1


הבוקר נראה מבטיח. לודה סיימה להבריק את הדלפק והחלה עורמת את מאפי הבצק הטריים בשכבות. ממכונת הקפה הסתלסל ניחוח של פולים קלויים וטחונים. שלישיות ורביעיות של פולניות דובז'ה מתקשקשות הסבו לשולחנות בית הקפה, סוקרות זו את רעותה בעיני רעל.


ישבתי לשולחן הפינתי, מעיין לא מעיין בעיתון הבוקר. מעת לעת היתה לודה מלכסנת לעברי מבט. כשעינינו היו נפגשות, היה חיוך מרים את שפתיה ומערטל נקודת חן חבויה על לחיה האדמדמה.


לפני כשלוש שנים נטשתי הכול. הוריי שוב לא היו בין החיים. אחותי חיה מזה שנים בנֵכר, בברוקלין עם בעלה החסיד וערימת ילדים מתרוצצים, חובשי כיפה ועטורי ציצית. אשתי, שהיתה כה מבטיחה ושוקקת חיים בראשית דרכנו, התגלתה בהמשך חיינו המשותפים כטרחנית מייגעת ומשעממת למדי. עיקר זמנה הוקדש לבתנו היחידה ולאסופת חברותיה, שעמן היתה מלהגת ליהוג רכילותי יומיומי. תחילתו בטלפונים של בוקר, והמשכו בפגישות על קפה ועוגה.


אשר לי, השכם מדי בוקר הייתי מזדקר ממיטתי, מאזין לסלסול נחירותיה העדינות של שותפתי ליצוע, ובאחת עוקר ממקומי. בריטואל קבוע, משתופף על האסלה, מגלח את זיפי הלילה, דן את גופי ברותחין ושב וחונט עצמי בבגדים כהים עם חולצה לבנה ועניבה שחורה. לגימה בהולה של קפה ראשון של בוקר וקריאה מרצדת של צהובון החדשות, מפטיר יום טוב שקט, ספק לנמֵי הבית ספק לי, ויוצא לעבודתי.


עסקתי בתחום הפלילי של עריכת הדין. ראשוני לקוחותיי היו גנבים לחמש דקות של זיעה ופחד. פורצים, מרוקני קופות מבוהלים, מוכרנים בתחנות סמים, חוטפי דמי ביטוח לאומי מזקנות חסות ישע, ובריונים. אלה האחרונים נחלקו לשוחרי קטטות ולגברים מתוסכלים, המכים את נשותיהם ונרגעים לחלוטין כשהם נתחבים מאחורי סורגי תאי המעצר.


עם השנים התחלפה גלריית הלקוחות. עתה הגיעו למשרדי אלה שהפשע שימש להם דרך חיים. נתפסו, הואשמו, זוכו או הורשעו, נידונו, וחוזר חלילה. הללו היו מתוחכמים למדי. חיו בג'ונגל אנושי, בין בלשים ולובשי מדים ששיחרו לתופסם לבין חברים לפשע שמרביתם היו טיפוסים בוגדניים ומלשינים חמדנים, או כאלה שסתם קינאו במעשיהם ובהצלחתם. מי שהחיים לימדו אותם לנוע בזהירות כמעט תמידית היו מפצחי קופות - פורצים בעלי מידע ותכנון קודם - סוחרים בסמים קלים או כבדים, שודדים בעלי דמיון ותעוזה, ורמאים וזייפנים למיניהם. האחרונים היו גלריה רבגונית שהמשותף לה הוא ניצול חולשת בני האנוש והטמטום הממסדי. אלה גם אלה שימשו שדות ציד שאינם מתכלים.


נמנעתי במודע מלייצג חבורות פשיעה. תדירות סכסוכי הדמים בינם לבין חבורות מתחרות ובין חברי חבורה אחת לבין עצמם היוו מקור מתמיד למעצרים ולהתרוצצויות תכופות ששָׁחַקו כל סנגור פלילי ראוי לשמו. צרפו לכך ציפיות ודרישות מצדם, שאת חלקן לא ניתן היה למלא ואת החלק האחר אסור היה לקיים, והרי לכם יותר מסיבה טובה אחת לסרב בעקביות לפניותיהם שתשמש להם סנגור מושיע.


כעבור למעלה מ-15 שנים של התרוצצויות כמעט יומיומיות בין בתי מעצר ובתי כלא, אולמות בתי המשפט השונים לבין משרדי, הבנתי שגם אני, כקודמיי, לא אשנה דבר במערכת הצדק. זכויות הנאשמים ימשיכו להישחק ושיעורי הרשעתם ימשיכו לעלות. "הספק הסביר", אותו צמד מילות קסם שהיה אמור להביא לזיכויָם של נאשמים לא מעטים, שימש עתה ללא כל התלבטות מצפונית או היסוס בסיס להרשעתם בידי שופטי המערכת.


ככל שהמשטרה הפכה לגרועה יותר בהתנהלותה, כך גוננה עליה מערכת התביעה - ועל שתיהן מערכת בתי המשפט. ההפרדה בין הרשות החוקרת, התובעת והשופטת הפכה במקרה הטוב לסיפור אגדה חביב, אך כוזב לחלוטין, אותו למדו סטודנטים שנה אָלף למשפטים. המערכת גם ידעה לבחור את שופטיה, משִכבה שסומנה מראש: עוזרים משפטיים לשופטי בתי המשפט העליון והמחוזי, תובעים מהפרקליטויות השונות, חבריהם ממדורי התביעות של המשטרה. זעיר פה וזעיר שם נתמנו עורכי דין מהפרקטיקה הפרטית, לא לפני שנסקרו היטב היטב התנהלותם והשקפתם לאורך השנים בהן שימשו עורכי דין.


המערכת ידעה גם לאַלֵף בשקט שופטים מתמרדים שלא קיבלו מרות, להסיטם לקרן זווית השיפוט עד שהתייאשו ונעלמו מיוזמתם. הידיעה שגם לא אוכל לזכוֹת בדין של צדק ראוי, ושבמקרים לא מעטים אני משמש עלה תאנה להסתרת ערוות המערכת, תרמה לא במעט להחלטתי לפרוש ממשחק חסר סיכוי זה.


אט־אט סיימתי את התיקים שהיו לי, נמנעתי מלקבל אחרים, וככל שעבר לו ונקף הזמן הכרתי לראשונה את חללי הזמן הפנוי שהיטיבו עמי. מספר חודשים לאחר מכן הסרתי את שלט שמי ותוארי מדלת משרדי, ועורך דין אחר מיהר וקבע במקומם את שלטו ותוארו. לצד פרישתי מהמקצוע התגרשתי, בלא כל צער, ועקרתי לדירה שכורה ברחוב קטן ושקט במרכז תל אביב. במשך חודשים ספורים לא עשיתי דבר. יום אחד, לגמרי באקראי, מצאתי עצמי רוכש ומנהל בית קפה קטן אך בעל מוניטין ולקוחות שפעל עשרות שנים במתחם גן העיר, הצמוד לבית העירייה. שנים שימשתי שם לקוח של קפה ודברי מאפה טריים ומשובחים. בעלת המקום, שהתבגרה, החליטה שהגיעה העת לפרוש לטובת בית דיור מוגן ומהודר, שבו תעביר בנחת את יתרת חייה.


זו התייעצה עמי האם להשכיר את בית הקפה או למוכרו, ובסופה של שיחה זו הייתי לקונה בית הקפה. המקום הועבר לבעלותי יחד עם לודה, עובדת חביבה ומסורה שעלתה בראשית שנות ה-70 מברית המועצות המנוחה - ואיש משנינו לא הצטער על כך.


סמוך לצהרי היום, הבחנתי בה מצביעה בידה לעבר שולחני. שני בבוני אדם, שדמו להפליא ללקוחותיי מהעבר הרחוק, פסעו לעברי. מבט ממוקד ששלחתי לעברם הבהיר לי כי מדובר בצמד שאחד מהם שונה לחלוטין במראהו מהשני. שניהם עטו על גופם כותונת שנחשבה לאופנתית ביותר בחנויות הביגוד ברחוב בלפור שבבת ים. הם נעלו אותן נעלי ספורט ממותגות ועל גולגולותיהם נמרחו כובעי קסקט תואמים. אחד מהם היה כחוש, זאבי, בעל שפתיים דקות, רעות, והשני דמה למקרר גדול, שמן ומרופש.


צלקות רוחב צפופות שעיטרו את פרקי ידיו העידו על השמן כי מדובר בנרקומן ובאסיר לשעבר, שביצע חתכים אלה בשעתו כדי להילקח מדמֵם למרפאת הכלא שם זכה, בין השאר, גם לטיפול הרגעתי שחילץ אותו מהקריז בו היה נתון. "המקרר" העלה עתה חיוך על פניו התפוחות.


"אפשר?" והצביע לעבר הכיסא שלידי.


"אפשר," השבתי.


"הזאבי" משך כיסא מהשולחן הסמוך ושניהם התיישבו מולי.


"יש לנו איתך דיבור," התיז הכחוש לעברי.


"לא חשבתי אחרת," אמרתי ושחררתי חיוך קצר לעברו. "דבר!"


"אנחנו נותנים פה באזור ביטחון, הגנה ושמירה," שִחרר את מרכולתו. "אם מישהו מציק לעסק, אם מישהו פורץ אליו, אתה פונה אלינו ואין לך יותר בעיות. מי שצריך לדעת יודע שזה אזור שאנחנו נותנים לו הגנה - וזו עולה כסף. כמה שאתה משלם היום לביטוח, לנו תשלם פחות," סיים את משנתו.


הרמתי את הראש, תוקע בו מבט קצר ורגוע. "אני לא צריך ולא רוצה ביטחון."


"המקרר" נצטהל: "כולם צריכים ביטחון בסופו של דבר. תתאר לך באים לבקר פה כמה פעמים אנשים לא טובים, עושים בעיות, פה נשברת צלחת, שם כוס, פורץ ריב. קליינטים רוצים מקום שקט. יש בלגן - אנשים לא באים. בשביל מה אתה צריך את זה?! תשלם כמה שקלים כל חודש - ויש לך שקט. טוב לעסק, טוב לך," סיים.


חייכתי לעבר החלק העליון של המקרר. "שיהיה לכם יום טוב," סיימתי את השיחה, קם ממקומי.


"הזאבי" והרפוס הזדקרו אף הם.


"אנחנו עוד ניפגש," הפטיר הראשון.


"מאיימים?!" שאלתי. קפוץ השפתיים לא השיב. תחת זאת חבט קלות בכתפו של בן זוגו. "בוא, הולכים," הפטיר לעברו, והשניים הסתלקו לאִטם. בשלב זה עוד לא היה לי ברור אם היתה זו שיחת ניסיון שכשלה בלבד או שמא יגיע גם פרק המשך. גם טיבו של ההמשך היה לוט בערפל, אם כי לפי דרך הפעולה המקובלת שם, חייב להיגרם איזשהו נזק לעסק שימחיש לי את חיוניותו של הביטחון הנקנה במזומנים.


חלפו מספר ימים שלווים עד שבוקר אחד צלצלה לודה מבית הקפה. "מישהו עשה פה הלילה שריפה קטנה. לא שחלילה נשרף משהו אבל שפכו קצת דלק ליד עמוד הכניסה, הציתו והלכו. עכשיו הכול בסדר. ניקיתי וגם פתחתי את המקום," אמרה. לא איחרתי להגיע. במקום היה מוקד הצתה מפוחם בקוטר של צלחת בינונית. לודה תלתה בי עיניים שואלות. הזכרתי לה את ביקור צמד "הבבונים" לפני ימים מספר. "הם רצו אז כסף כדי שלמקום לא יקרה דבר," הסברתי. קללה עסיסית ברוסית, שדנה במקצוען העתיק של אמהות השניים, נתמלטה מפיה. מעבר לכך היא לא אמרה דבר, סבה וחזרה למלאכתה.