1
השד בא לקחת אותה
הווה
קלואי בהתה בקיר הלבן והריק שמול מיטתה, ידיה עדיין אוחזות בז'קט שאִמו כרך סביב כתפיה מוקדם יותר באותו ערב. משהו בז'קט שלו הרחיק ממנה את השדים, אולי מפני שהריח כמוהו ואולי מפני ששמר על חום גופה ונתן לה להרגיש כאילו זרועותיו עוטפות -
קראק!
רעש עצמות נשברות חדר לאוזניה כשמחבט בייסבול הכה בגוף מעולף. המראה הבזיק על הקיר מולה למשך שבריר שנייה. כאשר היא חזרה למציאות, היא כמעט שכחה לאן נדדו מחשבותיה. הייתה לה הרגשה שאם הריח הגברי של אִמו על הבד היקר לא היה מגיע אל אפה, מחשבותיה כבר מזמן היו שם. ואף כי רוגע הייתה תחושה שכבר התקשתה לזהות, בכל זאת היה נדמה לה שאולי הז'קט הצליח להרגיע אותה. הסיבה היחידה שהיא חשבה כך הייתה מפני שמוחה היה אמור בשלב הזה להיות נשלט על ידי סיוטיה שגרמו לה להתבונן בשידור החוזר של מה שקרה הלילה -
סנאפ!
עוד הבזק של מחבט פוגע ברגלו של הגבר, ששכב על הרצפה כמעט ללא רוח חיים, הופיע במוחה לפני שהקיר הפך שוב לבן וריק.
היא העבירה את האגודל על הבד ותהתה מדוע גופה לא נותר קפוא כפי שקרה לו מיליון פעמים בעבר, כשהסיוטים השתוללו מול עיניה.
היא העבירה שוב את האגודל על הבד היקר והגיעה למסקנה שזה הרגיש יקר כמו -
זוג עיניים כחולות ירוקות מסוכנות בהו בה חזרה מהקיר הלבן והקפיאו את דמה. היא התבוננה בו כשאחז במחבט בכזו עוצמה עד שהייתה בטוחה שהוא ירסק אותו עוד לפני שיעשה בו שימוש בפעם האחרונה.
קראנץ'!
הז'קט של אִמו כבר לא הצליח להעיר אותה מהחלום המסויט שלה.
השד בא לקחת אותה.
2
חוזרת אחורה בזמן
ארבע שנים קודם
פניה הצורבות וגופה הכואב העירו אותה וגרמו לה לרצות לצרוח, אך הגרון שלה היה יבש מדי. לא רק שהחדר לא היה מוכר לה, אלא גם הריח הסטרילי היה חדש. היא לא הצליחה להיזכר בשום דבר או היכן לעזאזל הייתה, מה שגרם לה להרגיש כאילו היא תחת השפעה של סמים כבדים.
היא ניסתה לפקוח את עיניה, הכול סביבה היה מטושטש עד שדמות כלשהי נכנסה לתוך המרחב שמעליה.
"קלואי," קול גברי אמר לפני שהניח יד על זרועה.
ברגע שהיד נגעה בעורה, זיכרונות מהפשעים הנוראיים שחוותה הציפו את מוחה והיא הרגישה כאילו חזרה בזמן רק כדי לסבול את הכול מחדש. היא ניסתה לצרוח, אך הקול שבקע מפיה נשמע כמו לחישה צרודה.
הלחץ של היד שהייתה עליה גָּבַר, והיא החלה לבעוט ולהשתולל ללא שליטה, לא בטוחה אם תצליח לשרוד פעם נוספת אלימות כזו. "זה אני, קלואי, אבא שלך. את בטוחה עכשיו," אביה דיבר בקול שקט בניסיון להרגיע אותה.
הדבר היחיד שהצליחה לחשוב עליו היה היד שלחצה על זרועה שהמשיכה להזכיר לה את מגעה המייסר מלפני כן.
היא רצתה שזה יפסיק, "תעזוב אותי!" הצליחה לבסוף לצרוח.
אביה הצמיד אותה בעזרת שתי ידיו חזק יותר למיטה.
"ששש! את בטוחה...את בבית חולים," הוא אמר וניסה בכל כוחו למנוע ממנה למשוך תשומת לב לחדר.
דמעות חמות זלגו במורד לחייה כששמעה רגליים מסתובבות בחדר וידיים נוספות הצמידו אותה למיטה.
"בבקשה, אני לא יכולה לשאת את זה יותר!" היא בכתה.
"היא עוברת התקף חרדה. תנו לה משהו!" אביה אמר במהירות לפני שהיא הספיקה לומר מילה נוספת.
קלואי הבינה שהפסידה במאבקה נגדם כשהרגישה את הדקירה הקלה בזרועה. למזלה הרע, על אף שגופה החל לאבד תחושה, המוח שלה נותר חד, והיא המשיכה להרגיש את ידיו המכאיבות של המענה שלה במקום את הידיים שטיפלו בה כעת.
היא בהתה באחיות ולאחר מכן בקיר הלבן והריק מבעד לדמעות שמילאו את עיניה.
בבקשה, אני לא רוצה שייגעו בי יותר.
* * *
"ד־די!" קלואי צעקה בפעם המי יודע כמה כשידיים הצמידו אותה שוב למיטה.
דקירת המחט בגופה הכואב הייתה כהוא זה לעומת הידיים שאחזו בה. לחייה בערו ממגע הדמעות עליהן, והיא הבינה שכנראה בכתה בשנתה כי הרגישה שהייתה ערה פחות מחמש דקות לפני שנעצו בה שוב את המחט. וכשהסמים השתלטו על גופה, המחשבה האחרונה שלה הייתה שהלוואי שהם היו מבינים.
האחיות וגם אביה חשבו שהיא צעקה כדי שיפסיקו לסמם אותה בשעה שכל מה שרצתה היה שהם יסירו את ידיהם ממנה.
* * *
הערפול במוחה החל להתפוגג כשהיא שבה פעם נוספת להכרה. לא היה לה מושג כמה זמן שהתה בבית החולים או כמה פעמים התעוררה צורחת מכאבים. היא שכבה ללא תנועה, פוחדת לפקוח את עיניה.
הכאב על פניה גרם לה לרצות להקל עליו.
אל תזוזי.
הזיכרונות מהאיש ההוא...
אל תבכי.
קלואי נאלצה להילחם באינסטינקטים שלה ולחשוב בחוכמה כיצד למנוע מהם להמשיך לסמם אותה. אחרת, לא יישאר ממני שום דבר... אם נשאר ממני משהו בכלל.
למרות עיניה העצומות היא חשה בנוכחות של אדם נוסף בחדר. היות שאביה היה שם בכל הרגעים שבהם שבה להכרתה, היא הניחה שגם עכשיו הוא זה שהיה בחדר. היא לא הייתה בטוחה שהוא בכלל עזב את החדר באיזשהו שלב, והשאלה המסקרנת הייתה למה.
אביה רצה לדבר, אבל ברגע שהייתה מתפרצת בכאב ובהיסטריה, הוא היה נאטם, לא אפשר לה לשחרר את פחדיה ורק גרם לה להרגיש כמו מטורפת.
למה?
רחש התנועה שהגיע אליה מפינה מרוחקת בחדר גרם לה להבין שהוא ער, והיא החליטה לנצל את המרחק ביניהם לטובתה.
מהפחד שמא ההיסטריה תשתלט עליה שוב ומעגל האימה האכזרי יחל מחדש, קלואי לא פקחה את עיניה כשהחלה לדבר.
"א־אני כבר לא אוהבת שנוגעים בי," היא לחשה בקושי רב.
רעשים נשמעו. אביה כנראה החל לקום ממקום מושבו.
פנים הבזיקו במוחה, והיא הרגישה ידיים בלתי נראות לופתות את גרונה.
"לא!" עיניה נפקחו בבהלה בחדר בית החולים האפלולי. היא נשמה עמוקות, בעודה מנסה לייצב את קולה ולהישאר רגועה. "אל תתקרב יותר... בבקשה."
רגע לאחר מכן, אביה חזר והתיישב.
החדר היה שקט להחריד. היא לא הבינה למה הוא לא שואל אותה שאלות, תוהה מה קרה, או יותר חשוב, מי עשה לה את זה.
יכול להיות שהוא כבר יודע? האם האיש נעול מאחורי סורג ובריח לנצח?
היא החליטה לפתוח את הנושא.
"אתה יודע מה קרה לי, נכון?"
המבט שעל פניו התשושות השיב לה.
הוא הרים את ידיו והחל לקום באיטיות. "אני לא אגע בך. אני רק רוצה להתקרב. זה בסדר?"
מנסה להישאר חזקה, היא הנהנה ועצרה את נשימתה כשהתקרב אליה באיטיות. היא נרגעה רק כאשר נעמד ליד מיטתה ולא ניסה לגעת בה.
הוא בהה בה מלמעלה, מנסה להפנים את המראה החדש של בתו.
כששאלותיה הדוממות לא נענו, היא הכריחה את עצמה ללחוש את המילים, "תפסתם אותו?"
גבה עבותה התרוממה כשהוא בהה בה חסר הבעה. "את מי?"
קלואי מצמצה בהלם ותהתה אם היא חולמת, אך הבערה שעל פניה הבהירה לה שלא.
"את מי שעשה לי את זה," היא השתנקה.
"קלואי, עברת תאונת דרכים." התשובה שלו נשמעה כאילו התאמן עליה.
"לא הייתה שום תאו -״
"עברת תאונת דרכים. זה כל מה שעלייך לדעת." קולו היה רגוע ומאופק.
קלואי נענעה בראשה באלימות ודמעות עלו בעיניה. "זה לא נכון. הוא פגע -״
"זו הייתה תאונת דרכים. אף אחד לא פגע בך."
"ל־לאאא!" היא צרחה, לחייה בוערות שוב מהדמעות.
"עברת תאונת דרכים, זה כל מה שאת יודעת. תאונת דרכים. אף אחד לא פגע בך." הוא חזר ואמר, קולו שקט ומונוטוני.
כעת גם גופה החל לרעוד באלימות ולא רק ראשה. "לא! לא! לא!"
הפעם נכנסה לחדר רק אחות אחת עם מזרק, וסגרה את הדלת מאחוריה.
אביה התקדם לעברה והצמיד אותה למיטה. קלואי ניסתה לצרוח ככל שגרונה אִפשר לה, והשתוללה כדי להרחיק את ידיהם ממנה כשהמחט דקרה את הנקודה הכואבת בזרוע שלה.
הוא דיבר בעודה צורחת באותו קול שקט ומונוטוני. "עברת תאונת דרכים, זה כל מה שאת יודעת. עברת תאונת דרכים. אף אחד לא פגע בך..."
