“ספרו של תא"ל (מיל') ד"ר מאיר פינקל, קצין שריון שיקד על חטיבת שריון במילואים במלחמת לבנון השנייה, "מפקדות היבשה" (הוצא מרכז דדו ומשרד הביטחון, 2023), הוא ספר חשוב שניתח היטב את מבנה זרוע היבשה ויחידות השדה של צה"ל, התהליכים שעברו בניסיון להתאימן לאתגרים וכן הליקויים המבניים והתפיסתיים שלהם שמקשים על כך. פינקל מנה בספר את מאפייני הלוחמה של כוחות היבשה של צה"ל: תלות במאפייני השטח, ריבוי דרגים – מכיתה עד מפקדת פיקוד, וכנגזרת צורך בפיקוד ושליטה מבוזרים, "מתח גדול בחיי היחידות המבצעיות בין פיקוד משימה המבזר החלטות לפיקוד פרטני ריכוזי ונטייה בפועל לפיקוד ריכוזי" (עמ' 18).

ישראל עיצבה ובנתה צבא עם שכולל צבא חובה, צבא קבע מבוסס קצינים (ולא נגדים) וצבא מילואים גדול. המטכ"ל הוא גם מפקדת כוחות היבשה (וכפועל יוצא מכך גם הרמטכ"ל הוא מפקד כוחות היבשה במלחמה).כוחות היבשה חוו לאורך השנים "הפעלה אינטנסיבית של כוחות היבשה שנבנו למלחמה, במשימות בט"ש" (עמ' 20), כמו גם "פיצול הקשב של זרוע היבשה לשני תחומי עיסוק – בניין כוח לתמרון יבשתי ובניין כוח ייעודי רחב היקף להגנת גבולות וביטחון שוטף" (עמ' 20). בתחום המילואים ביבשה, עולה מכל אלו מתח מובנה נוכח הקושי לשמרם את כשירותם למלחמה. אם תרצו מתח "בין האמירה ההיסטורית "הסדיר יבלום והמילואים יכריע", לבין המציאות שהתפתחה" (עמ' 21), לפיה בשני העשורים האחרונים צה"ל הפעיל "מילואים כמחליפי סדירים בהגנה וכדרג ב׳ בהתקפה" (עמ' 21).

פינקל מנה כמה מאפיינים לתרבות קצונת היבשה. ראשית, מעבר מ"שליחות" (כתירוץ לחובבנות) למקצוע עם "שליחות". שנית, "הדרישה המוצגת למפקדים לפעול בתנאים מיטביים ולמזער אבדות וסיכונים אחרים" (עמ' 32). לכך יש שני היבטים שליליים. האחד, שנובע מדרישת הדרג המדיני והמטכ"לי לעבור "מפעולה בתנאי מוכנות חלקית תוך לקיחת סיכונים, לפעולה בתנאי מוכנות מלאה המאפיינת תקיפה אווירית או פעולה מיוחדת. דרישה זו מעקרת בפועל את יכולת הפעלת כוחות גדולים ביבשה – הן בסדיר ובוודאות במילואים" (עמ' 32). השני, בא לידי ביטוי "בהיבט הטקטי ונובע מאופי הלחימה בשטח בנוי. היבט זה קשור להיבט הראשון באופן חלקי, ולפיו הסנכרון והתיאום בשדה קרב סגור וסטטי יחסית, שמאפיין לוחמת שטח בנוי, מצריכים לעיתים גישת פיקוד שיש לה מאפיינים של שליטה הדוקה" (עמ' 32). בסופו של דבר, "הקצונה שגדלה בתוך סביבה כזו נוטה לתכנון יתר, להססנות בהפעלת כוח ולדפוס פיקוד פרטני" (עמ' 32), קבע בצדק.

עוד מאפיין שעליו עמד פינקל כיתתיות, שבטיות וכנגזרת מעבריות מוגבלת בין ארגונים. כך למשל, מתח ביקורת מוצדקת על הדומיננטיות של חטיבות מסוימות (רמז, חטיבת הצנחנים) בקצונה הבכירה של צה"ל. דומיננטיות של יוצאי יחידה כזו או אחרת בפיקוד, כתב, תשפיע על תרבות צה"ל, ונראה כי דפוסי ה"מצוינות הצנחנית" הנוכחית (לצורך הדיון, משנת 2000) כוללים מתן הדגש על לימוד מעמיק של המקצוע הצבאי, נטייה לחשיבה אינטלקטואלית ותכנון מפורט לפני ביצוע, אכן הולכים ומתפשטים בצה"ל" (עמ' 58). מנגד, למרות הנטייה המוכרת למצגות, אני לא מקבל את קביעתו כי זהו שינוי ב"צנחנות", שבעבר "התאפיינה בחתירה למגע עם האויב ונטילת סיכונים" (עמ' 58). זו עודנה שרירה ושקיימת (כפי שהיא קיימת גם במקומות נוספים).

היבשה, כתב, "לכודה במעגל קסמים שלילי של חוסר תקציב התורם לתרבות של "נסתדר עם מה שיש", "כי כך חונכנו וכי לא משקיעים בנו מספיק", שמובילה לבניין כוח חסר במשאבים ובמרכיבי בניין כוח חיוניים, ושמגבילה את האפקטיביות של כוחות היבשה אל מתחת לרמה הנדרשת על ידי הדרגים הבכירים" (עמ' 63). "תנאים ראשונים לשינוי הם שמקבלי ההחלטות יתקצבו את היבשה כנדרש, בכירי היבשה יכירו באי תקפות מתיחת האתוס מהפעלת הכוח לבניין הכוח, ותתחיל בניית כוח באופן ההולם את הנדרש מהכוחות בשדה הקרב של השטח הבנוי" (עמ' 63).

בלקחיו של תא"ל משה "צ'יקו" תמיר ממבצע "עופרת יצוקה" ניתן לראות מצפן לבניין הכוח: "תוכניות אופרטיביות הן הבסיס ליצירת כשירות מבצעית ולהתמחות של צוותי הקרב החטיבתיים; הגדרת משימות בהירות ובנות השגה היא הבסיס ליצירת הזדהות ואמון של הפקודים במפקדיהם" (עמ' 321). עוד אמר כי "חיוניות הדבקות במשימה לאור המטרה – לא חוזרים אם לא מבצעים, ונפגעים אינם עוצרים יחידה; עמידה ב"ש" כערך עליון; חזרה לבסיס המקצועי־תורתי עם התאמות זירתיות, במיוחד מיומנויות שיטתיות חד־חיליות וטכניקות קרביות משולבות" (עמ' 321). כלקח מ־2006 אמר תא"ל תמיר כי "אסור שמפקדים ייכנסו לקיבעון שיסיט את התעוזה וההקרבה לביצוע המשימה. יוזמה, התקפיות ותעוזה – חתירה למגע – זו לא סיסמה, זו תפיסת הפעלה. במקום בו יש אויב, מפקד צריך לחתור למגע" (עמ' 322). לבסוף עמד תמיר על חשיבות "טיפוח הפיקוד הזוטר, במיוחד שמירה קנאית על אורגניות הנבנית מלמטה למעלה; אימונים מאתגרים בשטח מדמה כבסיס ליצירת תחושת מסוגלות יחידתית" (עמ' 321). לקחים אלו ראוי שיעמדו לעיני צה"ל גם כיום.

פינקל הוציא מתחת ידו ספר קריא וחשוב על כוח ההכרעה של צה"ל שאם יש לקח שלמדנו מהשבעה באוקטובר הוא שיש לשמרו כשיר ומוכן, בסדיר ובמילואים, ליום פקודה.”