“סיפור על נחישות של אישה מוכשרת שכנגד כל הסיכויים הפכה למדענית בעלת שם עולמי. זה אינו ספר מופת וגם לא ספר עיון הסטורי, אלא מעין כתבת עומק עיתונאית רחבה על התופעה ששמה משפ' קירי. מאריה סקלודובסקה נולדה במאה ה-19 בפולין שהייתה נתונה אז תחת כיבוש רוסי. כפולניה ובעיקר כאישה, האפשרות שלה להתקדם במוסדות הלימוד הרשמיים היה כמעט אפסית. אבל היה לה אב תומך והתופעה הזו שבתוך המון בעלי הדעות השמרניות נמצאו לה לאורך הדרך גם גברים בודדים שראו אותה כערכה, תצוץ גם בהמשך. בפאריס היא משלימה את לימודיה ומכירה אחד כזה, פייר קירי. הזוג הופך לשותף לחיים ולמחקר, שמביאים לו שני פרסי נובל על גילוי הרדיואקטיביות והיסודות רדיום ופולוניום. גם כאן נדרשה התערבות של מתמטיקאי שוודי שגילה לפייר שהוא עומד לזכות לבדו ללא אשתו. מי שמע אז על אישה מדענית? היא בסופו של דבר זכתה יחד עם בן זוגה כשותפה שווה לתגליות. מה שכמובן לא הספיק כדי שמארי תתקבל לאקדמיה הצרפתית. אפילו לא כדי להקנות לה ולשאר הנשים זכות הצבעה בצרפת של לפני מלחמת העולם הראשונה (וכך גם בבריטניה וארה"ב באותם ימים). ביתם הבכורה הופכת מדענית בזכות עצמה וגם היא זוכה בפרס נובל על גילוי הרדיואקטיביות המלאכותית. גם היא לא זוכה בשל כך להתקבל למוסדות המדעיים העליונים הראויים לה. קשה לתפוס זאת במציאות של היום אך מדובר בעולם המערבי של לפני מאה שנה בלבד. ביתה הצעירה איוו יפת התואר, הופכת לעיתונאית ומתגייסת לעזרת צרפת החופשית של דה-גול במלחמת העולם השניה.
סיפור החיים של המשפחה מרתק. שילוב של העזה ונחישות אישית, מסירות ליעוד המדעי ולשתי הארצות פולין וצרפת, עמידה במתקפות לא פשוטות של ממסד שמרן ועיתונות ארסית, משברי אהבה וזוגיות וחולי הנובע מחשיפה מתמשכת לחומרים מסוכנים. לקראת הסוף המחברת קצת נסחפת להפוך את הספר לפמפלט פמיניסטי שממש אין בו צורך, הסיפור המשפחתי מספיק חזק בעצמו. להסיר את הכובע בפני נשים ואנשים כמו בנות קירי.”

“קלודין מונטיי מצטרפת לשורה ארוכה של חוקרים וסופרים שפרסמו ביוגרפיה של מארי קירי. ייחודה של הביוגרפיה "מארי קירי ובנותיה" הוא בכך שתוך כדי קריאת הספר נחשפת תמונה ברורה וכוללת של הדמויות הראשיות ואירועים היסטוריים בולטים בתקופת חייה של מארי קירי. אלו כוללים את מלחמת העולם הראשונה, אפליית נשים והדרתן מתחומי המחקר והיידע תוך נישולן מקרנות המימון למחקר. ובתוך כל זה הפעילות של תנועת הסופרג'יסטיות, לוחמות פמיניסטיות שדרשו שוויון זכויות וזכות הצבעה. כמי שנישאה לפייר קירי, חוקר בבית הספר לכימיה ופיזיקה בפריז שהתמחה במגנטיות, מארי חוותה חיי זוגיות של שוויון טוטלי. מארי שקדה על עבודת הדוקטורט בבית הספר לפיזיקה וכימיה שבעלה, פייר, כבר היה בו פרופסור בכיר. הוא ידע להעריך את יכולותיה בתחום המדע ושניהם עבדו שכם אל שכם. בתחילת דרכה כמדענית בעלת תואר דוקטור לפיזיקה, מארי חקרה את התופעה שכונתה "קרני אורניום". היא בדקה תרכובות הפולטות קרינה וטבעה את המונח "חומרים רדיואקטיביים", כלומר, "קורנים באופן פעיל". פייר התפעל מהממצאים, ונטש את מחקרו על מגנטיות לטובת חקר חומרים רדיואקטיביים. בעת שנודעו לפייר שמות המועמדים לפרס נובל בפיזיקה – פייר קירי ואנרי בקרל - הוא התעקש שיצרפו את שמה של מארי כמועמדת בשל גילוי הרדיואקטיביות שהיה משותף לשניהם. מחצית הפרס הוענקה בדצמבר 1903 לשניהם כשותפים לגילוי הרדיואקטיביות, ומחציתו השנייה הוענקה לאנרי בקרל. כבר אז סבלו בני הזוג מתופעות לוואי של הקרינה הרדיואקטיבית ששררה במעבדה, ואת הפרס הם לא קיבלו במעמד של הטקס עצמו.
מארי קירי ניחנה במוטיבציה עוצמתית. היא לא נסוגה מהמטרה שהציבה לעצמה ביום שעזבה את וורשה ועברה לחיות בפריז כדי להתקדם בקריירה כמדענית. מארי הציבה בראש סדר העדיפויות שלה את קידום המחקר שיתרום לרווחת האנושות ולעולם הרפואה. היא מעולם לא ניצלה לטובתה העצמית את אור הזרקורים. לאחר מות בעלה פייר מארי נרתמה להגשמת המשימות שהציבה יחד עם פייר. היא זכתה בקתדרה של פייר בסורבון והצליחה להוכיח שרדיום הוא יסוד אמיתי. היא ייסדה בפריז את מכון הרדיום על שם בעלה וב- 1910 היא התמודדה על מושב באקדמיה הצרפתית למדעים. היא לא זכתה. אחת הסיבות לדחיית מועמדותה לאקדמיה הייתה, שהיא "זרה, יהודייה, ולא נאמנה לצרפת". כעבור זמן קצר, ב- 1911 מארי התבשרה שיוענק לה פרס נובל לכימיה על גילוי היסודות פולוניום ורדיום. הפרס ניתן לה בלבד.
תקופת מלחמת העולם הראשונה, שפרצה ב- 1914, הייתה אירוע מתמשך רב-נפגעים שקידם את בתה אירן בעולם המדע. מארי השיגה את סיוע הממשלה בניוד מכשירי רנטגן צבאיים, והעמסתם על גבי משאיות כדי שיסייעו לאתר שברים ופציעות. מארי עודדה את אירן בת השבע-עשרה לסייע במרפאות השדה הצבאיות, פועל יוצא של הישגיה במחקר אודות הרדיום בפריז. כבר באותה עת התברר שכליותיה של מארי ומאור עיניה ניזוקו מחשיפת יתר לקרינה של הרדיום במעבדתה. אבל היא לא ויתרה על הרעיון להמשיך לפתח את מכון הרדיום.
הפרק בספר שהרשים אותי במיוחד, סוקר את התפתחות הקריירה של בתה הצעירה של מארי, איב (איוו, אווה) קירי. איב לא הייתה שותפה למחקר של מארי ואירן. היא הייתה נטולת עניין בתחום זה. איב הצטיינה כפסנתרנית ומאוחר יותר כמחוננת בתחום הכתיבה וההרצאה. הפרק חושף את עלייתה המטאורית של איב בתחום הכתיבה. כולל כתיבה עיתונאית, ביוגרפיה המתעדת את חייה של מארי קירי, ויומן המסע שלה שנכתב על ידה ככתבת צבאית בתקופת מלחמת העולם השנייה, בשנים 1941-2. דיווחיה של קירי ממסע זה פורסמו בעיתונות האמריקאית וב-1943 הם נאספו בספר מסע בין לוחמים שהיה מועמד גם לפרס פוליצר לסיפורת בשנת 1944. הביוגרפיה שכתבה איב, "מאדאם קירי", העניקה לאיב מוניטין כלל עולמי וסייעה לה ליצור קשר עם אישים רמי מעלה.
איב קירי התנדבה לשרת ב"פלוגות הרפואה הנשיות" של צבא צרפת החופשיה, במהלך המערכה האיטלקית של מלחמת העולם השנייה - שם היא קודמה לדרגת סגן בדיוויזיה המשוריינת הראשונה (צרפת). באוגוסט 1944 איב לקחה חלק בנחיתה בפרובאנס שבדרום צרפת, עם היחידות אליהם השתייכה. על שירותה זה היא עוטרה בעיטור צלב המלחמה. איב המשיכה בפעילות ציבורית כמעט עד יום מותה (אוקטובר, 2007), בגיל 103.
הערה: קלודין מונטיי, מחברת הביוגרפיה "מארי קירי ובנותיה", היא היסטוריונית ודיפלומטית בעברה. היא היטיבה לתאר את תהפוכות התקופה מסוף המאה התשע-עשרה והלאה והתייחסה בספרה זה לאתגרים והמכשולים הסביבתיים, הפוליטיים, התרבותיים שניצבו בדרכה של מארי להישגיה ולתהילתה. הספר כולל הערות ביבליוגרפיות והפנייה למסמכים, תוך ציון ראיונות שקיימה עם בני המשפחה, ושיחות שקיימה עם עמיתים בשדה המחקר ובמוסדות החינוך הגבוה שהכירו את מארי ואירן.
התרגום מצרפתית (מקור) לעברית ע"י רמה איילון, והייעוץ המדעי של ד"ר נעמה חריט-יערי, ובכלל זה האכסניה של הוצאת שוקן שאפשרה כל זאת, ראויים להערכה רבה.
מומלץ!”

“מצויין. קשה להאמין - אבל, סיפור אמיתי על משפחה של גאונים, (גאוֹנוֹת), על האחת והיחידה פורצת הדרך - מארי קירי, על נשים בעולם המדע הגברי, על גילויים וחדשנות, על פרסי נובל, ובעיקר - הרצון ללמוד, להצליח, ולגלות עולמות בלתי ידועים.
הספר כתוב כרומן מרתק.”