1


"אתה בלש, אדוני?"


ויליאם הרים את ראשו אל הצעיר ששאל את השאלה. "לא, אני סגן מנהל סניף בנק מידלֶנד בשורהאם, קֶנט."


"אם כך," המשיך הבחור הצעיר, שלא נראה משוכנע, "בטח תוכל לומר לי מה היה שער החליפין של הפאונד לעומת הדולר כשבורסת המטבע נפתחה למסחר הבוקר."


ויליאם ניסה להיזכר כמה קיבל כשהמיר מאה פאונד לדולרים לקראת ההפלגה אתמול בערב, אבל היסס יותר מדי.


"דולר וחמישים וארבעה סנט לפאונד," אמר הצעיר לפני שוויליאם הספיק לענות. "אז סליחה שאני שואל, אדוני, אבל למה אתה לא רוצה להודות שאתה בלש?"


ויליאם הניח את הספר על השולחן והקדיש מבט ארוך יותר לצעיר האמריקני החד, שניסה לעשות קולות של מבוגר, אף שטרם התחיל להתגלח. הביטוי "ילד שמנת" עלה מייד.


"אתה יודע לשמור סוד?" הוא שאל.


"כן, ברור," ענה הצעיר בעלבון קל.


"אז שב בבקשה," אמר ויליאם, הצביע על הכורסה מולו וחיכה שהצעיר יתיישב. "אני בחופשה והבטחתי לאשתי שבעשרת הימים הבאים אני לא מגלה לאף אחד שאני בלש, כי זה תמיד מעורר הרבה שאלות והופך את החופשה שלנו לחופשת עבודה."


"אבל למה בחרת דווקא בנקאי בתור סיפור כיסוי?" שאל הצעיר. "כי יש לי הרגשה שלא תדע להבדיל בין דוח תזרים מזומנים לדוח הון עצמי."


"אשתי ואני חשבנו הרבה לפני שבחרנו בבנקאי. גדלתי בשורהאם, עיר קטנה באנגליה, בשנות השישים, ומנהל הבנק המקומי היה חבר של אבא שלי. אז חשבתי שזה יספיק לי לשבועיים."


"מה היו שאר המקצועות שהגיעו לרשימת המועמדים הסופית?"


"מתווך נדל"ן, סוחר מכוניות ומנהל בית לוויות, כולם מקצועות שחשבנו שלא יגררו סדרת שאלות אינסופית."


הצעיר צחק.


"מה אתה היית בוחר?" ויליאם הפך את כיוון השיחה.


"רוצח שכיר. ככה אף אחד לא היה שואל שום שאלה."


"הייתי יודע מייד שזה סתם סיפור כיסוי," אמר ויליאם והניף את ידו בביטול, "כי אף מתנקש לא היה שואל אותי אם אני בלש. הוא כבר היה יודע. אז מה אתה עושה כשאתה לא רוצח שכיר?"


"אני תלמיד תיכון, שנה אחרונה בצ'ואט, בית ספר פרטי בקונטיקט."


"אתה יודע מה אתה רוצה לעשות כשתסיים את הלימודים? בהנחה שלא תשאף להיות רוצח שכיר."


"אני רוצה ללמוד היסטוריה בהרווארד, ואחר־כך לעשות תואר במשפטים."


"ואז בטח תעבוד במשרד עורכי דין ידוע, ומהר מאוד תהפוך לשותף זוטר."


"לא אדוני, אני רוצה לעבוד בשירות החוק. אחרי שנה שבה אהיה עורך של כתב עת משפטי, אני אצטרף לאף־בי־איי."


"הקריירה שלך סלולה היטב למישהו צעיר כל־כך."


הצעיר הזעיף את פניו בעלבון ניכר, אז ויליאם מיהר להוסיף, "הייתי בדיוק אותו דבר בגילך. ידעתי שאני רוצה להיות בלש ולעבוד בסקוטלנד יארד כשהייתי בן שמונה."


"לקח לך זמן."


ויליאם חייך אל הצעיר החכם, שהבין את משמעות הביטוי "מפותח לגילו" בלי להבין שהוא עצמו כזה. אבל ויליאם ידע שגם הוא סבל מאותה בעיה כשהיה תלמיד ביסודי. הוא רכן קדימה, הושיט את ידו ואמר, "פקד־בילוש ויליאם ווׄריק."


"ג'יימס ביוקנן," ענה הצעיר ולחץ את ידו המושטת של ויליאם לחיצה איתנה. "אם יורשה לי לשאול, איך כבר הגעת לדרגה כל־כך גבוהה? כי אם היית בבית ספר יסודי בשנות השישים, אתה לא יכול להיות בן יותר מ..."


"למה אתה כל־כך בטוח שתתקבל להרווארד?" ויליאם בחר להתחמק. "אתה לא יכול להיות בן יותר מ..."


"שבע־עשרה, אדוני," אמר ג'יימס. "אני תלמיד מצטיין עם ממוצע ציונים כמעט מושלם, ובטוח שאוציא ציונים טובים בבחינות הגמר." הוא היסס לרגע והוסיף, "אז אני מניח שהגעת בסוף לסקוטלנד יארד, פקד־בילוש?"


"כן." ויליאם התאושש. הוא היה רגיל להיחקר כעד על־ידי עורכי דין בבית המשפט, לא על־ידי מתבגרים, אבל התחיל ליהנות מהשיחה. "אבל אם אתה כזה חכם, למה אתה לא רוצה להיות עורך דין, או להיכנס לפוליטיקה?"


"יש הרבה יותר מדי עורכי דין באמריקה," ענה ג'יימס במשיכת כתף, "ורובם בסוף הופכים לרודפי אמבולנסים."


"ופוליטיקה?"


"אין לי סבלנות לטיפשים ולטרחנים, ואני לא רוצה שכל החיים שלי יהיו תלויים בגחמות של מחוזות בחירה, או שקבוצות מיקוד יכתיבו את האפשרויות שלי."


"ואם תהיה מפקד האף־בי־איי, לעומת זאת..."


"אני אהיה אדון לעצמי, הבוס היחיד שלי יהיה הנשיא, ואני לא תמיד אגלה לו מה אני זומם."


ויליאם צחק. היה ברור שהצעיר אינו סובל מספקות עצמיים.


"ואתה, אדוני," אמר ג'יימס, שנשמע יותר משוחרר עכשיו, "אתה המפקד הבא של משטרת המטרופולין?" ויליאם שוב היסס. "אתה רואה בזה אפשרות, מן הסתם," המשיך ג'יימס בלי לתת לוויליאם שהות לענות. "אני יכול לשאול אותך עוד שאלה?"


"אני לא רואה שום דבר שיעצור אותך עכשיו."


"מה לדעתך התכונות החשובות ביותר שצריך כדי להיות בלש מעולה?"


ויליאם חשב לפני שענה. "סקרנות טבעית," הוא אמר לבסוף. "כדי לקלוט מהר כל דבר שלא מסתדר טוב בעין."


ג'יימס הוציא עט מכיס פנימי, והתחיל לכתוב את דבריו של ויליאם על גב ביטאון האונייה.


"אתה גם צריך לדעת להפנות את השאלות הרלוונטיות לחשודים, לעדים ולעמיתים. להימנע מהנחות מוקדמות. ומעל הכול, אתה חייב סבלנות. וזאת הסיבה שהרבה פעמים נשים הן שוטרות יותר טובות מגברים. ותמיד תדע להשתמש בכל החושים — ראייה, שמיעה, מישוש, ריח וטעם."


"אני לא בטוח שאני מבין," אמר ג'יימס.


"זאת בטח הפעם הראשונה שזה קורה," אמר ויליאם ומייד התחרט, אבל הנער צחק, בפעם הראשונה בשיחה. "תעצום עיניים," אמר ויליאם. הוא חיכה מעט ואז אמר, "תאר לי איך אני נראה."


הצעיר חשב רגע ארוך לפני שענה. "אתה בן שלושים, מקסימום שלושים וחמש, מטר שמונים וקצת, שיער בהיר, עיניים כחולות, בערך שבעים ושבעה קילוגרם, בכושר טוב אבל לא כמו פעם, והייתה לך פציעה חמורה בכתף בעבר."


"למה אתה חושב שאני לא בכושר כמו פעם?" אמר ויליאם בטון מתגונן.


"יש לך עודף משקל של בערך שלושה קילו, ואני יודע שזה היום הראשון של החופשה שלך, אז אתה לא יכול להאשים את הסביאה הבלתי־פוסקת שיש בקרוזים."


ויליאם כיווץ את גבותיו. "והפציעה?"


"שני הכפתורים העליונים של החולצה שלך פתוחים, וכשלחצנו ידיים ראיתי צלקת ישנה קצת מתחת לכתף השמאלית שלך."


ויליאם חשב, כמו שקרה לעיתים קרובות, על המנטור שלו, השוטר פרד ייטס, שהציל את חייו בכך שהקריב את שלו. מלאכתו של השוטר אינה תמיד רומנטית כמו שסופרים מנסים לפעמים לשכנע את קוראיהם. הוא מיהר להתקדם. "איזה ספר אני קורא?"


"'גבעת ווטרשיפ' של ריצ'רד אדמס. ולפני שאתה שואל, אתה בעמוד מאה ארבעים ושלוש."


"והבגדים שלי — מה הם אומרים לך?"


"אני מודה שזאת קצת תעלומה בעיניי," אמר ג'יימס. "אני צריך לשאול עוד כמה שאלות קטנות כדי שאוכל לגבש תשובה, וגם זה רק אם תענה לי בכנות."


"בוא נניח שאני פושע שלא מתכוון לענות על שום שאלה לפני מימוש הזכות לייעוץ משפטי."


ג'יימס היסס לרגע, ואמר, "זה כשלעצמו כבר רמז."


"למה?"


"זה אומר שאולי כבר הסתבכת עם החוק בעבר, ואם אתה יודע בעל פה מספר טלפון של עורך דין, בטוח הסתבכת בעבר."


"אוקיי. נניח שאין לי עורך דין, אבל ראיתי מספיק סדרות משטרה בטלוויזיה כדי לדעת שאני לא חייב לענות על שאלות. מה הצלחת ללמוד בלי לשאול אותי אף שאלה?"


"הבגדים שלך לא יקרים, כנראה מחנות רגילה, אבל קנית כרטיסים למחלקה ראשונה."


"מה אתה מסיק מזה?"


"יש לך טבעת נישואים, אז אולי אשתך עשירה. או שאולי אתה במשימה מיוחדת."


"לא זה ולא זה," אמר ויליאם. "פה נגמרת התצפית ומתחילה הסקת המסקנות. אבל לא רע."


הצעיר פקח את עיניו וחייך. "עכשיו תורי, אני חושב, אדוני. עצום עיניים בבקשה."


ויליאם נראה מופתע, אבל זרם עם המשחק.


"תאר אותי."


"חכם, מפגין יכולות, אבל חסר ביטחון עצמי."


"חסר ביטחון עצמי?"


"אתה אולי תלמיד מצטיין, אבל עדיין מחפש להרשים."


"מה אני לובש?" שאל ג'יימס.


"חולצה מכופתרת לבנה, אולי של האחים ברוקס. מכנסיים קצרים בצבע כחול כהה, גרבי כותנה לבנים ונעלי פומה, אבל אתה מבקר במכון הכושר לעיתים רחוקות."


"לפי מה?"


"שמתי לב, כשבאת אליי, שכפות הרגליים שלך פונות לצדדים. אם היית ספורטאי, הן היו בקו ישר. אם אתה לא מאמין לי, תבדוק עקבות של רצים על מסלול רך."


"סימנים מזהים כלשהם?"


"יש לך כתם לידה קטנטן מתחת לאוזן השמאלית, שאתה מגדל שיער כדי לנסות להסתיר אותו, אבל באף־בי־איי תצטרך להסתפר קצר."


"תאר לי את התמונה מאחוריי."


"תמונה בשחור־לבן של האונייה הזאת, האַלְדֶן, ביציאה מנמל ניו יורק בעשרים ושלושה במאי, 1977. רואים בתמונה גם משט ליווי, אז זאת כנראה הפלגת הבכורה שלה."


"למה קוראים לה אלדן?"


"זה לא קשור להבחנה," אמר ויליאם, "אלא לידע. אם אני צריך לדעת את התשובה לשאלה הזאת, אני תמיד יכול לברר את זה אחר־כך. רושם ראשוני יטעה אותך ברוב המקרים, אז אל תניח שום הנחות. אבל אם הייתי חייב לנחש — ואסור לך לנחש כבלש — אז היות שהאונייה שייכת לחברת ספנות בשם פּילגרים־לַיין, הייתי אומר שאלדן היה שמו של אחד מהחלוצים המקוריים שהפליגו מפְּלימוּת לאמריקה על המֵייפלאוּוֶר ב-1620."


"מה הגובה שלי?"


"אתה נמוך ממני בשניים או שלושה סנטימטרים, אבל בסוף תהיה גבוה ממני באותו הפרש. אתה שוקל בערך שישים ושלושה קילוגרמים, ורק לא מזמן התחלת להתגלח."


"כמה אנשים עברו לידנו בזמן שהעיניים שלך היו עצומות?"


"אימא עם שני ילדים, אחד מהם ילד קטן בשם בובי, שניהם אמריקאים, וקצת אחר־כך אחד מהקצינים של האונייה."


"איך אתה יודע שהוא היה קצין?"


"עובד סיפון שעבר ממול קרא לו 'אדוני'. היה גם אדון מבוגר אחד."


"אתה יודע להגיד לי בן כמה?"


"הוא נעזר במקל הליכה, ולקח זמן עד שהנקישות התעמעמו."


"אני מרגיש חצי עיוור," אמר ג'יימס כשוויליאם פקח את עיניו.


"ממש לא," אמר ויליאם. "עכשיו תורי לשאול את החשוד כמה שאלות." ג'יימס הזדקף, ופניו עטו ארשת של ריכוז עמוק. "בלש טוב צריך תמיד לפעול לפי עובדות ולעולם לא להתייחס לשום דבר כאל מובן מאליו, אז לפני הכול אני חייב לברר, האם פרייזר ביוקנן, היושב־ראש של פילגרים־ליין, הוא סבא שלך?"


"כן. ואבא שלי, אנגוס, הוא סגן היושב־ראש."


"פרייזר, אנגוס וג'יימס. רמז למורשת סקוטית." ג'יימס הנהן.


"ואין לי ספק ששניהם מניחים שבבוא היום אתה תהיה היושב־ראש."


"כבר הבהרתי להם שזה לא יקרה," אמר ג'יימס בלי להסס.


"מכל מה שקראתי ושמעתי על סבא שלך, הוא רגיל שדברים מסתדרים לפי רצונו."


"נכון," ענה ג'יימס. "אבל לפעמים הוא שוכח שגדלנו על אותו עץ," הוא הוסיף בחיוך זחוח.


"הייתה לי בעיה דומה עם אבא שלי," הודה ויליאם. "הוא עורך דין פלילי מהשורה הראשונה, שתמיד הניח שאני אלך בעקבותיו ללימודי משפטים ובהמשך אצטרף ללשכה, למרות כל אזהרותיי מגיל צעיר שאני רוצה להכניס פושעים לכלא, לא לסחוט מהם סכומי עתק כדי להציל אותם ממנו."


"ג'ורג' ברנרד שו צדק," הכריז ג'יימס. "אנחנו שתי מדינות שביניהן מפרידה שפה משותפת. לגביך, אתה אומר 'לשכה' וחושב על בתי משפט ועורכי דין. לגבי אמריקאי, 'לשכה' זה משרד המנהל."


"פושע חד תמיד ינסה לשנות את הנושא," אמר ויליאם. "אבל בלש יסודי לא ירשה לעצמו לאבד את קצה החוט. לא ענית לשאלתי על מה שסבא שלך חושב על כך שאתה לא רוצה להיות יושב־ראש החברה."


"סבא שלי, אני משער, הוא יותר גרוע מאבא שלך," אמר ג'יימס. "הוא כבר מאיים לנשל אותי מהירושה אם אני לא אצטרף לחברה אחרי הרווארד. אבל הוא לא יוכל לעשות את זה כל עוד סבתא שלי בחיים."


ויליאם צחק.


"האם זו תהיה חוצפה מצידי, אדוני, אם אבקש לבלות איתך שעה בערך מדי יום בזמן ההפלגה?" שאל ג'יימס, בלי כל הביטחון שהיה לו קודם.


"אני אשמח. בערך בשעה הזאת בכל בוקר זה מתאים לי, כי זאת השעה שאשתי הולכת לשיעור יוגה. אבל יש לי תנאי אחד. אם יֵצא לך לפגוש אותה, אתה לא תספר לה על מה אנחנו מדברים."


"ועל מה אתם מדברים?" שאלה בֶּת, שהופיעה פתאום.


ג'יימס זינק בבהלה. "על מחירי הזהב, גברת ווריק," הוא אמר בשיא הטבעיות.


"אז בטח כבר גילית שזה נושא שבעלי לא מבין בו," אמרה בֶּת לצעיר בחיוך חם.


"בדיוק התכוונתי להגיד לך, ג'יימס," אמר ויליאם, "שאשתי הרבה יותר חכמה ממני, ולכן היא אוצרת במוזיאון הפיצמוליאן בזמן שאני סתם פקד־בילוש."


"הצעיר ביותר בהיסטוריה של המֶט," אמרה בֶּת.


"אם כי במקרה שתזכיר את המט בשיחה עם אשתי, היא תניח שאתה מדבר על אחד המוזיאונים הטובים בעולם, ולא על משטרת לונדון."


"כל כך שמחתי שהצלחתם להחזיר אליכם את הוֶורמיר," אמר ג'יימס לגברת ווריק.


עכשיו היה תורה של בֶּת להיות מופתעת. "כן," היא התעשתה לבסוף, "ולשמחתי הוא לא ייגנב שוב, כי הגנב מת."


"מיילס פוקנר," אמר ג'יימס, "שמת בשווייץ, מהתקף לב."


ויליאם ובֶּת החליפו ביניהם מבטים, אבל לא אמרו שום דבר.


"אתה אפילו השתתפת בלוויה, פקד. אני מניח שעשית את זה כדי לשכנע את עצמך שהוא מת."


"מאיפה אתה יודע את זה?" ויליאם שוב הרגיש דרוך ומאוים.


"אני קורא את ה'ספֶּקטֵייטור' ואת ה'ניו סטֵייטסמֶן' מדי שבוע, כדי להישאר מעודכן בכל מה שקורה בבריטניה, ואז אני מנסה לגבש דעה עצמאית."


"ברור שתגבש דעה עצמאית," אמר ויליאם.


"אני מצפה להיפגש איתך מחר, אדוני," אמר ג'יימס. "יהיה מעניין לגלות אם אתה חושב שיכול להיות שמיילס פוקנר עדיין בחיים."