פרק 1


"תספרי לי שוב על הפעם הראשונה ששיחקתם שחמט בפארק." הפנים של ג'יימסון הוארו באור הנרות, אבל גם באור העמום ראיתי את הניצוץ בעיניו הירוקות הכהות.
לא היה שום דבר — ושום אדם — שהסעיר את ג'יימסון הותורן יותר מתעלומה.
"זה היה ממש אחרי הלוויה של אמא שלי," אמרתי. "כמה ימים, אולי שבוע."
היינו לבדנו במנהרות מתחת לבית הותורן, שם אף אחד לא היה יכול לשמוע אותנו. עוד לא עבר חודש מאז הפעם הראשונה שנכנסתי לאחוזה הטקסנית המפוארת, ורק שבוע חלף מאז שגילינו את הסיבה המסתורית שבגללה הגעתי הנה.
אם אכן גילינו את הסיבה המסתורית לכך.
"אמא שלי ואני היינו יוצאות לטיולים בפארק." עצמתי עיניים כדי שאוכל להתרכז בעובדות ולא במבט העוצמתי של ג'יימסון, כשעקב אחרי כל מילה שיצאה לי מהפה. "היא קראה לזה 'משחק השיטוט חסר התכלית'." חישלתי את עצמי כנגד הזיכרון ואיפשרתי לעפעפיים שלי להיפתח. "כמה ימים אחרי הלוויה שלה הלכתי לפארק בלעדיה בפעם הראשונה. כשהתקרבתי אל האגם ראיתי אנשים מתקהלים. איש אחד שכב על המדרכה בעיניים עצומות, מכוסה בשמיכות מרופטות."
"חסר בית." ג'יימסון כבר שמע הכול, אבל הוא המשיך להתמקד בי באופן מוחלט.
"אנשים חשבו שהוא מת, או מעולף מרוב שכרות. ואז הוא התיישב במקום. ראיתי שוטר מפלס דרך אליו בין האנשים."
"אבל את הגעת אל האיש קודם," הוסיף ג'יימסון במקומי, נעץ בי את עיניו ועיקל את השפתיים כלפי מעלה. "והזמנת אותו לשחק שחמט."
לא ציפיתי שהארי יקבל את ההצעה, ובטח לא שהוא ינצח.
"אחר כך שיחקנו כל שבוע," אמרתי. "לפעמים פעמיים־שלוש בשבוע. הוא אף פעם לא נתן לי שום פרט מעבר לשם שלו."
השם שלו לא באמת היה הארי. הוא שיקר. וזאת הסיבה לכך שהייתי במנהרות האלה עם ג'יימסון הותורן. זאת היתה הסיבה לכך שהוא התחיל שוב להסתכל עלי כאילו אני תעלומה, חידה שרק הוא יכול לפתור.
זה בטח לא היה צירוף מקרים שהמיליארדר טוביאס הותורן הוריש את ההון שלו לזרה שהכירה את בנו ה"מת".
"את בטוחה שזה היה טובי?" שאל ג'יימסון והאוויר בינינו נטען באנרגיה חשמלית.
בימים אלה זה היה אחד הדברים היחידים שהייתי בטוחה בהם. שלושה שבועות לפני כן הייתי נערה רגילה שמשתדלת להחזיק מעמד, מנסה נואשות לשרוד בבית הספר, לזכות במלגה ולהיחלץ מהעולם שלה. ואז, בלי שום הכנה, נודע לי שאחד האנשים הכי עשירים במדינה מת והכניס אותי לצוואה שלו. טוביאס הותורן הוריש לי מיליארדים, כמעט את כל הונו, ולא היה לי מושג למה. במשך שבועיים ג'יימסון ואני פתרנו את החידות והרמזים שהזקן השאיר אחריו. למה אני? בגלל השם שלי. בגלל היום שנולדתי בו. כי טוביאס הותורן היה מוכן להמר על הכול בשביל הסיכוי הקלוש שאצליח איכשהו לאחד את המשפחה המשוסעת שלו.
לפחות, למסקנה הזאת הביא אותנו המשחק האחרון של הזקן.
"אני בטוחה," אמרתי לג'יימסון בנחישות. "טובי חי. ואם סבא שלך ידע את זה — ואני יודעת שיש כאן סימן שאלה גדול — אבל אם הוא ידע, אנחנו חייבים להניח שהוא בחר בי כי הכרתי את טובי או שאיכשהו הוא יצר במו ידיו את ההיכרות שלי איתו."
אם היה משהו שגיליתי על המיליארדר המנוח טוביאס הותורן, זה שהוא היה מסוגל לתזמר כמעט כל דבר ולתמרן כמעט כל אחד. הוא אהב חידות ופאזלים ומשחקים.
בדיוק כמו ג'יימסון.
"ואולי היום ההוא בפארק לא היה הפעם הראשונה שפגשת את דוד שלי?" ג'יימסון התקרב אלי בצעד אחד ואנרגיה מטרידה קרנה ממנו. "תחשבי על זה, יורשת. אמרת שבפעם היחידה שסבא שלי פגש אותך היית בת שש ושהוא ראה אותך בדיינר שאמא שלך מילצרה בו. הוא שמע את השם המלא שלך."
בארגון מחודש של האותיות, השם אייברי קיילי גרמבס נהפך למילים A very risky gamble — הימור מסוכן מאוד. אדם כמו טוביאס הותורן היה זוכר שם כזה.
"נכון," עניתי. ג'יימסון היה קרוב אלי עכשיו. קרוב מדי. כל אחד מהבנים במשפחת הותורן היה ממגנט בדרכו. גדול מהחיים. היתה להם השפעה על אנשים — וג'יימסון ידע בדיוק איך להשתמש בזה כדי לקבל מה שהוא רצה. עכשיו הוא רוצה משהו ממני.
"למה שסבא שלי, מיליארדר מטקסס עם שורה של שפים פרטיים שחיכו למוצא פיו, יאכל בדיינר קטן ועלוב בעיירה בקונטיקט שאף אחד לא שמע עליה בכלל?"
הגלגלים במוח שלי הסתובבו במהירות. "אתה חושב שהוא חיפש משהו?"
ג'יימסון חייך חיוך שטני. "או מישהו. אולי הזקן הלך לשם כדי לחפש את טובי ומצא אותך?"
היה משהו באופן שבו הוא ביטא את המילה אותך. כאילו אני מישהי. כאילו יש לי משמעות. אבל ג'יימסון ואני כבר היינו במצבים כאלה בעבר. "וכל השאר אלה הסחות דעת?" שאלתי והסטתי ממנו את המבט. "השם שלי. העובדה שאמילי מתה ביום ההולדת שלי. החידות שסבא שלך השאיר לנו — הכול היה שקר?"
ג'יימסון לא הגיב לאזכור שמה של אמילי. בדרך לפתרון של תעלומה שום דבר לא היה יכול להסיח את דעתו, אפילו לא היא. "שקר," חזר ג'יימסון. "או הולכת שולל."
הוא שלח יד לסלק שערות תועות מפני וכל קצות העצבים שלי נדרכו. זזתי אחורה. "תפסיק להסתכל עלי ככה," אמרתי בתקיפות.
"איך?" הוא שאל.
שילבתי את הזרועות ונעצתי בו מבט. "אתה מפעיל את הקסם שלך כשאתה רוצה משהו."
"יורשת, את מכאיבה לי." כשהוא חייך חיוך לעגני, ג'יימסון נראה יותר טוב מכפי שהיתה למישהו הזכות להיראות. "אני בסך הכול רוצה שתרענני קצת את הזיכרון שלך. סבא שלי היה בן אדם שחשב בארבעה ממדים. יכול להיות שהיו לו כמה סיבות לבחור בך. הוא תמיד אמר, למה להרוג שתי ציפורים במכה אם אפשר להרוג שתים־עשרה?"
משהו בקול שלו, באופן שבו הוא עדיין הסתכל עלי, היה יכול לגרום לי ללכת בקלות לאיבוד. בשלל האפשרויות. בתעלומה. בו עצמו.
אבל אני לא אדם מהסוג שחוזר על אותה טעות פעמיים. "אולי אתה טועה." הסבתי את המבט ממנו. "אולי סבא שלך לא ידע שטובי חי? אולי טובי היה זה שהבין שהזקן משגיח עלי? שוקל להוריש לי את כל ההון שלו?"
הארי שהכרתי היה שחקן שחמט מדהים. אולי היום ההוא בפארק לא היה צירוף מקרים. אולי הוא ניסה להגיע אלי.
"אנחנו מחמיצים משהו," אמר ג'יימסון והתקרב אלי מאחור. "או שאולי," הוא מילמל ישירות אל העורף שלי, "את מסתירה משהו."
הוא לא לגמרי טעה. לא נהגתי להניח את כל הקלפים על השולחן — וג'יימסון וינצ'סטר הותורן אפילו לא העמיד פנים שהוא ראוי לאמון שלי.
"אז זה המצב, יורשת." יכולתי ממש לשמוע את החיוך הקטן והעקום שלו. "אם ככה את רוצה לשחק, מה דעתך שנעשה את זה מעניין?"
הסתובבתי בחזרה אליו. כשהיינו פנים אל פנים, היה לי קשה להדחיק את הידיעה שג'יימסון לא מנשק בחורות כלאחר יד. או בעדינות. זה לא היה אמיתי, הזכרתי לעצמי. מבחינתו הייתי רק חלק מהחידה, כלי שהוא יכול להשתמש בו. עדיין הייתי חלק מהחידה.
"לא הכול זה משחק," אמרתי.
"ואולי," ענה ג'יימסון בעיניים נוצצות, "זאת הבעיה. אולי זאת הסיבה שאנחנו עוברים על זה שוב ושוב במנהרות האלה ולא מגיעים לשום מקום. כי זה לא משחק. עדיין. במשחק יש חוקים. במשחק יש מנצח. אולי, יורשת, מה שאת ואני צריכים כדי לפתור את התעלומה של טובי הותורן זה תמריץ קטן."
"איזה מין תמריץ?" שאלתי בעיניים מצומצמות.
"מה דעתך על הימור?" ג'יימסון זקר גבה. "אם אני אפתור את כל זה ראשון, את תהיי חייבת לסלוח ולשכוח את שיקול הדעת המוטעה שלי אחרי שפיצחנו את היער השחור."
ביער השחור גילינו שהחברה שלו לשעבר מתה ביום ההולדת שלי. זה היה הרגע שבו הבנו שטוביאס הותורן לא בחר בי כי אני מיוחדת. הוא בחר בי בגלל מה שזה יעשה להם.
מיד אחר כך ג'יימסון זרק אותי לכלבים.
"ואם אני אנצח," אמרתי בתגובה ונעצתי מבט בעיניו הירוקות, "אתה תהיה חייב לשכוח שהתנשקנו אי־פעם, ואסור לך להשתמש בקסמים שלך כדי לגרום לי להתנשק איתך שוב."
לא סמכתי עליו, אבל גם לא סמכתי על עצמי בחברתו.
"בסדר גמור, יורשת." ג'יימסון התקרב אלי. הוא נעמד ממש לצדי, התכופף כך שהשפתיים שלו היו מול אוזני ולחש, "עשינו עסק."