פרק 1
אני מניחה את הקופסה האחרונה בחדרי החדש. כבר הייתי כאן כמה פעמים בחודשים האחרונים, דבר צפוי כשאבא שלכם מתחיל קשר רציני עם הגברת החדשה בחייו. פעם זה היה חדר האורחים, אך שוֹנדה פינתה אותו בשביל החפצים שלי. נחמד מצידה.
אני לא ממש מבואסת מהעניין.
יש המון יתרונות במעבר הזה:
1. הבית הזה גדול יותר מהבית הקודם שבו גרתי.
2. יש בו בריכה.
3. הוא קרוב יותר לחוף הים.
4. יש בריכה.
5. הוא נמצא רחוק יותר מבית הספר, כך שיש לי תירוץ לחזור הביתה מאוחר. אלא אם כן יכריחו אותי לתפוס טרמפ עם אחי החורג המתבודד. אבא לא ירשה שיהיה לי רכב אחר אחרי שאת הקודם הרסתי כשהתמסטלתי ונכנסתי בכל הכוח בגדר היקרה של מר ברונסוויק. זאת שעוצבה בצורת ג'ירפה.
6. החדר שלי גדול יותר מזה שהיה לי קודם, ויש לו גגון מעל החלון הצדדי. ייתכן שאנצל זאת בעתיד.
7. הבית כולו מדיף ריח של חומר לניקוי רהיטים בניחוח לבנדר.
8. יש לי אם חורגת שבאמת מחבבת אותי ועושה מאמץ לשוחח איתי. היא נחמדה, וגם מריחה כמו חומר לניקוי רהיטים בניחוח לבנדר. היא מנהלת חשבונות תותחית באיזשהו בניין ענק של העשירון העליון בלוס אנג'לס, אז יש לה כסף. בעצם גם לאבא שלי יש, למרות שהוא אף פעם לא מרשה לי לבזבז אותו. טוב, לא מעבר לדמי הכיס שלי, בכל מקרה.
9. יש בריכה!
החסרונות פשוטים מאוד:
1. אחי החורג החדש שנא אותי מאז ומתמיד. לא שזה באמת חיסרון, כי הוא לרוב מתעלם ממני ומניח לי לנפשי.
2. לאבא שלי יש פחות זמן אליי עכשיו שהוא כולו מאוהב עד מעל הראש. זה נחמד, אבל גם עצוב. הייתי כל העולם שלו מאז שאני זוכרת את עצמי.
3. יש אנשים נוספים סביבנו, כך שאצטרך להתגנב החוצה כדי להתמסטל לפני השינה. לא משהו רציני. אני לא בקטע של החומרים הכבדים. רוב הזמן. אך נחוצה לגוף שלי כמות מסוימת של גראס כדי להירדם. כדי להשתיק את כל הרעש הבלתי פוסק במוח שלי.
נשמעת נקישה בדלת, אבל אני יודעת מי זה. הנקישות של אבא לא נשמעות ככה.
"תיכנסי!" אני קוראת ומושכת את נייר הדבק החום מהקופסה החומה והופכת את תוכנה על המיטה שלי. אבא בנה אותה אתמול. היא חדשה. המיטה הישנה חרקה יותר מדי, אז עכשיו יש לי מיטה זוגית עם מסגרת מוצקה ויציבה ועם ארגז מצעים למטה. מעניין אם אני יכולה להסתיר שם אנשים. הארגז נראה מספיק גדול בשביל זה.
שונדה מניחה רגל אחת מעבר למפתן הדלת, אך משאירה את כל שאר גופה בחוץ. זה עוד משהו שאני אוהבת בה, היא לא מנסה לכפות את עצמה או להידחף לחיי בכוח.
כשהיא מסתכלת עליי אני רואה שאכפת לה.
"אני מכינה סנדוויצ'ים, את רעבה?" שונדה היא אישה יפהפייה עם שיער חום בהיר באורך הכתפיים ועיני שקד חמות אך חדות. יש בה משהו שמעורר כבוד, אבל גם מפיץ תחושה של קבלה והכלה בו-זמנית. אין בה שום דבר קר.
"אני גוועת!" אני מביטה בבלגן שעל המיטה שלי. בשלב הזה אני מוכנה לעשות כל דבר אחר – רק לא את זה. "את זקוקה לעזרה?"
חיוכה מתרחב. "לא, בכלל לא. יש לך מספיק דברים לעשות. אם תרצי, אני יכולה לעזור לך כשאסיים."
"אני אסתדר." באמת, אני פשוט לא ממש רוצה שמישהו יחטט בחפצים שלי. "האמת שהתכוונתי להשאיר את רוב הדברים בארגזים עד שאסיים לצבוע. עדיין מותר לי?"
"זה החדר שלך," היא אומרת ברצינות רבה. "אני באמת מתכוונת לזה. כל עוד את לא הורסת את הקירות או החלונות."
"שונדה מפרגנת," אני ממלמלת ומחייכת לעבר הקנבס החלק שלפניי.
"אני מקווה שזו מחמאה," היא עונה. "בואי לאכול משהו בעוד עשר דקות."
היא סוגרת את הדלת מאחוריה ומשאירה אותי בשקט שלי.
שקט כאן מדי.
אני שמה את האוזניות, מפעילה את המוזיקה בטלפון ומתחילה לעבור על הבגדים שלי. יש לי ארון סביר. יכול להיות שאוכל להסתיר בו מישהו.
אני מגחכת לעצמי מהמחשבה הזאת ומתחילה בעבודה.
סיימתי לארוז את כל זה רק אתמול. זה מבאס לארוז. אני לא רוצה לארוז יותר. גם לא לפרוק.
ובכל זאת, אני ניגשת לזה, טורחת לתלות את כל הבגדים שלי בקפידה. אני לא ממש בלגניסטית. אני יכולה לשכוח לשים ספל מלוכלך בכיור, אבל אני לא מפזרת את הבגדים שלי בכל מקום.
אני מזיזה את גופי לצלילי המוזיקה ותולה את השמלה השחורה האהובה עליי על קולב המתכת כשאצבעות טופחות על כתפי.
אני נבהלת אך לא מראה זאת, ואני פשוט מורידה את האוזניות שלי ומניחה להן להיתלות סביב צווארי.
"אל תפעילי את המוזיקה שלך כל כך חזק," אומר לי אחי החורג החנון, זועף כהרגלו.
"את תהרסי לעצמך את השמיעה."
אני ממצמצת לעברו, מושיטה את ידי ומושכת בשיער הכהה המדגדג את קצות ריסיו הארוכים, מתחת למשקפיים המלבניים הגדולים. "ואתה צריך להסתפר."
הוא פוסע צעד אחד לאחור וגוער בי בעיניו המצומצמות והעזות בצבע שקד שדומות כל כך לאלו של אימו, אך הרבה יותר קרות. "ארוחת הצהריים מוכנה."
"תודה על המידע." אני מושכת שוב בשערו והוא מעיף את ידי ממנו, אוחז בפרק כף היד בינינו עד שאני מושכת אותה והוא משחרר.
"אל תיכנס שוב לחדר שלי בלי לדפוק, אחרת אני אבוא לחדר שלך בזמן שאתה ישן, אחתוך את הליפה הזאת שלך ואדביק אותה לפנים שלך בדבק שלוש שניות."
הוא מגלגל את עיניו, כפי שהוא עושה לעיתים קרובות בקרבתי ואומר בכעס "כן דפקתי. לא ענית."
"אז תכתוב לי הודעה! אתה יודע שאני תמיד מקשיבה למוזיקה."
"איך אני אמור לכתוב לך בדיוק? נראה לך שיש לי את המספר שלך?"
אני מהנהנת בתגובה ומחייכת, כי זה באמת משעשע. "נקודה טובה. חוגים חברתיים שונים וכל זה." אני מושיטה לו את הטלפון שלי. "תכניס את המספר שלך, חנון-חורג. זה שיעור טוב לחיים בשביל שנינו."
אני מתבוננת בו מקליד את מספר הטלפון שלו ולוקחת את המכשיר בשנייה שהוא מסיים.
"אם את והחברים המסטולים שלך תנסו להסתלבט עליי, אני אהפוך את החיים שלך כאן לסיוט."
בתגובה אני רק צוחקת בקול רם ומתקרבת אליו יותר. הוא מריח כמו מצעים נקיים. לא שאני מרחרחת אותו או משהו.
"אתה יכול לנסות, אבל אפילו שאתה חכם מאוד – ביצים אין לך, ושנינו יודעים את זה. בהצלחה בהפיכת החיים של מישהו לסיוט. נמושה."
שפתיו נקפצות ושריר רוטט בלסתו. הזיפים העדינים שם וסימן מחתך שהגליד הורסים את התיאוריה שלי שהוא עוד לא הגיע לגיל הבגרות ובגלל זה הוא כל־כך פאקינג עלוב.
כל מה שהוא עושה זה לשבת בחדר שלו, לקרוא ספרים גדולים יותר מהרכב של אבא שלי ולשחק משחקי לוח מוזרים עם החברים שלו. למרות שמעולם לא ראיתי אותו משחק במשחקים האלה, בביקור האחרון שלי, כששונדה הראתה לי את החדר שלי, שמעתי את אחד מחבריו צועק בחדר שלו. "סופך הגיע, גובלין. טעם את להט חרבי ותימס."
ולאחר מכן נשמעו קולות עידוד משאר הקבוצה.
הם קבוצת החנונים הרשמית של תיכון קת'רין-לי. המקום שבו שנינו נמצאים לעיתים קרובות, אך כמעט אף פעם לא רואים זה את זה.
"אני לא סובל אותך," הוא אומר בפשטות, מסתובב ויוצא.
"שלום ופאקינג לא להתראות, אידיוט." אני מתפרצת בתגובה וחולפת על פניו בסערה, מכה בזרועו בכתפי מאחר והוא גבוה ממני בחמישה-עשר סנטימטרים.
הוא היה יכול להיות די נאה אם הוא לא היה כזה נוקשה ומעצבן. אני מכירה אותו שנים, והוא תמיד היה כזה. קודר, מהורהר ולא נגיש. שערו שמוט על פניו ומשקפיו כה גדולים שהם מכסים חצי מפניו.
ומאז התרחשות קטנה שקרתה בכיתה ד', הוא שנא אותי בטירוף. הוא נוטר טינה בכישרון רב, אני מוכרחה להודות.
כשאני נכנסת למטבח, אבא שלי מצמיד את שונדה למקרר וממש זולל את הפרצוף שלה.
"ילדים בשטח, הורימים!" אני מכריזה והולכת ישירות לעבר האוכל הניצב על השיש הלבן והנוצץ. יש שם שתי צלחות עם סנדוויצ'ים וקערת צ'יפס גדולה. אני מכרסמת צ'יפס אחד ולועסת בקול, עיניי בוחנות את המילוי של הסנדוויץ'.
שונדה ואבא שלי מתרחקים זה מזה, היא נראית נבוכה, והוא פשוט מסתכל עליה.
זה כל־כך דוחה.
"אני לא מתכוונת להתאהב לעולם אם גם אני אעשה פרצופים כאלה," אני מציינת, מצביעה לעבר אבי וגורמת לשונדה להסמיק. ואז אני מוסיפה, "אני מקווה ששטפת ידיים לפני שהכנת את האוכל הזה."
"אני תומך בדבריה," מכריז טרוויס, לוקח כריך עם בשר ומלפפון מהצלחת.
אבא שלי תופס אותי ומושך אותי לנעילת ראש בעודי צווחת.
"לא בשיער!"
כמובן שהוא תוקף את השיער. פרקי אצבעותיו מתחפרים בקרקפת שלי, ציפורניי ננעצות בזרועו בניסיון לשחרר אותי. אבא שלי סופר חזק ואני שונאת אותו על זה.
כשהוא משחרר אותי, אני פותחת את כריך סלט הביצים שלי ומדביקה לו אותו על הלחי. אחר כך אני בורחת אל עברו השני של השיש ולוקחת כריך אחר.
אבא שלי מגרד את האוכל מפניו ודוחף את רובו לפיו בביס אחד, בעוד שונדה זורקת לעברו סמרטוט רטוב.
הם רגילים להשתובבויות שלנו, אנחנו נלחמים בהם בכאילו לעיתים קרובות. לאבא שלי היה צריך להיוולד בן. אני דווקא נהנית מזה רוב הזמן, רק לא בפעמים בהן הוא הורס לי את השיער.
"אז..." מכריז אבא שלי, הידוע גם בשם מקסן... ואני כבר יודעת שזו הולכת להיות ה-שיחה. "בואו נבסס כמה חוקי יסוד."
כן, ידעתי שזה מה שיהיה.
"תן לה להתמקם קודם," לוחשת שונדה ונעמדת לצד אבא שלי.
"אני כבר יודעת את חוקי הבית, אבא."
"גם אני," אומר טרוויס בקול עצבני. "יש לי שיעורי בית שאני צריך לסיים."
"ולי יש שיער שאני צריכה לסרק." אני מצביעה על הסבך על ראשי.
"או־קיי, הרשו לי לנסח את זה אחרת. בואו נקבע לוח זמנים חדש."
אני מציצה בטרוויס שהפסיק לאכול ונראה מתוח. שונדה מחייכת לשנינו בעידוד.
"שניכם מספיק בוגרים כדי לעשות את מה שאתם צריכים לבד, אנחנו יודעים זאת, אך אנחנו רוצים להיות תא משפחתי חזק ומאוחד," ממשיך אבי, נראה גאה בעצמו, עומד בקומה זקופה, חזה נפוח וכל זה, בעוד שפתיו התחומות בזקן יוצרות את המילים.
"בימי שישי ושבת אתם יכולים לעשות כאוות נפשכם. אך אנחנו מבקשים שאת ימי ראשון תבלו איתנו."
"חוץ מאירועים חשובים בבית הספר, כמובן," שונדה מוסיפה.
"זאת אומרת להעביר את היום איתכם כאן?" אני שואלת בזעף.
"לא, מה שאנחנו מתכוונים זה שנבשל ארוחה משפחתית יחד, או שאולי נצא לאכול בחוץ, ואז נראה סרט או משהו כזה..."
"לחזק קשרי משפחה," שונדה מסיימת את המשפט עבורו והוא מניח נשיקה על גשר אפה.
"בדיוק."
"מה שתגידו," אני אומרת ודוחסת סנדוויץ' נוסף לפי.
הם מביטים בחנון שמושך בכתפיו, מתייחסים לזה כאל מסר כלשהו.
"בסדר, אז זה סגור."
אני מצביעה למסדרון שמאחוריי באגודלי. "אני יכולה ללכת עכשיו? יש לי שיט."
"דברי יפה," מעירה לי שונדה. לעזאזל, זו הולכת להיות בעיה. "בבקשה, נסי לדבר קצת פחות כמו ג'ק בלאק וקצת יותר כמו מייגן מרקל, טוב?"
אני יורה מבט לעבר אבא שלי, והוא פשוט מחייך את החיוך המאוהב הזה שלו.
"אני אשתדל."
"זה כל מה שאני מבקשת."
"אבל אם אני אדפוק את הזרת, אני לא מבטיחה כלום."
היא צוחקת בקצרה. "גם לא הייתי מצפה ממך בנסיבות האלה."
אני מסתובבת ורואה שטרוויס כבר נעלם ואת שונדה שמתכוונת להתמודד עם המצב כשאני עולה במדרגות, שתיים בכל פעם.
אני דופקת על הדלת שלו כשאני חולפת על פניה, סתם כדי לעצבן אותו, ואז ממהרת לחדרי וטורקת את הדלת עוד לפני שהוא מספיק לפתוח את שלו.
"כמה בוגר," אני שומעת אותו דרך הקיר ומחניקה צחקוק באגרופי.
ועכשיו... איפה אני יכולה להחביא כאן את הגראס שלי?
