הִתְבּוֹנֵן הֵיטֵב
בִּתְמוּנַת אֶרֶץ.
זוֹ יָד.
זוֹ רֶגֶל.
זֶה רֹאשׁ.
זֶה שְׂרִיד חָזֶה.
וְזוֹ עִיר וְעוֹד עִיר הַנּוֹשְׂאוֹת בְּלֵית בְּרֵרָה
אֶת כָּל זֶה.
זוֹ שְׁכוּנָה חֲבוּשָׁה.
זֶה רְחוֹב שֶׁל חֹרֶף.
זֶה בַּיִת.
זֶה כְּאֵב.
כָּאן אַהֲבָה יְשָׁנָה שְׁפוּכָה.
כָּאן הַבַּיִת חָרֵב.
כָּאן אֲוִיר לָבָן שֶׁל בֶּהָלָה חִוֶּרֶת.
כָּאן דֶּגֶל שֶׁל אֲבָנִים
מִתְנוֹסֵס מֵעַל תּוֹשָׁבִים.
פיני רבנו, משורר. יליד ירושלים. זהו ספרו השלישי. ספריו הקודמים: שתי וערב, דו שיח של שירים, יחד עם תמר רבנו. גוונים, 2008; פה מפוחית כרמל, 2010.
הָיִיתִי רוֹצֶה לִבְכּוֹת עַל הַיָּרֵחַ, לְהַשְׁאִיר שָׁם דְּמָעוֹת
בספרו המשובח והצלול פיני רבנו כבר לא מזכיר על הדש שהוא נכה צה"ל ופוסט טראומטי
אילן ברקוביץ' חושב שהספר הוא שירה יהלומית של כאב
שם ספר: בסוף כל השירים באים אל האוזן למות.
עריכה: לאה שניר