הלילה הראשון
עפעפיה של מִילְיַא נפרדו וגילו את עיניה השקועות בשינה. היא בחרה לשוב ולסגור אותם, להמשיך לחלום. בחלומה ראתה נר קטן לבן, שאורו החיוור מרצד בערפל. מנצור נשא את הנר וצעד לפני המונית, והרוח חבטה במעילו הארוך. מִילְיַא לא הצליחה להבחין בתווי פניו של בעלה. היא שלחה יד אל כוס המים שהייתה מונחת דרך קבע על השידה שלצד מיטתה, אבל לא מצאה אותה. היא חשה יובש בלשונה ובגרונה, ומשכה את זרועה השמאלית מתחת לראשה, כדי להפסיק את הנמלול שטיפס מזרועה במעלה צווארה. היא התהפכה על גבה, הושיטה שוב את ידה לעבר כוס המים, אבל השידה לא הייתה שם בכלל. היא התנערה, התיישבה, נעה לאחור והשעינה את ראשה על ראש מיטה מעץ. היכן הקיר הלבן שעליו היא נוהגת להשעין את ראשה ולחוש את פיסות הסיד המתקלף בשערה הארוך? היא הצמידה את זרועותיה לחזהּ ונגעה בשדיה החשופים, והפחד תקף אותה. צמרמורת הרטיטה את ירכיה. היא שלחה את ידה הימנית להרגיע את הרעד, ואצבעותיה פגשו את ירכיה העירומות. היא הניעה את כף היד במעלה ירכה החשופה ונגעה בדם הקר שהקריש בשיפולי בטנה.
"אלו הם הנישואים," היא שחה לעצמה בקול חרישי, ושבה ועצמה את עיניה.
זיכרונה של מיליא נצר את המחזה של דַֿהר־אַלְבַּיְדַר כחיזיון של צללים שחורים. בעלה מנצור חוראני אוחז בנר קטן וצועד לפני המכונית בחליפת חתן שחורה ובמעיל ארוך בצבע ירוק זית. היא עצמה יושבת בבגדי הכלה הלבנים במושב האחורי של המכונית, עטופה בחשכה, מביטה בראשו הקירח של הנהג, הבוהק מקשקשים לבנים. אחר כך, כשיגיעו אל אַלנַּאצרַה, העיר נצרת שבגליל, היא תספר לבעלה כי הוא נראה כמו רוח רפאים שחורה כשקרטע לפני המכונית שפנסיה הקדמיים לא הצליחו להבקיע את הערפל הסמיך אשר כיסה את רמת דַֿהר־אַלְבַּיְדַר באותו לילה מושלג.
בשבת, 12 בינואר 1946, בשעה שלוש אחר הצהריים, נישאו מנצור ומיליא בכנסיית המלאך מיכאיל. את הטקס ניהל הכומר בּוּלֻס סַאבַּא. כשהטקס הסתיים, נעמדו החתן והכלה מול דלת הכנסייה, ומסביבם התאספו בני משפחתה של מיליא לקבל את המברכים. דמעות פרצו מעיניה של מיליא וסימאו אותן. הדמעות ניתזו מעיניה, וכמעט ריחפו בטרם נחתו על לחייה הלבנות. החיוך הרחב שנפרש על שפתיו הדקות של מנצור חשף שיניים צחורות קטנות. הוא לא נתן את דעתו על בכייה של כלתו עד ששמע את אמה גוערת בה: "בושה, יא מיליא. מה זה, אנחנו בטקס קבורה? הרי זאת חתונה!" רק לאחר שכל המוזמנים עזבו כשבידיהם הקופסאות המוכספות של המלַבַּס – שקדים מצופים בסוכריות – ובחצר הכנסייה נותרו רק בני המשפחה, קרבה האֵם אל בתה וחיבקה אותה, ושתיהן רעדו מבכי.
לאחר מכן משכה האֵם את בתה הצדה ואמרה: "מספיק, יא בִּנְתִי. את שוברת לי את הלב. עלייך לשמוח. תשאירי את הבכי לנו." הכלה כבשה את בכייה וחייכה. האֵם בכתה עוד קצת בטרם פצחה בצהלולי שמחה, ואחֶיה של מיליא הקיפו את החתן והכלה. הכלה ראתה איך אישוניו של אחיה מוסא מתכווצים, סימן מובהק לסכנה קרבה. בתנועה לא רצונית התרוממה ידה, כמבקשת להגן על בעלה מפני מבטיו של אחיה.
מיליא פקחה את עיניה, אך לא ראתה דבר מלבד החשכה. היא החליטה לשוב לחלום המוזר, ועל אף הפחד שתקף אותה, אפפה אותה תחושת ביטחון. בחלומה ראתה את עצמה, והנה היא ילדה קטנה בת שבע, ילדה שחומת עור, בעלת שיער שחור, קצר ומתולתל, המתרוצצת בין אנשים ורואה הכול. כשהתעוררה למחרת בבוקר, סיפרה את מה שראתה, וכולם התבוננו בה בחיל וברעדה, משום שחלומותיה, כמו נבואות, התגשמו תמיד. אבל כאן, בחשכת המיטה המוזרה הזאת, היא חלמה שהיא אישה בת עשרים וארבע השרועה עירומה על מיטה שאינה שלה, וראשה מונח על כרית שאינה שלה.
מיליא פקחה את עיניה כדי להסדיר את המחשבות בראשה בטרם תחזור לישון, אבל לא הצליחה לראות דבר למעט שתי עיניים פעורות בחשכה.
היא הבינה שאלה עיניה שלה, ונתקפה פחד.
האיש שעמד שעון על גזע אִזְדָּרֶכֶת אמר לה שכתם תכול התפשט בלובן עיניה והעניק להן גוון שמימי. הוא אמר שעורה הצחור, צווארה הארוך, עיני הדבש שלה ושערה הערמוני הגולש על כתפיה הם שהביאו אותו מעירו הרחוקה, שהוא בא כדי להינשא לה. הוא אמר שהוא אוהב אותה.
היכן הוא אמר את הדברים הללו?
ולמה כשהיא מתעוררת, החלום נמשך? ולמה היא אינה רואה דבר למעט שתי עיניים פעורות בחשכה?
מיליא קמה להביא כוס מים וראתה את עירומה הלבן משתקף מעיניה כמו במראה. היא עצמה את עיניה והחליטה לבקש מהגבר שישן לצדה בגבו אליה לחזור אל המכונית, משום שהיא דואגת לו. כשעצמה את עיניה, ראתה את עצמה מחליקה לתוך ענן לבן. צימאונה נשכח ממנה כאשר ראתה אישה שוכבת עירומה, ומולה שמשת מכונית מכוסה אדים, הבל פיות, וגבר צועד לפני המכונית בחליפה שחורה ובמעיל בצבע ירוק זית, ובידו נר שלהבתו המרצדת מבקשת להבקיע את הערפל.
דממה, אישה עירומה, מכונית נעה באיטיות רבה בתוך הערפל, נהג רוכן קדימה אל ההגה ומתאמץ לראות את הדרך מבעד לשמשה המכוסה כתמים לבנים. גבר צועד לפני המכונית, עטוף בערפל לבן, ובידו נר לבן.
הנר כבה כמדומה. הגבר נעצר באמצע הדרך ופותח את מעילו, מנסה לסוכך על הנר בשביל לשוב ולהדליקו. גבו הקמור רוכן קדימה, ומעילו מתנופף ברוח, אבל הוא נותר במקום, כאילו קפא. נשיפותיו של הנהג מתגברות. הוא פותח את שמשת המכונית, משרבב את ראשו החוצה וצורח מילים לא ברורות.
מיליא קופאת מקור, וכאב חד מפלח את בטנה. היא מנסה להתכסות במעיל החום ומצמידה את ידיה אל חזה. היא שומעת את שיניה נוקשות. היא מתכסה במעיל בחשכה, ובראשה עולה המחשבה שאין שום צורך בנר. היא מחליטה לצאת מן המכונית כדי להגיד לגבר הצועד על הדרך שאם האורות הקדמיים של המכונית אינם מצליחים לפלח את הערפל, גם הנר לא יועיל. היא רוצה לבקש ממנו לחזור אל המכונית, אבל לא מעיזה לצאת משום שהיא עירומה וקפואה מקור.
מי הכניס את המיטה למכונית? ומדוע היא עירומה?
בדרך כלל, כשהיא הולכת לישון, היא עוטה כתונת לילה כחולה ארוכה שמגיעה עד קרסוליה, ואינה פושטת את חזייתה. מיום שראתה את שדי סבתה הארוכים הנפולים, החליטה לא להסיר עוד את החזייה מגופה. היא פוחדת ששדיה יצנחו אל בטנה, ולכן מהדקת אותם בחזייה כל הזמן, אפילו בזמן השינה. אבל עכשיו אין עליה כתונת לילה וגם לא חזייה. הנשיפות המהבילות של הנהג מתגברות, חזהו נשען על ההגה, ועיניו נעוצות בשמשה הקדמית של המכונית. מיליא מפחדת. האיש, אשר נגלה לה מבעד לערפל, מתרחק כאילו הוא עף. מעילו מתבדר ברוח, והוא כמו מרחף מעל הוואדי.
בחלום הייתה מיליא לבנה, ולא הבינה מהיכן הגיע הלובן הזה. הגוף שלבשה במשך היום לא היה שלה. הוא השתקף מעיני האנשים. אמה רצתה ילדה לבנה ומלאה, ומיליא הלבינה והתמלאה בשביל אמה. אבל בחלומות הלילה הגוף שייך רק לה, ושם היא ילדה בת שבע, שחומה, דקיקה, עם עיניים גדולות שממלאות את הפנים. שערה שחור ומתולתל, ויש לה אף קטן ודק כמו ציור מתחת לגבות ארוכות ודקות. היא לובשת מכנסיים קצרים ומתרוצצת יחפה. בחלומות עיניה שואלות אישונים ירוקים במקום האישונים הדבשיים שאנשים רואים במשך היום. והאישונים שוחים בלובן המהול בתכול הבהיר כל כך, עד שבקושי ניתן להבחין בו.
מיליא אוהבת לרוץ ברחובות הצרים של הלילה. היא משליכה את עצמה על המיטה ופוקחת את עיניה. הלילה מצטייר לו סביב עפעפיה. כאשר החשכה מוחלטת, היא עוצמת את עפעפיה ושוקעת בחלומות. בבוקר אין היא מוחה את החלומות מעיניה. הם נותרים כעיגולים, משורטטים בדיו מחוקה, והיא יכולה לחזור אליהם בכל רגע. די שתעצום את עיניה כדי להשתיק את הקולות ולכבות את האורות, וכבר היא שם. אחר כך היא הולכת למקום שממנו היא רואה הכול, וחושפת את כל הסודות.
מיליא לא סיפרה לאיש שהיא מחביאה את החלומות בתהום החשכה. היא חופרת בור עמוק בחשכה וטומנת בו את חלומותיה. כל אימת שהיא חפצה היא יורדת אל הבור, שולפת את החלומות הדרושים לה וחולמת אותם מחדש.
החלום הזה מגיע משום מקום. בבור החלומות אי אפשר למצוא את מיליא הזאת. מיליא של הלילה איננה מיליא של היום. מהיכן הגיעו התמונות שבאו אליה היום? האם הן באות משום שהיא התחתנה? האם אלו הם חיי הנישואים?
מיליא רועדת מקור וחשה מחנק בגרונה. הלילה הומה כאילו היא בתחתית של באר. ההתנשפויות של הנהג הקירח מתגברות וחורכות את צווארה, הן נשמעות כמו אנקות כאב. היא מנסה לשאול אותו מה קרה, אבל קולה נאלם. היא מנסה להרים את ראשה מן הכרית, אבל משקלו רב ועצום. לפתע יוצא הנהג מן המכונית ונעלם, מנצור נעלם, והאישה העירומה נותרת לבדה במיטה. הערפל אופף אותה והשלג יורד סביבה. היא מנסה להרים את רגלה השמאלית, אך זו קפואה מקור ולא נענית לה. היא מרגישה איך היא צונחת מן המיטה, ונתקפת כאב נורא בין ירכיה, כאילו סכין חתכה אותה. ודם ניגר. היא צורחת. היא מנסה לצרוח שהנהג אונס אותה, אבל קולה לא נשמע, ופיה מתמלא כותנה.
מיליא לבדה בחשכה ובקור. היא מחליטה לפקוח את עיניה ולהיחלץ מן החלום הזה, ורואה פנים לבנות וזוג כנפיים לבנות. היא מושיטה לעבר הכנפיים את ידה הימנית, והנוצות נדבקות לאצבעותיה. היא צורחת ודורשת ממנצור להציל אותה, אבל הוא לא שומע. היא מנסה לומר שהיא רוצה לחזור הביתה, שכבר אינה רוצה להתחתן, אבל המילים נותרות תקועות בגרונה. הכנפיים הלבנות חגות מעל המכונית, מעל הוואדי ומעל שני הגברים. לפתע מתרחקות הפנים הלבנות, ונוצות הכנפיים מתחילות לנשור. הנוצות הלבנות חגות באוויר כמו פתיתי שלג קטנים לפני אורות המכונית.
מיליא אומרת שהיא לא רוצה לבלות את ירח הדבש בעיר שְׁתּורַה שבלבנון. קר ושלג כבד יורד על דַֿהר־אַלְבַּיְדַר. היא אומרת שאין לה צורך להתארח במלון "מַסַּאבְּכִּי", גם לא בירח הדבש.
"נישאר יומיים בבית של משפחתי בביירות, ואחר כך ניסע אל אַלנַּאצרַה."
אמה אמרה שבינואר לא יוצאים לירח דבש בהרים: "תחזרו עכשיו, ותצאו לירח דבש בקיץ."
הנזירה מילאנה אמרה שלא נשקפת להם סכנה, אבל בכל זאת לא כדאי לצאת לשְׁתּורַה במזג האוויר הקפוא הזה. "זו תהיה הרפתקה מיותרת, ועדיף לדחות."
מנצור התעקש. הוא רצה ירח דבש בשְׁתּורַה, מפני שהאמין כי ירח דבש ראוי לשמו חייב להתקיים במלון "מסַּאבְּכִּי" שבשתורה. מוסא כיווץ את מצחו ואמר לאחותו שאינו רואה בכך שום בעיה. "האיש רוצה ירח דבש בשתורה, אז שיהיה. סעי איתו לשם."
היא נכנסה בשמלת הכלה הלבנה הארוכה למושב האחורי של המכונית האמריקאית, והתיישבה לצדו של מנצור. הצהלולים החרישו את אוזניה, והיא לא הצליחה לשמוע את קולה של אמה אשר רכנה אל חלון המכונית ולחשה לה דברי פרידה מתובלים בכמה עצות נשיות. מוסא התקרב אל המכונית והשליך לעברה שני מעילים: את המעיל בצבע זית שלו, ואת המעיל החום של אמו. הוא התבונן ארוכות בעיניה של מיליא ולבסוף נפנה אל מנצור. "מַבְּרוכּ, יא חתן," אמר והסתלק.
דממה שררה במכונית הנוסעת, הצליל היחיד שנשמע היה מטח הגשם של ביירות, אשר נראה כמו חבלים המשתלשלים מן השמים. מיליא עצמה את עיניה, וכשפקחה אותן ראתה את מנצור נושק לצווארה. היא הרחיקה את שפתיו. "לא עכשיו," אמרה וחזרה לישון. המכונית טיפסה לאיטה במעלה העיקולים ההרריים לעבר שתורה. היא ישנה, שעונה על דלת המכונית, ופקחה את עיניה לשמע קולו של מנצור שהורה לנהג להמשיך בנסיעה. המכונית נעצרה בלב הערפל הלבן שכיסה הכול. היא עצמה את עיניה, אבל קולו הרם של מנצור אילץ אותה לשוב ולפקוח אותן.
הנהג אמר שאין לו אפשרות להמשיך לנסוע, משום שהוא אינו רואה את הדרך.
מנצור פתח את דלת המושב האחורי של המכונית וקפץ החוצה. הוא פסע שני צעדים לפנים ונעמד בקדמת המכונית. אחר כך הפנה את ראשו לאחור וסימן לנהג לנסוע בעקבותיו. הוא התקדם עוד כמה צעדים כמחליק על הקרח, אך המכונית לא משה ממקומה. הוא שב ונכנס למושב האחורי, לבש את המעיל בצבע הזית של מוסא והורה לנהג לנסוע בעקבותיו. אחר כך יצא מן המכונית ושב אל הדרך.
מנצור נבלע בערפל, ומיליא אמרה שהוא נעלם. הרוח הקרה טפחה על פניה, והערפל שאפף את המכונית התמלא פתיתי שלג. לאחר כמה רגעים היא שבה וראתה אותו מבעד לשמשה הקדמית של המכונית. הוא נראה כמו רוח רפאים שחגה באוויר.
"סליחה שאני אומר זאת, גברתי הכלה," אמר הנהג, "אבל החתן מג'נון. מה הוא עושה?"
גופה של מיליא רעד מקור ומפחד. היא שתקה.
"תגידי לי. מה הוא עושה?" שאל הנהג שוב.
"סע אחריו," אמרה מיליא בקול חנוק.
"גם הכלה אהבלית," סינן הנהג ולחץ על דוושת הגז. המכונית החליקה על הקרח.
היא ראתה את מנצור צועד, ובידו הימנית נר כבוי. הנהג רכן לעבר השמשה הקדמית של המכונית והתקדם באיטיות רבה בעקבות המעיל בגון הזית, התפוח מן הרוח. הנהג סובב את ראשו לאחור, ולעיניה של מיליא נגלו שני אישונים שחורים כמו גחלים כבויות. מבטו דקר אותה, וקולו הצורם הפחיד אותה. היא ביקשה ממנו לסובב את ראשו קדימה ולאחוז חזק בהגה משום שהמכונית מחליקה, אבל האישונים נותרו נעוצים בה, ופיו המשיך בדיבורו הסתום. המכונית המשיכה להחליק באיטיות.
"מה אתה אומר?" צרחה מיליא.
"שאלתי מי יוצא לירח דבש בשתורה באמצע ינואר," אמר הנהג באיטיות ובהברות שבורות. "בעלך מג'נון."
מיליא נעצה את מבטה בחשכה וגילתה ששתי הנקודות שטעתה לראות בהן את אישוניו של הנהג אינן עיניים כלל, אלא שתי גומות הנתונות באחורי פדחתו הקירחת. על קרחתו הסתמנו נקודות שמן רבות שהדיפו ריח מעופש. סומק המבוכה נעלם מלחייה, הקור שב לחדור לעצמותיה ושיניה החלו לנקוש. היא הידקה את שפתיה ועצמה את עיניה.
מיליא לא הבינה את דבריו של הנהג, אבל זכרה שהוא הרבה לדבר ולקלל. מספר פעמים פתח את דלת המכונית כדי להתבונן בדרך, וקול השלג הצונח נשמע לה כמו מלמולים. הרוח הקרה טפחה על פניה של הכלה שהצטנפה בפינת המושב האחורי.
מיליא החליטה להתעורר מהחלום הזה ולשוחח עם האיש הצועד, שחלום אחר בחר בו להיות בעלה. היא פקחה את עיניה, שפשפה את לחייה בכף ידה ומצאה את עצמה בתוך מכונית. מנצור לא ישב שם לצדה. הוא צעד הרחק משם, אפוף רוחות חזקות. הנהג סובב את אישוניו לעברה.
"אללה יְחַ'לִיכִּי, בבקשה, אל תירדמי," אמר הנהג. מיליא הביטה בו בעיניים פעורות לרווחה. היא ראתה את אישוניו האדומים מתנודדים באחורי ראשו. היא פלטה צרחה: "הו בתולה, הו אֻם האור, אֻם המשיח, הצילי את עבדייך." אחר כך נרדמה שוב.
מיליא לא ראתה את מה שקרה, ולא שמעה את הנהג אומר, "איזה נס," ולא שמה לב כיצד הסתובב בעלה ונעמד לצד הדרך, להמתין למכונית.
ברגע שמיליא צרחה, "הו בתולה, הו אֻם האור," פילחו קרני האור את הערפל, והשלג חדל לרדת. הנהג עצר את המכונית והמתין למנצור שייכנס. אחר כך הסב את פניו לאחור, להתבונן באישה שחוללה את הנס בקולה. אבל עיניה של מיליא היו עצומות, והחלומות חגו מעל עפעפיה. הנהג אמר לה שקרה להם נס, והיא מלמלה דבר־מה, ניגבה את עיניה בכף ידה וחייכה. באותו רגע פתח מנצור את דלת המכונית והתיישב ליד הנהג.
"מה זה הקור הזה?" שאל מנצור.
"איך אחזור לביירות?" שאל הנהג, בעוד המכונית גולשת לעבר בקעת הלבנון.
"הערפל כיסה רק את דַֿהר־אַלְבַּיְדַר," אמר מנצור. "עכשיו הכול בסדר."
"ואיפה אני אמור לישון?" שאל הנהג.
"פחדתי לעוף. וַאלַלַּה עפתי," אמר מנצור והפנה את פניו למושב האחורי, שבו התכנסה מיליא בתוך עצמה, מכוסה במעיל החום שרטט על גופה.
"הכלה," אמר הנהג.
"מה עם הכלה?" שאל מנצור.
"איך שהיא צרחה 'הו בתולה' הלך הערפל. הכלה חוללה נס," אמר הנהג.
"מיליא," אמר מנצור והתעטש. התקף של רעד אחז בו ושיניו החלו לנקוש. פיו החל להשמיע גניחות שבקעו מתוך קרביו.
"תחמם את הידיים. תחכך אותן זו בזו," אמר הנהג.
מנצור התעטש וגנח. גופו פרפר ורטט ללא הפוגה, כאילו עמד להתעלף.
"הכול בסדר," אמר הנהג. "תחזיק מעמד. אתה התעקשת לנסוע, אז אתה צריך להחזיק מעמד."
מנצור ניסה להחזיק מעמד, אבל כוחו לא עמד לו. הרעד קנה שליטה בשרירי חזהו, זרועותיו וירכיו. תחושת מחנק תקפה אותו. הנהג צעק למיליא שתשגיח על בעלה, אשר פניו החלו להכחיל וכושר הדיבור אבד לו.
מיליא נעה בחוסר שקט במקומה, הושיטה את ידה וליטפה את שערו של מנצור.
"הירגע, יא חביבי. עוד מעט נגיע למלון ונוכל להתחמם."
האיש החל להתעשת. הוא הצליח להסדיר את נשימתו ולהרגיע את אשתו. "אל תפחדי, אני חזק," הוא אמר לה, "ועכשיו אני מרגיש יותר טוב." אחר כך החל להתעטש שוב, פעם אחר פעם, וביקש ממחטה. הנהג הושיט לו את הממחטה שלו, אבל מנצור העדיף את זו שאשתו הציעה לו. זו הייתה ממחטת תחרה לבנה שירשה מסבתה ושמרה בארון שנים רבות ליום הכלולות שלה. הוא לקח את הממחטה, עטף בה את פניו, קינח את אפו, כחכח וירק.
מיליא לא זכרה כיצד עלה בידם להגיע למלון. היא זכרה את הערפל, את הרוחות, את העלטה והשלג שצרו עליהם בעיבורה של רמת דַֿהר־אַלְבַּיְדַר. היא ראתה איך בעלה יוצא מהמכונית וצועד קדימה, עד שנעלם בערפל. היא זכרה איך התחנן בפניה הנהג בכניסה לכפר צַוְפַר, ואמר שלא יצליח לחצות את הדרך אל שתורה במזג האוויר הזה, אך מנצור התעקש להמשיך במסע ויהי מה. היא נזכרה שהנהג ביקש את עזרתה, אך כאשר רצתה לענות לו ננעצו עיניו של מנצור בשפתיה ונעלו אותן. היא ראתה את שפמו השחור הסמיך רוטט מעל שפתו העליונה, ודמיינה אותו עם טרבוש אדום על ראשו, כמו אחיה מוסא, והתאהבה בו.
בתוך סערת הרוחות שצבאו על המכונית, וקול התחינות של הנהג שביקש לא להמשיך בנסיעה, הגיחה לה לפתע האהבה. אותה האהבה שבמשך שנים ארוכות היא המתינה לה. האהבה מילאה את לבה, והיא חשה כאב בצלעות כאילו לבה צנח. היא חשה דחף להתייפח מרוב פחד, אבל לא העזה. היא השתתקה ואמרה לעצמה שזו האהבה. בתחילה לא חשה שום רגש כלפי האיש הזה שעמד תחת עץ הדקל, בחצר הסמוכה לביתה. היא התבוננה בו מבעד לחלון וראתה אותו עומד ללא תזוזה, מביט בעיניה ומנסה לחלץ חיוך משפתיה. הוא חייך ללא הפסקה, ולא הוריד את מבטו ממנה עד שהיא נסוגה אל החדר, כשעל לחייה סומק של מבוכה.
"מה רוצה הגבר המוזר הזה?" שאלה אותה אמה.
מיליא לא ידעה דבר על האיש, ולא העלתה על דעתה שתתאהב בו. שערו נצץ כאילו נמשח בברילנטין. צדעיו הלבנים העידו על כך שהוא קרוב לגיל העמידה. הוא לא נראה לה כמאהב הממתין לאהובתו, אלא יותר כאב המחפש את בתו האבודה. וכשהיא נעתרה לו, לא סיפרה לאיש מה הסיבה האמיתית לכך.
היא אמרה למוסא שתסכים להינשא כי הוא דומה לו.
לאמה אמרה שהתעייפה מההמתנה וכבר הייתה רוצה להתחתן.
לנזירה מילאנה אמרה שהיא עוזבת כדי לברוח מהאווירה המחניקה השוררת בבית מאז שאחיה סלים היגר לחַלַבּ שבסוריה, והמחלה של אמה החמירה.
בשיחתה הראשונה איתו אמרה לו, "אתה חִ'תְיַאר."
"אני?"
היא הצביעה על צדעיו המלבינים.
"שערי התחיל להלבין בגיל עשרים. את יודעת מה המשמעות של שיער לבן? שאנחנו אריות. מבין החיות רק האריה מלבין."
הוא סיפר לה שהוא בן שלושים ושבע, ובכוונתו להתחתן לפני שימלאו לו ארבעים. "עברתי את תקופת הנבואה הראשונה ולא התחתנתי, אני לא מתכוון לתת לשנייה לחמוק ממני, אחרת אאחר את המועד."
מיליא לא הבינה את כוונתו, אבל חייכה. הגבר אזר עוז ואמר שהוא אוהב אותה ורוצה אותה. הוא שאל אותה אם היא אוהבת אותו.
"איך אני יכולה לאהוב אותך? אנחנו לא מכירים."
"אני אוהב אותך בלי להכיר אותך," אמר. "משהו בתוכי מרגיש אותך. את מרגישה אותי?"
היא הנהנה, לא משום שרצתה להגיד כן, אלא מפני שלא ידעה. מנצור הבין שהיא אומרת כן.
"כלומר זה אפשרי?" הוא שאל.
היא שלחה את מבטה הרחק ועצמה את עיניה.
עד שהגיעו למלון "מסבכי" בשתורה, לא הבינה מיליא למה התכוון מנצור כשדיבר על תקופת הנבואה. בלילה השני לאחר החתונה הוא רצה לשכב איתה.
"לא, אני עייפה," היא אמרה, הפנתה לו את גבה ונרדמה. הוא הותיר אותה לשחות בנשימותיה העמוקות. אחר כך קרב אליה בשקט מאחור והחל ללטף את גופה. לבסוף הפך אותה על גבה, טיפס עליה ושכב איתה. באותו לילה הרגישה מיליא שהיא רטובה, וגם הסדין רטוב, ונתקפה רעד. היא רצתה לקום למקלחת, אבל ברכיה נתקפו חולשה. היא עצמה את עיניה וניסתה להירדם שוב.
"קומי, קומי. מי ישן בלילה כזה?"
היא פקחה את עיניה והשעינה את ראשה על הקיר. הוא שכב לפניה עירום, סיגריה נעוצה בפיו, ועיניו נוצצות.
"ראית כמה את יפה? לכי להביט במראה. האהבה מייפה את האישה."
היא עצמה את עיניה ושמעה אותו מדבר על תקופת הנבואה. הוא אמר שימיו של המשיח ישוע חלפו כבר, אבל הוא לא ייתן גם לתקופה של הנביא מוחמד לעבור.
מיליא לא הבינה, אבל לא שאלה אותו לפשר דבריו. היא הרגישה צריבה שם למטה. היא הייתה צמאה, אבל התביישה לקום מהמיטה, משום שכתונת הלילה שלה הייתה רטובה.
"המשיח נצלב בגיל שלושים ושלוש. נבואתו של מוחמד באה לעולם כשהיה בן ארבעים. בחור יכול להפוך לגבר באחד משני המועדים הללו, או שאבוד לו. אני איחרתי את המועד הראשון, אבל לקראת המועד השני פגשתי אותך."
"הנהג צדק," לחשה מיליא. "אתה באמת מג'נון."
האהבה פקדה אותה ברגע ההוא, במכונית. היא עצמה את עיניה וחיפשה אחר הטרבוש של דודה מִיטְרִי, כדי להניח אותו על ראשו של מנצור. הוא נמצא בבור החלומות שלה.
היא ראתה את מנצור לובש את קֻמְבַּאז המשי הלבן של דודה, חובש טרבוש אדום הנוטה לפנים, ורודף אחריה כשבידו מקל במבוק דק. המקל נגע ברגליה השחומות של מיליא. הגבר בקֻמְבַּאז צרח עליה שתאכל את הלחם עם הלַבָּנֶה. מיליא, במכנסיה הקצרים, כרכרה תחת המכות של מקל הבמבוק, והאש בערה ברגליה. המקל נסוג, והיא התיישבה על האדמה לזלול כריך של לַבָּנֶה עם שמן זית. בפיה עלה טעם של בצל לבן ונענע ירוקה. מיליא אכלה, והכריך לא נגמר.
היא הסתובבה לעבר דודהּ דמיטרי, אחי אמה, שנודע בכינוי מִיטְרִי, והזמינה אותו לאכול איתה. הדוד התקרב ובלע את הכריך בנגיסה אחת. מיליא משכה את המקל מידו והחלה לרוץ. הוא רץ אחריה. מיליא מצאה את עצמה בגינה עמוסה עשבים ירוקים, קופצת מעל בור מלא מים, ובאוזניה קולו של דודה, המבקש שתעצור ותחזיר לו את המקל. היא צנחה ארצה. הדוד התנשף מעליה. היא פקחה את עיניה. הדוד נמחק והטרבוש נעלם. היא מצאה את עצמה במכונית, אפופה בערפל.
הדוד נעלם והותיר צל של חיוך על שפתי האישה, וטרבוש אדום על ראש הגבר שהחליטה לאהוב. האישה שכבה במושב האחורי של מכונית אמריקאית. היא שקעה בחלום עמוק שממנו לא הקיצה עד שהמכונית הגיעה למלון "מסַּאבְּכִּי".
מיליא לא ראתה את פניו של מנצור – שכחול הכפור שפשט בהן נמהל בגוון השחום של עורו – עד שהגיעו למלון, קצת לפני חצות הלילה. מנצור טלטל את ידה. היא שמעה את קולו אומר לה, "יאללה הגענו," והתנערה מהתרדמה שאחזה בה. "מה?... איפה?" אמרה, ואז נזכרה שהיא כלה בירח הדבש שלה. דלת המכונית נפתחה, ומנצור עמד בחוץ והמתין לה, המזוודה בידו. הוא הצביע לעבר דלת המלון, והיא פסעה לצדו. אחר כך הפנתה את ראשה לאחור והבחינה בקרחת של הנהג, שרכן אל ההגה וידיו שמוטות כאילו הוא ישן.
"והנהג?" שאלה.
*המשך הפרק בספר המלא*
