“ביום בו עזבה מול גלנדי את ביתה, נפער ריק גדול בחיי הוריה. המשפחה הקטנה אשר חיה חיים שלווים באירלנד הכפרית והמאוד מאוד שמרנית של שנות השבעים במאה הקודמת, משפחה קתולית המקפידה ללכת לכנסיה ולמלא את מצוות הדת, המונה זוג הורים שהביאו לעולם את בִּתָּם יחידתם מול, בגיל מבוגר, אשר היתה כל עולמם.
והשבר הוא גדול. זה לא רק היעדר הבת. זו גם השאלה שחוזרת ללא הרף ולא מרפה: למה? מה קרה? מול תמיד היתה ילדה טובה ושקטה. צייתנית להוריה ולסובבים אותה.
איך יכול להיות שככה נעלמה, בלי להסביר. אבל מול כבר בחורה צעירה. היא בת עשרים. לא קטינה על פי החוק, ולא חייבת להסביר את מעשיה.
עוברות חמש שנים, ויום אחד מול מופיעה בפתח הבית. כאילו יצאה מהבית לפני כמה רגעים, כאילו לא עזבה מעולם. כמו שעזבה- ככה בשקט, כך גם חזרה. בשקט, ובלי דרמות.
ומאותו רגע שחזרה אל בית הוריה, אט אט, באיטיות, ובכתיבה שלא ממהרת לשום מקום, מגלה דונאל ריאן את השתלשלות העניינים, והקורא נחשף לסיפורה של מול.
הספר דורש התמסרות מוחלטת. הסופר, שנחשפתי לכתיבתו היפה והמיוחדת בספרו הראשון -ים שקט ושפל גלים- יודע לשחק עם המילים, ללא שום ספק. אבל בספר הזה נדרשה ממני סבלנות. הקצב איטי, לוקח את הזמן שלו. ואני, שבדרך כלל אוהבת לרוץ עם המילים, נתבקשתי להאט. להתאים את עצמי לאווירה, למקום, ולקצב שהכתיב לי הסופר.
וגם אם הרגיש לי שהספר לא עמד ברף שהעמיד הספר הראשון, כשהגעתי כמעט לסוף הספר וגיליתי את ההפתעות בעלילה, הרגשתי שגם אם הדרך היתה לי לעיתים קשה, היא בהחלט היתה שווה.”
