פתח דבר
רק פעם אחת בחיי הייתי קרוב ממש למוות. שיקול הדעת שלי היה קצת משובש. היה חושך והתנועה היתה סואנת. נהג לא מרוכז בכביש המהיר 405 בלוס אנג'לס סטה בחדות לפנַי כדי להימנע ברגע האחרון מפנייה לנתיב היציאה, ואני סטיתי כדי לחמוק ממנו. משאית הסמיטריילר הענקית בנתיב משמאלי לא היתה הרחק מאחורַי כפי שחשבתי, וקצה קצהו של הפגוש שלי נתפס בפינה הקדמית של המשאית. זה הספיק. איבדתי שליטה במכונית. המכונית פתחה בסיבוב איטי ומפואר נגד כיוון השעון, שבסיומו נמצא צד הנהג שלי במישור אחד עם חזית המשאית שהמשיכה לדהור בכביש המהיר. בכל מקרה, זה היה איטי ומפואר מנקודת המבט שלי. הרגשתי כאילו נלכדתי בתוך ענבר, צופה בהתרחשות בחוסר אונים בעוד המכונית נעה מרצונה החופשי עד שחסתה בצילה של שבכת המנוע של המשאית, בניצב לכיוון התנועה, ופנס קדמי מסמא בוהק מול פנַי.
הייתי מזועזע, אבל יצאתי ללא פגע. המכונית התקמטה קצת והיה ברור שתזדקק לטיפול רציני, אבל היא היתה מסוגלת להסיע אותי הביתה אחרי שמולאו כל טופסי הדיווח של שוטרי התנועה. כמה סנטימטרים לכאן, שינוי מהירות לשם, קצת יותר פאניקה מצד נהג המשאית, והדברים היו עלולים להיגמר אחרת.
רבים מאיתנו קרובים למוות הרבה לפני שהם מתים באמת. אנחנו ניצבים כל הזמן מול הסופיות של החיים שלנו.
במסגרת עבודתי כפיזיקאי אני חוקר את היקום כמכלול. זהו יקום גדול. 14 מיליארד שנים אחרי המפץ הגדול, המרחב שאנחנו יכולים לראות ישירות מאוכלס בכמה מאות מיליארדי גלקסיות, שבכל אחת מהן מאה מיליארד כוכבים בממוצע. אנחנו בני האדם, לעומת זאת, זערוריים למדי — חדשים מִקָרוב באו אל כוכב לכת חסר חשיבות, שנע סביב כוכב חסר ייחוד. אחת היא איך היתה מסתיימת התאונה שלי בכביש המהיר, תקופת חיי תימדד בעשורים, לא במיליארדי שנים.
האדם הוא דבר פעוט, בן חלוף, ובהשוואה ליקום הוא קטן יותר מאטום יחיד בהשוואה לכדור הארץ. האם באמת יכולה להיות חשיבות לקיום של פרט יחיד כלשהו?
במובן מסוים, ברור שכן. אני חי חיים מאושרים, עם משפחה וחברים שדואגים לשלומי ואשר מותי ודאי יצער אותם מאוד. אני עצמי ודאי הייתי אומלל למדי אילו ידעתי איכשהו בטרם עת שחיי עומדים להגיע לסיומם. אבל מנקודת הראות של קוסמוס אדיר ממדים ואדיש למראה, האם באמת יש לזה באמת חשיבות רבה?
אני רוצה להאמין שלחיינו יש חשיבות גם אם היקום ימשיך להתגלגל לאיטו בלעדינו. אבל עלינו לכבד את השאלה ולעבוד קשה כדי להבין איך הרצון העז שלנו להיות בעלי חשיבות משתלב בטבעה של הממשות ברמות העמוקות ביותר שלה.
חברה שלי, חוקרת מוח וביולוגית, יכולה לגרום לתאים יחידים להיות צעירים שוב: מדענים פיתחו טכניקות לקחת מבני אדם בוגרים תאי גזע שרכשו מאפיינים בוגרים, ולהפוך את חץ הזמן שלהם עד שהם נראים כמו תאי גזע של תינוקות שזה עתה נולדו. אף על פי שדרך ארוכה מפרידה בין הַצעָרָה של תאים יחידים והצערה של אורגניזמים שלמים, שאלתי אותה אם ביום מן הימים נוכל להפֵּך את תהליכי ההזדקנות של בני אדם ובאופן פוטנציאלי להשאיר אותם צעירים לנצח.
"אתה ואני נמות יום אחד", היא הרהרה בקול רם. "אבל אם למישהו מאיתנו יהיו נכדים, אני לא לגמרי בטוחה".
זוהי צורת חשיבה של ביולוגים. כפיזיקאי, אני יודע שאיננו מפרים שום חוק מחוקי הטבע אם אנחנו מדמיינים יצורים חיים שמתמידים בקיומם מיליוני או אפילו מיליארדי שנים, כך שאין לי שום השגות בעניין. אבל בסופו של דבר, הדלק הגרעיני של כל הכוכבים ייגמר, שרידיהם הקרים ייפלו לתוך חורים שחורים, והחורים השחורים יתאדו בהדרגה לכדי דייסה דלילה של חלקיקים אלמנטריים ביקום חשוך וריק. אנחנו לא באמת נחיה לנצח, ואחת היא עד כמה תִּרבה חוכמתם של הביולוגים.
כולם מתים. החיים אינם חומר כמו מים או סלע. הם תהליך כמו אש או גל שנשבר אל החוף. הם תהליך שמתחיל, נמשך זמן־מה, ובסופו של דבר מסתיים. הרגעים שלנו, ארוכים או קצרים, הם כהרף עין לעומת מרחבי הנצח.
***
יש לנו בספר הזה שתי מטרות. האחת היא להסביר את סיפורו של היקום שלנו ומדוע אנחנו חושבים שהוא נכון — התמונה הגדולה כפי שאנחנו תופסים אותה בעת הזאת. זוהי תפיסה פנטסטית. אנחנו בני האדם איננו אלא טיפות של רפש ערוך במסודר, אשר כתוצאה מאופני הפעולה האימפרסונליים של הטבע פיתחו את היכולת להתבונן ולהתעניין ולהשתלב במורכבות המפחידה של העולם הסובב אותן. כדי להבין את עצמנו עלינו להבין את החומר שאנחנו עשויים ממנו, ופירושו של דבר הוא שעלינו לחפור עמוק אל תוך מחוז החלקיקים והכוחות והתופעות הקוונטיות, שלא להזכיר את המגוון המרהיב של הדרכים שבהן יכולות הפיסות המיקרוסקופיות הללו להצטרף אלה לאלה כדי להרכיב מערכות סדורות המסוגלות להרגשה ולמחשבה.
המטרה השנייה היא להציע מעט תרפיה קיומית. ברצוני לטעון כי על אף היותנו חלק מיקום המתנהל על פי חוקים אימפרסונליים המונחים ביסודו, בהחלט יש לנו חשיבות. זוהי אינה שאלה מדעית — אין בנמצא נתונים שאפשר לאסוף באמצעות ניסויים ואשר יוכלו למדוד באיזו מידה יש חשיבות לחיים. זוהי בעיה פילוסופית בעיקרה, כזו שדורשת מאיתנו לזנוח את האופן שבו חשבנו על חיינו ועל המשמעות שלהם במשך אלפי שנים. על פי דרך החשיבה הישנה, חיי אנוש אינם יכולים להיות בעלי משמעות אם אנחנו "רק" אוסָפים של אטומים המתנועעים בהתאם לחוקי הפיזיקה. זה בדיוק מה שאנחנו, אבל אין זו דרך החשיבה היחידה על מה שאנחנו. אנחנו אוסָפים של אטומים, הפועלים בלי תלות ברוחות או בהשפעות שאינן גשמיות, וגם בני אדם חושבים ומרגישים שמקנים משמעות לקיום בעצם האופן שבו אנחנו חיים את חיינו.
אנחנו קטנים; היקום גדול. לא מצורפת אליו חוברת הוראות שימוש. ובכל זאת, אנחנו מצליחים להבין חלק ניכר להדהים מאופני הפעולה הממשיים של הדברים. אתגר מסוג שונה לגמרי הוא לקבל את העולם כהווייתו, להתייצב מול המציאות עם חיוך ולעשות את החיים שלנו לדבר־מה בעל ערך.
***
בחלק הראשון של הספר, "קוסמוס", אנחנו בוחנים כמה היבטים חשובים של היקום הרחב שאנחנו חלק קטן ממנו. יש דרכים רבות לדבר על העולם, מה שמוביל אותנו אל המסגרת הקרויה נטורליזם פואטי. "נטורליזם" טוען שיש עולם אחד בלבד, עולם הטבע; נבדוק כמה מהסימנים המצביעים על הכיוון הזה, לרבות השאלה איך היקום נע ומתפתח בהדרגה. "פואטי" מזכיר לנו שיש יותר מדרך אחת לדבר על העולם. נראה לנו אך טבעי להשתמש באוצר מילים של "תוצאות" ו"סיבות" להתרחשות של דברים, אבל הרעיונות האלה אינם חלק מדרכי הפעולה של הטבע ברמות העמוקות ביותר שלו. המונחים האלה הם בגדר תופעות מתהוות, חלק מהאופן שאנחנו מתארים את עולם היומיום שלנו. ההבדל בין תיאורי היומיום לבין התיאורים העמוקים יותר נובע מחֵץ הזמן, ההבחנה בין עבר ועתיד, שניתן בסופו של דבר להתחקות על שורשיה עד למצב המיוחד שבו התחיל היקום שלנו סמוך למפץ הגדול.
בחלק השני, "הבנה", אנחנו בוחנים איך עלינו להמשיך בניסיונותינו להבין את העולם, או לפחות להתקרב עוד ועוד אל האמת. עלינו להיות נכונים לקבל אי־ודאות וידע חלקי, ולהיות מוכנים תמיד לעדכן את האמונות והדעות שלנו כשמתקבלות ראיות חדשות. נראה איך הגישה הטובה ביותר שלנו לתיאור היקום אינה סיפור יחיד ואחדותי, אלא סדרה של מודלים קשורים אלה באלה והולמים ברמות שונות. לכל מודל יש תחום שהוא ניתן ליישום בו, ולרעיונות שנראים כחלקים מהותיים מכל סיפור יש זכות מלאה להיחשב "אמיתיים". המשימה שלנו היא לכנס מערך משולב של תיאורים, מבוססים על כמה רעיונות יסודיים, אשר משתבצים יחד ומרכיבים כוכב לכת יציב של דעה מוצקה.
אחר כך אנחנו מגיעים לחלק "מהות", ובו אנו מקדישים מחשבה לעולם כפי שהוא בפועל: החוקים היסודיים של הטבע. נדון בתורת השדות הקוונטית, שהיא השפה הבסיסית שהפיזיקה המודרנית כתובה בה; ונעמוד על טיבה של תיאוריית הליבה, שהיא המודל המוצלח להפליא של החלקיקים והכוחות שמרכיבים אתכם, אותי, את השמש, את הירח, את הכוכבים וכל דבר שראינו, מיששנו או טעמנו בימי חיינו. דברים רבים על פעולתו של העולם אינם ידועים לנו, אבל יש לנו סיבה טובה לחשוב שבכל מה שקשור לתחום הישימות של תיאוריית הליבה, התיאוריה הזאת היא התיאור הנכון של הטבע. והתחום הזה רחב דיו לשלול את קיומן של כמה השערות פרובוקטיביות, למן טֵלֵקינֵזיס ואסטרולוגיה ועד הישארות הנשמה אחרי המוות.
עם כמה מחוקי הפיזיקה בידינו, עדיין נותרת עבודה רבה בקישור העקרונות העמוקים האלה אל עושרו של העולם הסובב אותנו. בחלק הרביעי, "מורכבות", אנחנו מתחילים לראות איך מתחוללים הקשרים האלה. הופעה של מבנים מורכבים אינה תופעה מוזרה המצויה במתח עם הנטייה הכללית של היקום לעבר אי־סדר גדול יותר; היא תוצאה טבעית של הנטייה הזאת. בנסיבות הנכונות, חומר מתארגן לכדי תצורות סבוכות המוכשרות לדלות מידע מסביבותיהן ולהשתמש בו. שיאו של התהליך הזה הוא החיים עצמם. ככל שאנחנו לומדים יותר על אופני הפעולה הבסיסיים של החיים, כן אנחנו מבינים יותר איך הם מצויים בהרמוניה עם העקרונות הפיזיקליים היסודיים המושלים ביקום כמכלול. חיים הם תהליך, לא ממשות חומרית, והם בהכרח זמניים. איננו הסיבה לקיומו של היקום, אבל היכולת שלנו להכרה עצמית ולהגוּת עושה אותנו מיוחדים במסגרתו.
עניין זה מביא אותנו אל אחת הבעיות המסובכות ביותר שהנטורליזם ניצב מולן: חידת התודעה. אנחנו מתמודדים עם הסוגיה הזאת בחלק "חשיבה", שבו אנו הולכים אל מעבר ל"נטורליזם" כל הדרך עד ל"פיזיקליזם". מדעי המוח המודרניים מתקדמים בצעדי ענק בהבנת אופני הפעולה של המחשבה בתוך המוח, וכמעט אין ספק שלהתנסויות האישיות שלנו יש קישורים מוגדרים בתהליכים הפיזיקליים שמתרחשים שם. אנחנו יכולים אפילו להתחיל לראות איך היכולת היוצאת מן הכלל הזאת התפתחה בהדרגה עם הזמן, ואילו סוגי יכולות הם בעלי חשיבות מכרעת ברכישת תודעה. הבעיה הקשה ביותר היא בעיה פילוסופית: איך בכלל אפשרי שהתנסות פנימית, האוֹדוֹתנוּת (aboutness) ההתנסותית באופן ייחודי של חיינו בתוך הראש, ניתנת לצמצום ללא יותר מאשר חומר בתנועה? הנטורליזם הפואטי מציע לנו לראות ב"התנסויות פנימיות" חלק מצורת דיבור על מה שקורה במוחנו. אבל צורות דיבור יכולות להיות ממשיות מאוד, גם כאשר מדובר ביכולתנו לבצע בחירות חופשיות כיצורים רציונליים.
לבסוף, בחלק "אכפתיות" אנחנו מתמודדים עם הבעיה הקשה מכולן: איך לבנות משמעות וערכים בקוסמוס חסר תכלית טרנסצנדנטית. האשמה נפוצה המוטחת בנטורליזם היא שמשימה כזאת פשוט אינה אפשרית: בלי משהו מעבר לעולם הפיזיקלי שינחה אותנו, אין כלל סיבה לחיות, וּודאי שלא סיבה לחיות בצורה אחת ולא בצורה אחרת. כמה נטורליסטים מגיבים בהסכמה, וממשיכים בחייהם; אחרים מגיבים בעוצמה בכיוון ההפוך, וטוענים כי מבחינה מדעית ניתן לקבוע ערכים בדיוק כפי שניתן לקבוע את גילו של היקום. הנטורליזם הפואטי פוסע בשביל ביניים: מצד אחד הוא מקבל את הטענה שערכים הם קוֹנסטרוּקטים אנושיים, ומצד שני הוא דוחה את הטענה שלפיכך הם אשלייתיים וחסרי משמעות. לכולנו יש דאגות ותשוקות, בין אם כאלה שנתנה לנו האבולוציה ובין אם כאלה שנתנו לנו החינוך שקיבלנו או הסביבה שלנו. המשימה שלפנינו היא לפייס בין הדאגות והתשוקות האלה בתוך עצמנו, ובין אדם לאדם. המשמעות שאנחנו מוצאים בחיים אינה טרנסצנדנטית, אבל עובדה זו אינה עושה אותה פחות משמעותית.
1.
טבעה היסודי של הממשות
בסרטים המצוירים הישנים בסדרת "לוּני טוּנס", זאב הערבות וַייל אִי קוֹיוֹטי מוצא את עצמו לעיתים תכופות רץ במהירות אל מעבר לקצהו של צוק. אבל בניגוד לציפיות המבוססות על הניסיון שלנו בכוח המשיכה, הוא אינו נופל לתהום הפעורה מתחתיו, לפחות לא מיד. במקום זאת הוא מרחף ללא תנועה, אובד עצות, ורק כאשר הוא משגיח שאין עוד קרקע תחת רגליו, הוא מתרסק מטה במהירות.
כולנו וַייל אִי קוֹיוֹטי. מיום שהחלו בני האדם לחשוב על דברים, אנחנו בוחנים את מקומנו ביקום ואת הסיבה להימצאנו כאן. אף על פי שהוצעו תשובות רבות, ואף שהתומכים בהשקפות שונות נחלקו בדעותיהם מפעם לפעם, זמן רב רווחה השקפה אחת משותפת, ולפיה יש אי־שם משמעות כלשהי שמחכה להתגלוֹת ולזכוֹת להכרה. יש טעם לכל זה; יש סיבה לדברים. האמונה הזאת שימשה קרקע תחת רגלינו, מסד שעליו בנינו את כל העקרונות שלפיהם חיינו את חיינו.
בהדרגה החל ביטחוננו בהשקפה הזאת להישחק. ככל שאנחנו מבינים טוב יותר את העולם, כך נראה יותר ויותר שלא ניתן להגן על הרעיון שיש לו תכלית טרנסצנדנטית. התמונה הישנה הוחלפה בתמונה חדשה — מלהיבה ועוצרת נשימה מבחינות רבות, ומאתגרת ומטרידה מבחינות אחרות. על פי ההשקפה הזאת, העולם מסרב בעקשנות לתת לנו תשובות ישירות על השאלות הגדולות של תכלית ומשמעות.
הבעיה היא שלא הודינו ממש בפני עצמנו שהשינוי הזה אכן התרחש, וגם לא קיבלנו במלואן את ההשתמעויות מרחיקות הלכת שלו. הסוגיות מוכרות היטב. במהלך שתי המאות האחרונות דרווין הפך על ראשה את ההשקפה שלנו על החיים, האיש המשוגע של ניטשה קונן על מות האלוהים, אקזיסטנציאליסטים חיפשו אותנטיות אל מול האבסורד, ואתיאיסטים מודרניים זכו למקום סביב שולחן מקבלי ההחלטות החברתיות. ובכל זאת, רבים ממשיכים בדרכם כאילו דבר לא השתנה; אחרים רווים נחת מן הסדר החדש, אבל מאמינים בשקט שהתאמת זווית הראייה שלנו אינה אלא עניין של החלפת אי־אילו דרשות ישנות באי־אילו דרשות חדשות.
האמת היא שהקרקע כבר נשמטה תחת רגלינו, וכעת אנחנו מתחילים לגייס את האומץ להביט למטה. למרבה המזל, לא כל מה שנמצא באוויר צולל מיד אל מותו. מצבו של וייל אי קויוטי היה מצוין אילו היה לו אחד מתרמילי הריחוף של "אקמי", התאגיד הבדיוני שהוא נוהג לרכוש ממנו כל מיני מוצרים, שכן כך היה יכול לעופף מרצונו החופשי. הגיע הזמן שנתחיל לבנות תרמילי ריחוף מושגיים משלנו.
מהו טבעה היסודי של הממשות? פילוסופים מכנים זאת שאלת האוֹנטוֹלוֹגיה: חקירת המבנה הבסיסי של העולם, הרכיבים שהיקום מורכב מהם בסופו של דבר והיחסים ביניהם. ניתן להעמיד את האונטולוגיה בניגוד לאֵפּיסטֵמוֹלוֹגיה, שעניינה הוא הדרכים שבאמצעותן אנחנו רוכשים ידע על העולם. אונטולוגיה היא התחום בפילוסופיה העוסק בטבעה של הממשות; אנחנו מדברים גם על אונטולוגיה "מסוימת", במובן של רעיון ספציפי באשר לטבעה של הממשות בפועל.
מספר הגישות לאונטולוגיה הרוחשות כיום בעולם רב להדהים. ישנה כמובן השאלה הבסיסית האם הממשות אכן קיימת? ריאליסט אומר, "ברור שהיא קיימת"; אבל יש גם אידיאליסטים, שחושבים שכל מה שקיים באמת הוא תבונה כללית, ושהעולם הממשי כביכול הוא אך ורק סדרת מחשבות בתוך התבונה הזאת. בקרב הריאליסטים יש מוֹניסטים, שחושבים שהעולם הוא דבר יחיד, ודוּאָליסטים, שמאמינים בקיומם של שני תחומים נבדלים (כגון "חומר" ו"רוח"). אפילו אנשים שמסכימים כי קיים סוג אחד בלבד של דבר, עשויים שלא להסכים בשאלת התכונות (כגון תכונות מנטליות ופיזיקליות) שיכולות להיות לדבר הזה. ואפילו אנשים שמסכימים כי קיים סוג אחד בלבד של דבר ושהעולם הוא אך ורק פיזי, עשויים להתפלג בשאלה אילו היבטים של העולם הזה הם "ממשיים" לעומת "אשלייתיים" (האם צבעים ממשיים? והתודעה? ועקרונות המוסר?)
השאלה אם אנחנו מאמינים באלוהים — אם אנחנו תיאיסטים או אתיאיסטים — היא חלק מהאונטולוגיה שלנו, אבל רחוקה מלמצות את הסיפור. "דת" היא דבר מסוג שונה לגמרי. היא מקושרת לאמונות מסוימות, לעיתים קרובות כולל האמונה באלוהים, אם כי ההגדרה ל"אלוהים" עשויה להשתנות במידה ניכרת במסגרת התחום הרחב של הדת. דת גם יכולה להיות כוח תרבותי, מערך של מוסדות, אורח חיים, מורשת היסטורית, אוסף של תבניות פעולה שגורות ושל עיקרים. היא הרבה יותר, ומבולגנת הרבה יותר, מאשר רשימה סדורה של דוקטרינות. המקבילה לדת היא הומניזם, אוסף של אמונות ותבניות פעולה שגורות מגוונות וגמישות לא פחות מאלה של הדת.
אונטולוגיה רחבה יותר המקושרת בדרך כלל לאתיאיזם היא נטורליזם: יש רק עולם אחד, עולם הטבע, המציג דפוסים שאנחנו קוראים להם "חוקי הטבע" ואשר ניתן לגילוי באמצעות שיטות של מדע ושל חקירה אֶמפּירית. אין בנמצא מחוז נפרד של העל־טבעי, הרוחני או האלוהי, וגם אין שום תכלית קוסמית או טרנסצנדנטית הטבועות ביקום או בחיי אנוש מעצם טיבם. "חיים" ו"תודעה" אינם מציינים מהויות נבדלות מחומר; הם צורות דיבור על אודות תופעות שמתהוות מפעולת הגומלין בין מערכות מורכבות במידה יוצאת דופן. תכלית ומשמעות בחיים מופיעות דרך מעשי יצירה אנושיים ביסודם, ואינן נגזרות מדבר כלשהו מחוץ לעצמנו. נטורליזם הוא פילוסופיה של אחדות ושל דפוסים, שמתארת את הממשות כולה כרשת ללא תפרים.
לנטורליזם יש שושלת יוחסין ארוכה ומכובדת. אנחנו מוצאים את עקבותיו בבודהיזם, אצל האטומיסטים ביוון וברומא העתיקות וגם בקונפוציאניזם. מאות שנים אחרי מותו של קונפוציוס, הוגה סיני ושמו ואנג צ'וֹנג היה נטורליסט קולני, שלחם באמונה ברוחות רפאים וברוחות רעות שרווחה בימיו. אבל לאמיתו של דבר, רק במאות האחרונות התברר שקשה מאוד להתנגד לראיות התומכות בנטורליזם.
***
כל ה"איזמים" האלה עלולים לרפות מעט את ידינו. למרבה השמחה, איננו מחויבים לפירוט מדוקדק או מקיף של כל האפשרויות. אבל אנחנו צריכים להקדיש מחשבה לאונטולוגיה. אחרי הכול, היא מצויה בליבה של בעיית וייל אי קויוטי שלנו.
ההתקדמות האינטלקטואלית של 500 השנים האחרונות שינתה מן היסוד את אופני החשיבה שלנו על העולם. ההתנסות היומיומית שלנו מעוררת בנו את ההרגשה שיש סביבנו מספר גדול של סוגי דברים שונים בתכלית. אנשים, עכבישים, סלעים, אוקיינוסים, שולחנות, אש, אוויר, כוכבים — כל אלה נראים שונים זה מזה בצורה דרמטית, ראויים לערכים משלהם ברשימת המרכיבים הבסיסיים של הממשות. "האונטולוגיה העממית" שלנו היא פלורליסטית, מלאה מספר עצום של קטגוריות נבדלות. וכל זה בלי להביא בחשבון מושגים שנראים מופשטים יותר, אבל ניתן לטעון שהם "ממשיים" לא פחות, למן המספרים דרך השאיפות והחלומות שלנו ועד לעקרונות של טוב ורע.
ככל שהידע שלנו גדֵל, אנחנו נעים במקוטע לעבר אונטולוגיה פשוטה ואחדותית יותר. זהו דחף עתיק יומין. במאה ה־6 לפני הספירה גרס הפילוסוף היווני תָלֶס איש מילֵטוֹס כי מים הם העיקרון הראשוני שכל הדברים האחרים נובעים ממנו, בעוד שבצידו האחר של העולם, פילוסופים הינדוּאים הציעו כי בְּרהמן הוא הממשות הבסיסית היחידה. התפתחות המדע האיצה את המגמה וכינסה בשיטתיות את עקרונותיה.
גלילאו גליליי היה הראשון שצפה בירחים של כוכב הלכת צֶדֶק — תופעה שהעידה כי צדק הוא גוף בעל כבידה בדיוק כמו הארץ. אייזק ניוטון הראה שכוח הכבידה הוא אוניברסלי, ומצוי ביסודה של תנועת כוכבי הלכת ממש כפי שהוא מצוי באופן שתפוחים נופלים מעצים. ג'ון דַלטוֹן הראה הלכה למעשה איך ניתן לראות בתרכובות כימיות שונות צירופים של אבני בניין בסיסיות הקרויות אטומים. צ'רלס דרווין ביסס את אחדות החיים מאבות קדמונים משותפים. ג'יימס קלֶרק מקסוול ופיזיקאים אחרים קישרו זו לזו תופעות מובחנות כמו ברק, קרינה ומגנטים תחת כותרת אחת של "אלקטרומגנטיוּת". ניתוח מדוקדק של אור כוכבים חשף כי הכוכבים עשויים מאותם סוגי אטומים שאנחנו מוצאים כאן על פני האדמה, וססיליה פֵּיין־גָפּוֹשקין היא שהוכיחה בסופו של דבר שהם עשויים בעיקר ממימן ומהליום. אלברט איינשטיין איחד את המרחב והזמן, ואגב כך צירף זה לזה חומר ואנרגיה. פיזיקת החלקיקים לימדה אותנו שכל אטום בטבלה המחזורית של היסודות הוא סידור של שלושה חלקיקים בסיסיים בלבד: פרוטונים, ניטרונים ואלקטרונים. כל עצם שראינו או נתקלנו בו מעודנו עשוי משלושת החלקיקים האלה לבדם.
ההשקפה על הממשות שאנחנו נותרים עמה שונה מאוד מזו שהתחלנו ממנה. ברמה היסודית אין בנמצא "דברים חיים" בנפרד מ"דברים שאינם חיים", "דברים כאן על פני הארץ" בנפרד מ"דברים למעלה בשמים", ו"חומר" בנפרד מ"רוח". ישנו רק החומר הבסיסי של הממשות, שנראה לעינינו בצורות שונות ורבות.
עד כמה ירחיק לכת התהליך הזה של האחדה ופישוט? אי אפשר לומר בוודאות. אבל יש לנו ניחוש מתקבל על הדעת, המבוסס על ההתקדמות שלנו עד כה: הוא יימשך עד הסוף. בסופו של דבר נבין את העולם כממשות אחדותית יחידה, שאינה נגרמת על ידי דבר כלשהו מחוץ לה עצמה או נתמכת בידי דבר כזה או מושפעת ממנו. לא עניין של מה בכך.
***
הנטורליזם מציג טענה גרנדיוזית, ויש לנו לפיכך זכות לפקפק בו. אחרי הכול, כשאנחנו מסתכלים בעיניו של אדם אחר, איננו רואים שם אוסף של אטומים. לעיתים קרובות — בין שמדובר בתחושה של יראה נוכח הים או השמים ובין שמדובר בחלום בהקיץ דמוי טרנס במהלך מדיטציה או תפילה, או באהבה המתעוררת בנו בקרבת מישהו היקר לנו — אנחנו מרגישים מחוברים ליקום בדרך כלשהי שמתעלה מעל לפיזי. ההבדל בין יצור חי לעצם דומם נראה עמוק הרבה יותר מהצורה שמולקולות מסוימות מסודרות בה, ומעצם ההסתכלות בסובב אותנו הרעיון שלפיו כל מה שאנחנו רואים או מרגישים ניתן איכשהו להסבר על ידי חוקים אימפרסונליים המושלים בתנועה של חומר ואנרגיה נראה חסר שחר.
נוכח כל ההתנסויות המבוססות על ההיגיון הפשוט, יש משום זינוק נועז במחשבה שהחיים יכולים פשוט להתחיל מתוך אי־חיים, או שההתנסות שלנו בתודעה אינה זקוקה למרכיבים נוספים מעבר לאטומים המצייתים לחוקי הפיזיקה. וחשוב לא פחות, פניות לתכלית טרנסצנדנטית או לכוח עליון מספקות כמדומה תשובות לכמה משאלות ה"למה" העקשניות שאנחנו בני האדם אוהבים לשאול: למה היקום הזה? למה אני כאן? למה בכלל יש משהו? נטורליזם, לעומת זאת, פשוט אומר: אלה אינן השאלות הנכונות שעלינו לשאול. לא קל לעכל זאת, ואין זו השקפה שיש לקבל ללא עוררין.
הנטורליזם אינו דרך מובנת מאליה לחשוב על העולם. מסכת הטיעונים התומכת בו נבנתה בהדרגה במרוצת השנים, תוצאה של הבקשה הבלתי פוסקת שלנו לשפר את הבנתנו את אופני הפעולה של הדברים ברמה העמוקה שלהם. ואולם העבודה טרם נשלמה. איננו יודעים איך התחיל היקום ואם זהו היקום היחיד. איננו יודעים את חוקי הפיזיקה במלואם ועד תום. איננו יודעים איך התחילו החיים או איך הופיעה התודעה. ובהחלט לא הגענו לכלל הסכמה באשר לדרך הטובה ביותר לחיות בעולם כבני אדם טובים.
הנטורליסט צריך לספק את הסיבות לכך שגם אם עדיין לא מצויות בידיו התשובות לשאלות האלה, השקפת העולם שלו עודנה במידה רבה המסגרת הסבירה ביותר למצוא בה אותן בסופו של דבר. לשם כך התכנסנו כאן.
***
השאלות האנושיות הדוחקות שלנו על חיינו תלויות באופן ישיר בגישות שלנו כלפי היקום. אנשים רבים אינם מגיעים לגישות האלה מתוך התעמקות סדורה, אלא מאמצים אותן בצורה לא פורמלית מהתרבות הסובבת אותם. כל דור חדש של בני אדם אינו ממציא את כללי החיים מאפס; אנחנו יורשים רעיונות וערכים שהתפתחו לאורך פרקי זמן עצומים. נכון לעכשיו, תמונת העולם השלטת היא עדיין זו האומרת שחיי האדם מיוחדים ומשמעותיים מהבחינה הקוסמית, שהם משהו יותר מחומר בתנועה ותו לא. אנחנו צריכים להשתדל יותר לפייס בין צורת הדיבור שלנו על משמעות החיים לבין מה שאנחנו יודעים על התמונה המדעית של היקום שלנו.
בקרב האנשים המכירים בבסיס המדעי של הממשות רווחת ההכרה — אשר לעיתים קרובות נותרת מובלעת — כי בסופו של דבר די קל להבין כל מיני עניינים פילוסופיים כמו חירות וכמו מוסריות ותכלית. אנחנו אוסָפים של אטומים, ועלינו להיות נחמדים זה כלפי זה. כמה קשה זה כבר יכול להיות?
זה יכול להיות קשה מאוד. להיות נחמדים זה כלפי זה זו התחלה טובה, אבל לא כזו שמביאה אותנו רחוק. מה קורה כאשר לאנשים שונים יש תפיסות מנוגדות על נחמדוּת? "תנו צ'אנס לשלום" נשמע רעיון נהדר, אבל בעולם הממשי יש שחקנים שונים בעלי אינטרסים שונים, ובאופן בלתי נמנע מתעוררים סכסוכים. היעדרו של כוח על־טבעי מנחה אין פירושו שאיננו יכולים לדבר בצורה משמעותית על טוב ורע, אבל אין פירושו גם שבכוחנו להבדיל ביניהם בן רגע.
משמעות בחיים אינה ניתנת לצמצום לסיסמאות פשטניות. בתוך מספר כלשהו של שנים אהיה מת; איזשהו זיכרון של חיי כאן על פני האדמה עשוי להמשיך להתקיים, אבל אני לא אהיה בסביבה כדי לשמוח בו. אם מביאים זאת בחשבון, איזה סוג של חיים ראוי לחיות? איך עלינו לאזן בין משפחה וקריירה, עושר ועונג, פעולה והתבוננות? היקום גדול, ואני חלק זעיר בו הבנוי מאותם חלקיקים וכוחות כמו כל דבר אחר: עניין זה כשלעצמו מספר לנו בדיוק שום כלום על האופן שבו עלינו לענות על שאלות כאלה. נצטרך להיות נבונים ואמיצים גם יחד בשעה שננסה להבין זאת במדויק.
