הקדמה
בשנת 1960, כשהייתי בן חמש, אבי, קצין בחיל האוויר, היה מוצב במטה העליון של הכוחות המאוחדים של אירופה שבפונטנבלו, בצרפת.
גרנו בבית ישן בן שלוש קומות באזור מרוחק שנקרא 'בלה וודס'. גדלתי בבית שבו היו מעט מאוד מכשירי נוחות מודרניים, ללא טלוויזיה, וקראתי בשקיקה ספרי קומיקס אמריקאים: באטמן, ספיידרמן, ארבעת המופלאים, אקסמן, הענק הירוק, ת'ור ואקווה־מן, אבל רק גיבור אחד הצית את דמיוני.
הוא היה אמריקאי לפני ולפנים. צבעי לבושו היו אדום, לבן וכחול. הוא בא מעיר קטנה בקנזס והיו לו כוחות מופלאים. הוא היה מהיר מקליע כשטס במהירות עצומה, היה מסוגל לדלג בין בניינים גבוהים בקפיצה אחת ותמיד הציל נשים, ילדים וגברים שהיו במצוקה. הוא היה 'האלוף של חסרי הישע והמדוכאים'.
במהלך המלחמה הגיבור שלי לחם בנאצים, בפשיסטים, במחרחרי מלחמה אימפריאליסטים ובאנשי גיס חמישי. הוא חבר לחיילים ולמלחים אמריקאים, הוא 'העז לפרוץ קדימה בקרב איתנים למען עתיד הדמוקרטיה', והוא ניצח. הוא היה איש הפלדה של הקומיקס, סופרמן!
רציתי להיות כמו סופרמן. לא הייתה מגבת אחת בבית שלא שימשה בשלב כלשהו כגלימה. קפצתי מכיסאות, מספות, משולחנות, הכול כדי לחקות את הגיבור שלי. יום אחד, כשהעולם יהיה שוב בצרה, ידעתי שסופרמן יעמוד במשימה. אולי הוא ואני נשלב כוחות. לבאטמן היה את רובין, מדוע שלסופרמן לא יהיה עוזר משלו?
בשנת 1963 אבי נקרא לחזור לארצות הברית. נסענו, משפחתי ואנוכי, לקלה בצרפת, עלינו על האונייה 'אס־אס יונייטד סטייטס' ולאחר הפלגה של ארבעה ימים עגנו בנמל העיר ניו יורק.
ברגע שנכנסנו למלון, הדלקתי את הטלוויזיה. שם, בשחור ולבן מדהימים, היה הגיבור שלי, מדלג מבניין לבניין כשכדורים שורקים סביבו ומציל את לויס ליין, וכל זה קורה בעיר מטרופוליס. מטרופוליס היא ניו יורק סיטי. הייתי שם, במטרופוליס.
אם הייתי שם, אז אולי, רק אולי, גם סופרמן יהיה שם.
בימים שבאו לאחר מכן אבי ואני תרנו את העיר. הלכנו לכל המקומות, לבניין אמפייר סטייט, ל'וורלד פייר', לטיימס סקוור, אבל בכל פעם שיצאנו לתור את הרחובות שבין גורדי השחקים הסתכלתי למעלה וקיוויתי לזכות להצצה אל איש הפלדה.
אבי עצר מהילוכו מעת לעת ושאל אותי אם הכול בסדר.
בטח, בטח. הכול בסדר.
כלומר, הייתי בן שמונה, כבר מבוגר מכדי להאמין בכך שסופרמן קיים באמת. הבנתי בשכלי שהוא רק גיבור מספרי קומיקס, אבל בליבי, עמוק בליבי, קיוויתי בכל מאודי שהוא אמיתי, מפני שאם הוא אמיתי, לכל בעיות העולם יימצא מושיע.
לא היה דבר שנבצר מסופרמן. הנאצים לא יכלו לעצור אותו. החוצנים לא יכלו לפגוע בו. לא היה פושע שהיה נבון מספיק כדי לגבור עליו בכוח שכלו.
לבסוף אבי עצר אותי ושאל, "ביל, מה הבעיה?"
הייתי נבוך מכדי להסביר לו, אבל לאחר התעקשותו האבהית אמרתי, "טוב, ניו יורק היא מטרופוליס, ואני..." היססתי. "קיוויתי לראות את סופרמן."
אבי חייך, חיבק אותי והצביע על שוטר ניו יורקי. "בן, זה האיש שמגן על העיר ניו יורק."
אם הארה יכולה להופיע בגיל שמונה, אז זו הייתה ההארה עבורי. אם סופרמן לא אמיתי, אז מי יציל את העולם?
אם סופרמן, באטמן או ספיידרמן לא יבואו, איך נעצור את הפושעים, את הנאצים, את הסובייטים, את החוצנים מהחלל החיצון ואת כל האלימות וההרס?
התשובה הייתה ברורה. זה תלוי בנו.
עם הזמן נעשיתי מקובע על גיבורים אמיתיים; על אסטרונאוטים שמטרתם להגיע לירח, על רופאים שמפתחים חיסונים כדי להציל מיליונים, על מנהיגי תנועות לזכויות אדם הצועדים למען זכויותיהם של אלה שאינם זוכים לייצוג נאות, וגם על מנהיגים פוליטיים שהקימו ממשלות חדשות שבהן ניתן ביטוי לקולו של העם וחיילים מעוטרים שחזרו מקוריאה ואחר כך מווייטנאם. הערצתי דמויות מפתח בספורט שגברו על מחסום הצבע, הרפתקנים שטיפסו גבוה יותר, צללו עמוק יותר, הפליגו רחוק יותר וחקרו את הלא נודע וכן אנשי חזון שניסו לנקות את האוויר, להציל את האוקיינוסים ולהגן על מערכות אקולוגיות עדינות.
התפעלתי מכל אחד מאותם נשים וגברים מרשימים, אבל בתוך תוכי ידעתי שאינני כמוהם משום בחינה. הם היו חכמים יותר, חזקים יותר ואמיצים יותר. הם ניחנו בכל התכונות שחסרו לי. היו להם כוחות־על שפשוט לא היו לי. זו הייתה הסיבה לכך שהם היו גיבורים, זו הייתה הסיבה לכך שהם היו האנשים היחידים שיכלו להציל את העולם.
טעיתי.
בשנת 1977 סיימתי את לימודיי באוניברסיטת טקסס באוסטין והצטרפתי ל'אריות הים'. בשלושים ושבע השנים שבאו לאחר מכן נסעתי ברחבי העולם. ראיתי את הגרוע ביותר שקיים באנושות: מלחמה וחורבן, מחלות ועוני, אכזריות ואדישות. העולם היה מלא בעיות שנראו מתמידות וללא תוחלת, בעיות בלתי אפשריות!
אבל באותן שלושים ושבע שנים גם ראיתי את הטוב ביותר שבאנושות. נשים וגברים שייחלו לשלום, ששיקמו אומות, שריפאו מחלות ושחילצו עניים מעוני נורא. נשים וגברים שחמלתם הייתה כה עמוקה, שאכזריותם ואדישותם של אנשים אחרים החווירו לעומתה. נשים וגברים שבאו מכל שכבות החיים, מכל רקע סוציואקונומי, מכל גזע, מכל אמונה, ומכל מגדר ונטייה.
בהדרגה הבנתי שהגיבור נמצא בכל אחד מאיתנו. קיים בנו קוד מולד, שנמצא שם משחר האנושות. הוא צרוב בדי־אן־איי שלנו. הוא זה שהביא לנדידת העמים הנרחבת מאפריקה. הוא קרא לחוקרים לחצות מדבריות וימים, הוא סייע ליצור את הדתות הבולטות, הוא יצק תעוזה במדענים ובפילוסופים המוקדמים, הוא הזין את החולים ואת החלשים, הוא דיבר דברי אמת אל ההמונים, הוא השליט סדר בכאוס והעניק תקווה למיואשים.
קוד זה איננו צופן או כתב סתרים. הוא איננו פאזל שיש להרכיב. זה קוד מוסרי, קוד פנימי של התנהגות שמניע את המין האנושי לחקור, להזין, לנחם, לתת השראה ולצחוק, ונועד כדי לאפשר לחברות לשגשג.
הספר הזה הוא על גיבורים ועל המעלות שבהן ניחנו.
אתם עשויים לתהות אם תוכלו אי פעם להיות אמיצים, מלאי חמלה או ענווים כמו הנשים והגברים בסיפורים אלה. תסמכו עליי, אתם יכולים! לחלק מהאנשים מימוש קוד הגיבור בא באופן טבעי יותר, אבל מרביתנו צריכים ללמוד כיצד לפתח מעלות אלה. אנחנו צריכים לראות אותן בחיי אנשים אחרים ולנסות לשקף אותן בהתנהגותנו. עלינו לפתח את התכונות האלה באמצעות צעדים קטנים עד שלבסוף ייטמעו בבסיס האופי שלנו.
אני מקווה שתמצאו את הסיפורים שבספר הזה ואת לקחי האופי בעלי ערך כשאתם בונים את חייכם, חיים שראויים לכבוד מצד אחרים. האמת המרה היא שסופרמן לא יגיע כדי להציל את העולם. על כל אחד מאיתנו מוטל לעשות את חלקו. על כל אחד מאיתנו למצוא את הגיבור שבתוכו ולתת לו ביטוי. לכן, תפסו מגבת, עלו על כיסא ובואו נזנק!
קוד הגיבור
פרק אחת
אומץ לב
"אומץ לב זכה בצדק במקום הראשון בתכונות האנושיות הראויות להערכה, מפני שזו התכונה שמבטיחה את כל יתר התכונות הטובות."
וינסטון צ'רצ'יל
כשנכנסתי אל מרכז הפיקוד הגדול במטה פיקוד המבצעים המיוחדים שבטמפה, סמל לבוש במדי קרב קרא לחיילים לעמוד. כולם קמו משולחנותיהם ונעמדו זקופים עד שהתיישבתי ליד השולחן המרכזי.
"שבו," הכרזתי.
זה היה התדרוך הפיקודי היומי, ויותר ממאה חיילים, מלחים, אנשי חיל האוויר, נחתים ואזרחים נמצאו במטה, וכולם היו מוכנים לספק לי, אדמירל בדרגת ארבעה כוכבים, תובנות באשר למאורעות שקרו בלילה הקודם.
על הקיר שמולי, שגובהו היה כתשעה מטרים, היו תלויים עשרות מסכים, כל אחד מהם בגודל של שבעים אינץ', ועל כל מסך הוצג מידע חיוני מהמבצעים המיוחדים שלנו ברחבי העולם.
במרכז הקיר נתלה מערך מצלמות ומיקרופונים באורך של שלושה מטרים שאפשר לנהל שיחות וידאו עם הפיקוד העליון.
לצידי ישב רב סמל בכיר כריס פריס, 'ריינג'ר' מעוטר ביותר ומפקד בכוח דלתא. פריס ואני עבדנו יחד בחמש השנים האחרונות. עבורי הוא היה בלתי ניתן להחלפה. כשפניתי לברך אותו, יכולתי לראות שמשהו לא בסדר. הוא היה שקט והשיב לברכתי במנוד ראש קל.
קצין צעיר נעמד לפני קיר הפיקוד והחל בתדריך על תוצאות מבצעי הלילה הקודם. הוא עבר במהירות וברצף על כמה מבצעים של יחידות ה'ריינג'רים' ו'אריות הים' באפגניסטן, דיבר על כמה תוכניות הכשרה באפריקה ואז הגיע לדוח הנפגעים והחל לפרט. מלמלתי בשקט תפילה.
"המפקד, אתמול בלילה במחוז קנדהאר שלושה מחיילינו נהרגו. טוראי ראשון כריסטופר הורנס, רב סמל קריס דומייז' ו..." הוא השתהה. "סגן אשלי וייט מצוות תומכי התרבות."
שאפתי עמוקות. "מה קרה?" שאלתי בהבעה רצינית.
"המפקד, ה'ריינג'רים' ביצעו משימה שגרתית בקנדהאר ומתחם הטליבאן היה ממולכד. שני חיילים וסגן וייט עלו על מוקש והוא התפוצץ. שני החיילים נהרגו מייד." הקצין השתתק שוב, והתקשה עם המשפט הבא. "סגן וייט נפצעה קשה." הוא היסס. "יחידת החילוץ הרפואי הטיסה אותה לקנדהאר, אבל היא מתה בבית החולים."
כל הנוכחים בחדר השפילו ראשיהם או התבוננו בי.
אין זה קל אף פעם לאבד חיילים בקרב. חיי שני ה'ריינג'רים' היו יקרים כמו חיי כל חייל, והאב שבתוכי, האב של בת שהייתה קרובה בגילה לגילה של אשלי, התקשה ביותר להשלים עם האבדה.
זו לא הייתה החיילת הראשונה שאיבדתי בקרב, אבל הפעם זה היה אישי. אשלי וייט לא הייתה יוצאת למשימה הזאת אם לא בגללי.
בשנת 2008, כאדמירל בדרגה של שלושה כוכבים, מוניתי לפקד על מטה המבצעים המיוחדים המשולבים. מטה הפיקוד היה ממוקם בקרוליינה הצפונית, אך אנחנו בילינו את מרבית זמננו באפגניסטן.
לאחר צפייה במבצעים קרביים לילה אחר לילה, היה לי ברור כשמש שאנחנו צריכים לשבץ חיילות במשימות שלנו. היינו זקוקים לנשים כדי שייצרו קשר עם נשים אפגניות ויגייסו אותן לשורותינו. האמת הייתה שגברים, אפילו גברים אפגנים, לא התאימו מבחינה תרבותית לתקשר עם בני המין השני. היו אלה הרעיות, הבנות והאחיות האפגניות, שהחזיקו ברשותן מידע מודיעיני חיוני על האויב. ללא חיילות שיקיימו אינטראקציה עם נשים אפגניות, הרגשתי שאנחנו נלחמים כשיד אחת קשורה מאחורי גבינו. ללא חיילות, חיי ה'ריינג'רים', 'אריות הים' וה'כומתות הירוקות' שבפיקודי היו בסיכון גדול הרבה יותר.
אבל לא הייתי זקוק לחיילות סתם. הייתי זקוק לטובות ביותר! הייתי זקוק לנשים ללא חת, קשוחות פיזית ונפשית, מסוגלות לעמוד בלחץ המתמיד שמלווה מלחמה. נשים שיוכלו לעמוד לצד לוחמים קשוחים ולא לחוש מאוימות על ידי ניסיונם, לא להירתע מזעפם ומהתנהגותם המחוספסת.
חווינו לחימה קשה מדי לילה, ובמשך השנים התרבו האבדות, ואיתם הגברים שההרג צילק אותם. הייתי זקוק לנשים שהיו חסינות באותה מידה, אמיצות באותה מידה ומחויבות באותה מידה למשימה. ביקשתי שהמטה הבכיר יקים צוות תומכות תרבות שיהיה חלק בלתי נפרד מפעילות הלחימה שלי.
אשלי וייט הייתה אחת המתנדבות הראשונות לצוות.
כל מתנדבת בצוות נשלחה לפורט בראג בקרוליינה הצפונית ועברה שם הכשרה פיזית ופסיכולוגית מקיפה כהכנה ליציאה אל מעבר לים. אשלי הייתה בכושר מצוין, והייתה מסוגלת לבצע עשרים עליות מתח ברצף ולעמוד בתחרות עם הגברים במרבית מבדקי הכשירות הפיזית.
מדריך אחד קרא לה 'בלונדינית המגטרון השקטה'. היא לא רק הייתה קשוחה ביותר, היא גם הייתה משכמה ומעלה בכל מובן. חברתה לצוות, סרן מייגן קוראן, אמרה שאשלי הייתה רעיה ובת נפלאה. היה צד רך באופייה והיא לא פחדה. היא לא פחדה להיות נשית ולוחמת בעת ובעונה אחת.
עד אוגוסט 2011 שהתה אשלי באפגניסטן וביצעה משימות עם פלוגה 75 של ה'ריינג'רים', יחידת החי"ר המובחרת ביותר של ארה"ב. תוך שבועות מהגעתה לאפגניסטן, היא השתתפה בקרב מול הטליבאן, וזכתה באות ההצטיינות בלוחמה הנחשק, שניתן רק לחיילים שנורו על ידי האויב. בענווה שהייתה אופיינית לה מאוד, היא פטרה את הקרב כמשהו שאין צורך לדבר עליו.
כל ערב אשלי לבשה את אפוד המגן שלה, אחזה ברובה, עלתה על המסוק וטסה אל חשכת הלילה בלי לדעת אם תחזור. למרות הסכנה, למרות הסיכונים, למרות האפשרות שתאבד הכול, פחדה הגדול ביותר היה לאכזב את עמיתיה לנשק. היא פחדה שלא תהיה שם כשיזדקקו לה. אבל אשלי וייט תמיד הייתה שם עבור עמיתיה לנשק. היא הייתה תמיד מוכנה. תמיד ממוקדת במשימה.
ערב עשרים ושניים באוקטובר בשנת 2011 לא היה שונה במובן זה. היא לבשה את האפוד, אפסנה את חרדותיה ועלתה על המסוק מפני שאין זה משנה מה יביא איתו הלילה, היא לא תאכזב את החיילים שאהבה. ההבדל היחיד באותו לילה היה שאומץ הלב הבלתי רגיל שלה עלה לה בחייה.
ללחימה יש דרך משלה לשחוק אנשים. הפחד מכרסם בהם בכל לילה. הוא לוחש באוזניהם ומשתמש בסיוטיהם הגרועים ביותר. נדרש אומץ לב מיוחד רק כדי לקום בבוקר ולהתמודד עם היום. נדרש אפילו אומץ גדול יותר כדי להתמודד עם היום בהתלהבות, תוך ידיעת האתגרים והסיכונים שאיתם יש להתמודד, אבל גיבורים אמיתיים כמו אשלי וייט עושים זאת מפני שהם גייסו את האומץ להתמודד עם פחדיהם, ואומץ לב זה מחשל כפלדה את עצביהם ומחזק את נחישותם.
בכל מכתב שכתבתי להורים או לבני זוג של חיילים שנפלו, אמרתי ללא היסוס שגיבוריהם מתו כשהם עשו את מה שאהבו לצד נשים וגברים שאהבו ושכיבדו אותם.
ידעתי עד כמה מילים אלה עלולות להכאיב להם בעת אבלם, ובכל זאת, עדיין הייתה בהן אמת. אשלי וייט אהבה את החיילים שאיתם שירתה, ואומץ ליבה היה התגלמות של אותה אהבה. זה היה נכון גם לגבי מקבלי מדליית הכבוד, סגן מייק מרפי, נגד בכיר מייק מונסור, סמל ג'ון צ'פמן וסמל רובי מילר, ולגבי 'אריות הים' והחיילים שטסו במסוקים כדי לחלץ את רעיהם הלוחמים ולא חזרו. זה נכון גם לגבי אלפי חיילים אחרים, מלחים, אנשי חיל האוויר, נחתים ואזרחים שהקריבו הרבה מאז אירועי אחד־עשר בספטמבר.
אבל אומץ לב איננו ייחודי רק ללוחמים. כלל וכלל לא. ראיתי מעשי גבורה דומים שנעשו על ידי רופאים שטיפלו בחולים, שוטרים שפטרלו ברחובות, כבאים שרצו לבניינים מתמוטטים, הורים שהגנו על ילדיהם ואין־ספור נשים וגברים אחרים שמצאו בליבם את האומץ להתגבר על פחדיהם ולבצע מעשים יוצאי דופן.
לפעמים, האומץ הפיזי להתמודד עם אויבי האומה או עם האיומים שברחובות מחוויר בהשוואה לאומץ הנדרש כדי לנצח את האויב שבפנים. כל אחד מאיתנו צריך להתמודד עם האתגרים שבחייו: פחד, אי־ודאות, חרטה, אלכוהול, סמים, דיכאון... החיים.
שאבתי כל־כך הרבה השראה מאומץ הלב שאנשים אחרים גייסו כדי להתעמת עם השדים הפנימיים שלהם. צפיתי בגאווה גדולה כשהרס"ב שלי, כריס פריס ואשתו, ליזה, חלקו את סיפורם האישי עם אלפי חיילים. זה היה סיפור הפוסט טראומה של כריס ומאבקם של בני הזוג לשמור על אחדות משפחתם. בכך שנחשפו, כריס וליזה עודדו מאות לוחמים אחרים שנאבקים בפוסט טראומה לחפש עזרה. אומץ ליבם ללא ספק הציל את חייהם של נשים ושל גברים רבים שהיו על סף התאבדות.
לא רק הגדודים התמודדו עם הפצעים הבלתי נראים האלה. קרטר האם, גנרל בדרגת ארבעה כוכבים, עשה צעד יוצא דופן וחשף בציבור את מאבקו בדיכאון ובלחץ פוסט־טראומתי, בתקווה שכך יעודד אחרים לבקש עזרה.
אדמירל סנדי ויינפלד, סגן יושב הראש לשעבר של מטה המטות המשולבים איבד בן לאחר שזה התמכר למשככי כאבים. הוא ורעייתו מרי התחילו במיזם 'מבצע סייף' כדי לסייע לאחרים הנאבקים באותה התמכרות.
אף אחד מאיתנו לא חסין לכאבי החיים ולאכזבותיהם, אבל אם אתם תוהים אפילו לשנייה אם יש לכם את האומץ הנחוץ כדי להתמודד עם הרוע בעולם או עם החולשה שטמונה עמוק בכל אחד מאיתנו, תהיו בטוחים שאתם חזקים מספיק.
*
האגדה מספרת שבמהלך הקרב על עצמאות טקסס קולונל ויליאם ב' טראוויס שלף את חרבו והתווה קו בחול לרגלי הגברים שהגנו על אלמו. הוא אמר לגברים שמותם בידי צבא הגנרל המקסיקני סנטה אנה כמעט ודאי, ושכל אדם שחפץ לעזוב את המבצר יכול לעשות זאת, אבל אלה שרוצים להישאר ולהילחם, חייבים לצעוד צעד אחד קדימה מעבר לקו שהותווה בחול.
בשעה שפוליטיקאים, היסטוריונים ואנשים בעלי רצון טוב משני הצדדים יכולים להתווכח אם הקרב היה מוצדק, אף אחד לא יכול לחלוק על האומץ של הגברים שנשארו ועל השפעתם על עתידה של אמריקה.
לכולנו יש קווים משלנו בחול, אותם פחדים שמונעים מאיתנו להיות אמיצים. כל מה שעלינו לעשות כדי להתגבר על הפחדים האלה, על אותם מכשולים ואתגרים בחיינו, זה לצעוד צעד אחד קדימה.
רק צעד אחד. צעדו צעד אחד קדימה ועלו על המסוק.
צעדו צעד אחד קדימה ודברו עם הרופא.
צעדו צעד אחד קדימה והילחמו בחוסר צדק.
צעדו צעד אחד קדימה וקראו תיגר על הבריונים.
צעדו צעד אחד קדימה והתמודדו עם השדים הפנימיים שלכם.
אם תצעדו את הצעד האחד הזה תמצאו את האומץ שאתם מחפשים, האומץ שנחוץ לכם להתגבר על פחדיכם ולהיות הגיבורים שאתה שואפים להיות.
קוד הגיבור
תמיד אשאף להיות אמיץ, לצעוד צעד אחד לקראת ההתמודדות עם הפחדים שלי.
