לתקשר עם האיש המסוים ההוא. בהדרגה, בשעה שעשינו מאמצים נואשים להבין איש את רעהו, נגהה עליי האמת: מכל אנשי אינסברוק שיכולתי לפנות אליהם ולבקש הנחיות, דווקא האיש שבחרתי אינו יודע אנגלית, אינו יודע צרפתית, והוא גם חירש־אילם. נחלצתי בעזרת סדרת תנועות יד של התנצלות מקרב לב, וכעבור כמה דקות, ברחוב אחר, נעצרתי ופניתי לאדם אחר — שהתגלה אף הוא כחירש־אילם. אשר על כן, שתיתי את הבירות.


יצאתי בחזרה לרחוב. ניסיתי שוב.


כשהתברר לי שהאיש השלישי שפניתי אליו הוא חירש־אילם ואף עיוור, התחלתי להרגיש איך נטל נורא נוחת על כתפיי; בכל אשר פניתי, העצים והבניינים לבשו חזות אפלה ומאיימת. כרכתי את מעילי סביבי וקרטעתי במהירות ברחוב, תחת הצלפותיהם של משבי רוח פתאומיים. נתקלתי במישהו וגמגמתי דברי התנצלות, אבל הוא היה חירש־אילם ולא הצליח להבין אותי. השמיים הזדעפו. המדרכה התנודדה והסתחררה מתחתיי. למזלי, לגמרי במקרה, צללתי לרחוב צדדי וחלפתי ליד מלון שנערכה בו ועידת חירשים. אלמלא כן, כל הסיכויים הם שמוחי היה מתבקע סופית והייתי מוציא את שארית ימי חיי בכתיבת ספרים מעין אלה שהפכו את קפקא לאדם מפורסם ומַזה ריר.


בדיעבד הלכתי להשתרע בשדה עם עותק "מדריך הטרמפיסט לאירופה" שלי, וכשיצאו הכוכבים עלה על דעתי שאילו היה מישהו כותב גם את "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה", אני לפחות הייתי יוצא לשוטט בדרכיה בן־רגע. ומשהבליחה בראשי המחשבה הזאת, נרדמתי מייד ושכחתי את כל זה למשך שש שנים.


התחלתי ללמוד באוניברסיטת קיימברידג'. אחרי כמה אמבטיות קיבלתי תואר בלשון אנגלית. מה שהדאיג אותי יותר מכול היה עניין הבחורות, וגם מה קרה לאופנוע שלי. לאחר זמן־מה התחלתי לכתוב ועבדתי על המון דברים שהיו מוצלחים במידה שכמעט לא תיאמן, ובכל זאת לא זכו משום־מה לצאת לאור. כל מי שכותב יודע על מה אני מדבר.


רעיון הטיפוחים שלי היה לכתוב משהו שישלב קומדיה עם מדע בדיוני, והשיגעון לַדבר האחד הזה שיקע אותי בחובות קשים ובדיכאון. איש לא היה מעוניין, עד שנמצא לבסוף אדם אחד: מפיק רדיו בבי־בי־סי בשם סיימון בּרֶט, שחשב על אותו הרעיון עצמו — קומדיה ומדע בדיוני. אמנם סיימון הפיק רק פרק אחד לפני שעזב את הבי־בי־סי כדי להתרכז בכתיבתו שלו (בארצות הברית הוא ידוע בעיקר בשל ספרי המתח המעולים שלו, שגיבורם הבלש צ'רלס פֶּריס), אבל אני אסיר תודה לו לאין שיעור, פשוט על שהוציא את הדברים מן הכוח אל הפועל מלכתחילה. מחליפו בתפקיד היה ג'פרי פֶּרקינס האגדי.


לפי הרעיון המקורי, התוכנית הייתה שונה לגמרי. הייתי קצת ממורמר על העולם באותה תקופה והוצאתי מתחת ידי כשש עלילות שונות, שכל אחת מהן הסתיימה בהשמדת העולם בדרך אחרת ומסיבה אחרת. השם המיועד היה "סופֵי העולם".


בעודי משלים את פרטי העלילה הראשונה — שבה נהרס כדור הארץ כדי לפנות מקום לדרך מהירה על־מרחבית חדשה — תפסתי שאני צריך לכלול בה מישהו מכוכב לכת אחר שיספר לקוראים מה קורה כאן, כדי להציב את הסיפור בהקשר הדרוש. לכן היה עליי לברר לעצמי מי הוא ומה מעשיו בכדור הארץ.


החלטתי לקרוא לו פוֹרְד פְּרֶפֶקְט. (זו הייתה בדיחה שנעלמה לגמרי מעיני הקהל האמריקני, כמובן, משום שהם לא שמעו מעולם על המכונית הקטנה שזה היה שמה המוזר, ורבים חשבו שנפלה כאן שגיאת דפוס וצ"ל פֶּרְפֶקְט, מושלם.) הסברתי בגוף הסיפור כי המחקר המזערי שעשה החייזר שלי לפני הגיעו לכדור הארץ הניע אותו לחשוב שזהו שם "ראוי ולא־בולט". הוא בסך הכול טעה בזיהוי צורת החיים השלטת בכוכב הלכת הזה.


ובכן, מנין עשויה לנבוע טעות כזאת? זכרתי שכאשר שוטטתי כטרמפיסט באירופה נוכחתי לעיתים קרובות כי המידע או העצה שקיבלתי מיושנים או מטעים באיזו דרך אחרת. הרוב, כמובן, לוקט מסיפורי המסעות של נוסעים אחרים שסיפרו לי על התנסויותיהם.


בשלב זה צצה שוב בדעתי הכותרת "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" — הגיחה מהמחבוא שבו הסתתרה במשך כל הזמן שעבר מאז. פורד, החלטתי, יהיה תחקירן שאוסף נתונים ל"מדריך". מרגע שהתחלתי לפתח את הרעיון המסוים הזה לא יכולתי עוד לבלום את דרכו אל מרכז העלילה, והשאר, כפי שהיה אומר יוצרו של הפורד פרפקט המקורי, הוא אוסף שטויות.2


הסיפור צמח בדרך עקלקלה מאין כמוה, גם אם רבים יופתעו לשמוע את זה. מכיוון שכתבתי פרקים נפרדים לא היה לי מושג בעת שסיימתי כל פרק מה יקרה בפרק הבא אחריו. כשאירוע כלשהו הגיח מתוך נפתולי העלילה ותפניותיה ושפך אור פתאום על דברים שקרו לפניו, הייתי מופתע לא פחות מכל אחד אחר.


נדמה לי שיחס הבי־בי־סי לסדרת התסכיתים במהלך הפקתה היה דומה מאוד ליחסו של מַקבֶּת לרצח — ספקות בהתחלה, התלהבות מאופקת בהמשך ולבסוף בהלה הולכת וגוברת לנוכח ממדיו העצומים של מפעל שסופו אינו נראה באופק. השמועות על כך שג'פרי ואני וטכנאֵי הקול קברנו את עצמנו באולפן תת־קרקעי, שהפקת צליל יחיד נמשכה אצלנו לאורך הזמן הדרוש לכל אדם אחר ליצירת סדרה שלמה ושתוך כדי כך גנבנו שעות אולפן מכל השאר, הוכחשו נמרצות כולן כאחת, אבל הן אמיתיות לגמרי.


תקציב הסדרה הסלים לרמה כזו שהיה יכול לממן כמה שניות של "דאלאס". אם לא תצליח התוכנית...


הפרק הראשון שודר בערוץ 4 של רדיו בי־בי־סי בעשר וחצי בערב ביום רביעי, 8 במרס 1978, בקול ענות גבורה של חוסר פרסום מוחלט. עטלפים שמעו אותו. כלב נבח פה או שם.


אחרי שבועיים התחילו לטפטף מכתבים, אחד או שניים. ובכן — מישהו האזין שם בחוץ. אנשים שדיברתי איתם חיבבו, מסתבר, את מרווין האנדרואיד הפרנואיד, שאותו הכנסתי כבדיחה לפרק אחד, והוא הוסיף והתפתח רק בגלל דרישתו הנמרצת של ג'פרי.


ואז התחילו להתעניין כמה מו"לים, והוצאת פאן האנגלית הזמינה ממני את הסדרה בצורת ספר. אחרי המוני עיכובים והתחבאויות והמצאות תירוצים ואמבטיות, הצלחתי להשלים כשני שלישים ממנו. בשלב זה שמעתי מהם, באדיבות ובנימוס, שכבר עברתי עשרה תאריכי יעד, אז אולי אני מוכן פשוט לגמור את העמוד שאני נמצא בו ולתת להם כבר את הדבר המחורבן הזה.


בינתיים נהייתי עסוק בניסיון לכתוב עוד סדרה, וגם כתבתי וערכתי תסריטים לסדרת הטלוויזיה "דוקטור הו", כי גם אם טוב ונעים שיש לך סדרת תסכיתי רדיו משלך, בייחוד אם מישהו כתב לאמור שהוא שמע אותם, זה לא בדיוק משלם בעד ארוחות צהריים.


כזה, פחות או יותר, היה המצב בעת שהופיע הספר "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" באנגליה, בספטמבר 1979, נכנס לרשימת רבי המכר של "סַנדיי טיימס", תפס את המקום הראשון במדור הספרים לשוק הכללי ופשוט נשאר בו. ברור כשמש, מישהו באמת האזין.


והנה, כאן הדברים מתחילים להסתבך, וזה מה שהתבקשתי להסביר כשהוזמנה אצלי ההקדמה הזאת. ה"מדריך" הופיע בצורות כה רבות — ספרים, סדרות רדיו וטלוויזיה, תקליטים ובקרוב סרט באורך מלא, עם עלילה שונה בכל פעם — עד שאפילו החסידים המושבעים ביותר שלו מתבלבלים לפעמים.


סדרת הרדיו החלה באנגליה במרס 1978. הסדרה הראשונה כללה שישה תסכיתים, שנקראו "צירים".3 צירים 1 עד 6 ועד בכלל. קלי קלות. בהמשך אותה שנה הוקלט ושודר עוד תסכית אחד, הידוע בפי כול בשם "פרק חג המולד". לא היה בו שום אזכור של חג המולד בשום דרך. הוא נקרא פרק חג המולד מפני ששודר ב-24 בדצמבר, שבפירוש אינו חג המולד. מכאן ואילך, התסבוכת הלכה מסחי אל דחי.


בסתיו 1979 הופיע ספר ה"מדריך" הראשון באנגליה, תחת הכותרת "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה". הוא היה גרסה מורחבת מאוד של ארבעת הפרקים הראשונים של סדרת הרדיו, ובו התנהגו אחדות מהדמויות בדרכים שונות לגמרי, ואחרות התנהגו באותן הדרכים בדיוק אבל בגלל סיבות שונות לגמרי, וזה מסתכם באותו הדבר אבל חוסך את שִׁכתוּב הדו־שיח.


בערך באותה עת החלה הפצתו של אלבום ובו שני תקליטים, ובניגוד לספר, הוא היה גרסה מצומצמת במקצת של ארבעת הפרקים הראשונים של סדרת הרדיו. אלה לא היו הקלטות של מה ששודר ברדיו, אלא הקלטות חדשות לגמרי של אותם התסכיתים, עקרונית. הסיבה היא שהשתמשנו פה ושם במוזיקה מתקליטים לליווי הסדרה, וברדיו זה בסדר גמור, אבל בהקלטה מסחרית זה אסור באיסור חמור.


בינואר 1980 שודרו חמישה פרקים חדשים של "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" ברדיו בי־בי־סי, כולם בשבוע אחד, ומספר הפרקים עמד על שנים־עשר בסך הכול.


בסתיו 1980 התפרסם ספר ה"מדריך" השני באנגליה, בערך בזמן שהוצאת הרמוני פרסמה את הספר הראשון בארצות הברית. זו הייתה גרסה מצומצמת שעברה שכתוב יסודי מאוד ועריכה מחודשת של פרקים 7, 8, 9, 10, 11, 12, 5 ו-6 (בסדר זה) של סדרת הרדיו "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה". ואם זה נשמע פשוט מדי, הספר נקרא "המסעדה שבסוף היקום" מפני שהיה בו חומר מפרק 5 של "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה", שעלילתו מתרחשת במסעדה בשם מיליוֵוייז, הידועה גם בכינוי "המסעדה שבסוף היקום".


באותו זמן בערך יצא אלבום שני ובו גרסה משוכתבת קשות ומורחבת של הפרקים 5 ו-6 של סדרת הרדיו. גם התקליט הזה נקרא "המסעדה שבסוף היקום".


בינתיים הפיק הבי־בי־סי סדרת טלוויזיה בת שישה פרקים של "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה", והיא שודרה בינואר 1981. היא התבססה, פחות או יותר, על ששת הפרקים הראשונים של סדרת הרדיו. במילים אחרות, היא כללה את רוב הספר "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" ואת המחצית השנייה של הספר "המסעדה שבסוף היקום". לפיכך, הגם שהיא עוקבת אחר המבנה הבסיסי של סדרת הרדיו, היא כוללת שינויים שנעשו בספרים, אבל לא בתסכיתי הרדיו.


בינואר 1982 פרסמה הרמוני את "המסעדה שבסוף היקום" בארצות הברית.


בקיץ 1982 התפרסם ה"מדריך" השלישי באנגליה ובארצות הברית בעת ובעונה אחת, תחת הכותרת "החיים, היקום וכל השאר". הוא לא התבסס על שום דבר שכבר נשמע או נראה ברדיו או בטלוויזיה. למעשה, הוא סתר במישרין את הפרקים 7, 8, 9, 10, 11 ו-12 של סדרת הרדיו. פרקים אלה של "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה", כזכור, נכללו בגרסה שונה במקצת בספר "המסעדה שבסוף היקום".


בשלב זה יצאתי לארצות הברית כדי לכתוב תסריט שהיה חסר כל עקביות כלפי רוב מה שהתפרסם עד אז, ומכיוון שהפקת הסרט התעכבה באותה עת (לפי השמועה המסתובבת כעת, הצילומים יתחילו שעה קלה לפני יום הדין הגדול והנורא), כתבתי את הספר הרביעי והאחרון בטרילוגיה, "היו שלום ותודה על הדגים". הוא יצא לאור בבריטניה ובארה"ב בסתיו 1984 וסתר סתירה מוחצת את כל מה שבא לפניו, ואת עצמו בכלל זה.


וכאילו לא די בכל אלה, כתבתי משחק מחשב לחברת אינפוֹקוֹם שנקרא "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" אבל כל דמיון בינו לבין כל מה שנשא את הכותרת הזאת עד אז היה מקרי בלבד, ויחד עם ג'פרי פרקינס ערכתי את האסופה "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה: תסכיתי הרדיו המקוריים" (שהתפרסמה באנגליה ובארצות הברית ב-1985). והנה, זה היה מפעל מעניין. הספר, כפי שמלמד שמו, הוא אסופה של כל תסכיתי הרדיו ששודרו, ומשום כך זהו המקרה היחיד שבו אחד מפרסומי הטרמפיסט משקף בנאמנות ובעקביות משהו שהתפרסם לפניו. לא ממש נוח לי עם זה — ומשום כך ההקדמה לספר ההוא נכתבה אחרי ההקדמה הסופית והדפיניטיבית שאתם קוראים עכשיו, ואין צורך לומר שהיא סותרת אותה מכול וכול.


רבים שואלים אותי איך אפשר לצאת מכוכב הלכת הזה, ולמענם הכנתי רשימה קצרה.


כיצד לצאת את כדור הארץ


1. טלפנו אל נאס"א. מספר הטלפון הוא 3111 483 713 1+. הסבירו שחשוב לכם מאוד לצאת בהקדם האפשרי.


2. אם הם לא יהיו מוכנים לשתף פעולה, טלפנו לידיד — אם יש לכם כזה — בבית הלבן, 1414 456 202 1+, ובקשו ממנו לומר מילה טובה עליכם באוזני הטיפוסים האלה של נאס"א.


3. אם אין לכם שום ידיד בבית הלבן, טלפנו לקרמלין (המספר הוא 5503 624 495 7+). גם להם אין ידידים בבית הלבן, או לפחות, לא ידידי אמת, אבל נדמה לי שיש להם קצת השפעה, אז למה לא לנסות.


4. אם גם זה לא עוזר, טלפנו לאפיפיור ובקשו הנחיה רוחנית. מספר הטלפון שלו הוא 84857 698 06 39+, ועד כמה שאני מבין, מרכזת הטלפון שלו אינה טועה לעולם.


5. אם נכשלתם בכל הניסיונות הללו, הניפו יד לעצור צלחת מעופפת חולפת והסבירו שאתם פשוט מוכרחים להסתלק מכאן לפני שיגיע חשבון הטלפון שלכם.


דאגלס אדמס
לוס אנג'לס, 1983 ולונדון, 1986/1985