“ד"ש מרמברנדט (א)
בנעורי כשהייתי רץ למרחקים ארוכים עם שאיפות להגיע רחוק... נסעתי במשלחות, או לבד לרחבי אירופה להשתתף בתחרויות. חלקן הגדול של נסיעותיי היו לאמסטרדם. אהבתי את העיר על תעלותיה, ואווירתה המאוד מיוחדת. גולת הכותרת שלה מבחינתי הם המוזיאונים, כמו מוזיאון הרייקס, שבמוקדו, היצירה משמר הלילה של רמברנדט, התופסת חלל גדול ומיוחד, אליו מגיעם דרך מסדרון צר ונמוך, שלאורך קירותיו היצירות הקיבוציות של חברי הגילדות, שצוירו עד רמברנדט.
הן שטחות וכהות, בהן חברי הקבוצות מסודרים בשורות שפניהם חמורות הסבר, מעוררים פיהוק גדול. עד שבסופו של המסדרון הארוך, כמו בתהליך לידה ובריאה, נפלטים אל החלל הגדול בו מוצגת היצירה משמר הלילה של רמברנדט, שכולה דרמה בין אור וחושך, המאפשרת לחוש בתנועתם של אנשי המשמר, ואפילו לדמיין את רעמיו של התוף, ומעל הכול אי אפשר שלא להיסחף, באירוניה של הציור, באופן שלצד גיבוריו הבוגרים, רמברנדט מציב, ילד, או ילדה בתחתית התמונה, (על כך בביקורת), ואפילו כלב, שבחושיו החייתיים קולט את ההמולה הססגונית שמייצרת התהלוכה.
המפגש המרגש עם היצירה, משמר הלילה, הוא זיכרון המלווה אותי כל חיי, כאמנות שהצליחה לגעת בי במקומות עמוקים ביותר של הנפש, ולהפוך לחלק מתמונות חיי, כמו פס קול אישי של חיי אדם, באמצאתו הוא שומר את זיכרונותיו היפים והמנחמים. את מי אהבתי, ועל מה חלמתי, או על מה נעצבתי, בשעה שראיתי את משמר הלילה של רמברנדט? לא פעם אני מהרהר על כך ביני ובין עצמי.
זאת הסיבה, שגרמה לי לקחת אל ידי, ספר העוסק ברמברנדט, ולבקש לקרוא בו, מתוך משאלת נגיעה ואפילו באופן מדומיין ובדוי בחייו ואישיותו של הגאון הייחודי, שלא פעם היה אדם עצוב, זועם, לא אהוב ובודד.
סופרים בוחרים לא פעם נקודת מבט ייחודית על גיבור העלילה - האמן, דרך המוזה שלו, אהובתו האלמונית יחסית, זה בהחלט יכול להיות מעניין, כסיפור אנושי, או כאגדת סינדרלה לרגע, שאחר כך ננטשת בשולי הדרך, כשהאמן מצא מוזה, או מאהבת אחרת. האם זה מעניין, תלוי באיכות הכותב.
סימונה ואן דר פלוכט, (בהחלט שם הולנדי טיפוסי), בספרה, אהובת הצייר, שעל פניו מתחיל רע, משום ששמו קיטשי לחלוטין, המנסה להציג את סיפורה של חירטייה דריקס, מי שנודעה כאהבתו השנייה של רמברנדט, זאת שתפסה את מקומה של אשתו הראשונה סטקיה, האהובה והמוזה שלו.
פלוכט, מתחילה את ספרה, בפרולוג מעניין ודרמטי, בו דריקס, מובלת בעגלה (הזינזנה של אמסטרדם) למיתקן כליאה, לתקופה של 12 שניים. תקופה מעוררת תהייה, לעונש שהושת על האישה בגלל ריב בין בני זוג.
לעתים פתיחה טובה של ספר, לא מעידה כלל על המשכו, כמו המסדרון ברייקס, המשכו של הספר, מעוררת פיהוק אחד גדול, עד לרגע, שבו דריקס, לובשת את בגדיה של סטקיה, אשתו הראשונה והאהובה של רמברנדט. ההפתעה צפויה, האלמן, עולה באקראי לחדרו, ולפתע פוגש במי שנכנסה לבגדיה של אשתו – כולל נעליה. סינדרלה אמיתית היא דריקס, אלא רק לזמן קצוב, עד שהגיע עוזרת נוספת לביתו של רמברנדט, צעירה ויפה, מה שגרם לו, לזרוק את דריקס. סיפור שבהחלט מושתת על הדמיות האמתיות.
אלא אה מה מה, הוא מסופר בשפה שדופה, בעלילה אנמית, עם דמיות שטוחות שלא ממריאות לשום מקום, עם התעסקות מיותרת בפרוצדורה משפטית משעממת, ורוחה של האמנות, היא ניראת כמו הערת שוליים לספר.
אומנם יש מספר הבלחות יפות הנוגעות ליצירות של רמברנדט, כמו למשמר הלילה שלו, ולאופן בו דריקס האישה הפשוטה, מזהה את דמותה של הילדה הזוהרת בתחתית התמונה, כביתו של רמברנדט, שמתה בילדותה. היא לגביו נקודת מבט אמיתית לחיים, ואמירה חתרנית, מול הפוזה הגברית של משמר הלילה, שנראית כמו זיוף. מולה מציב רמברנדט תמונה חתרנית – את תום הילדות כאמת. אך זאת כאמור הבלחה כמעט יחידה.
זהו רומן היסטורי שניסה להיתלות באילנות גבוהים, כרמברנדט בכדי להציג נושא תרבותי ואמנותי, וגם לתת תשובה לחידת רמברנדט. בכך פלוכט הצליחה רק חלקית. אפילו תיאורי התקופה, שלה לא ממש משכנעים.
לזכותה של פלוכט, יאמר שאחרית דבר של הספר ממש טובה, בה היא מציגה תחקיר יסודי שערכה לגבי המקורות ההיסטוריים המאירים את חייה הנשכחים של דריקס, באמצעותם ובאמצעות הבנה נשית פלוכט, ניסתה להעניק לדריקס, צדק פואטי, גישה הראויה להערכה.”
