“אחת השאלות הרווחות בדיונים על הביטחון הלאומי של ישראל היא מהי תפיסת הביטחון שלה? זוהי שאלה שרבים ביקשו לענות עליה, ובהם חוקרי אקדמיה ונבחרי ציבור. שורה של מזכרים, מאמרים וספרים ביקשו להציע תפיסה או קווים מנחים לאחת כזו. למרות זאת, ישראל הרשמית טרם פרסמה תפיסת ביטחון לאומי גלויה. המסמך הקרוב ביותר לכך הוא המאמר "צבא ומדינה" שפרסם ראש הממשלה הראשון דוד בן־גוריון ב־1953.
אולם, התפיסה כשלעצמה היא חסרת ערך ללא יעדים ברורים שנועדה להשיג. את הלקונה הזו בשיח המחקרי והפוליטי ביקש ד"ר דן שיפטן למלא בספרו המצוין "היעדים הלאומיים של ישראל – פרספקטיבה כוללת" (הוצאת המכון למחקרי ביטחון לאומי והמכללות הצבאיות, 2021). שיפטן, ראש התוכנית הבילאומית לביטחון לאומי ומרצה בכיר במחלקה למדע המדינה באוניברסיטת חיפה, הוציא מתחת ידו ספר תמציתי, חכם וכתוב היטב.
שיפטן קבע שישראל חייבת "להציע מענה אמין, לא רק למען הצורך המובן מאליו לסכל איומים כוחניים חמורים, אלא גם בשני הקשרים נוספים: מול אויביה – הרתעה אמינה ומתמשכת; בעיני תושביה שלה – אמון בכוחה להגן על עצמה במחיר נסבל" (עמוד 41). בלא המרכיב הראשון, ציין, "יוכלו אויביה להתיש את משאביה בעלות שאותם אויבים מוכנים לשאת בה; בלא השני ייפגע החוסן הלאומי של הציבור היהודי, שבלעדיו אין לישראל תקומה" (עמוד 41).
לדבריו, "הגבול בין הרפתקנות מסוכנת לבין נחרצות ונכונות להגן על המדינה גם באמצעים התקפיים הוא דק ומתעתע. מי שזקוק להמחשה יוכל למצוא אותה, למשל, ב"תוכנית הגדולה" של מלחמת לבנון הראשונה. ככל שרמת האיומים, עוצמת האויב והפריסה המרחבית גדלים, כך מחמירה הסכנה" (עמוד 31). המחשה לגבול הדק הזה, הסביר, ניתן לראות בבחירתה של ישראל לצאת למהלכים צבאיים שלהם עשויות להיות תוצאות מרחיקות לכת, או לחילופין בבחירתה להימנע מכאלו.
שיפטן קבע כי היה סיכון מחושב "בתקיפת הכור הגרעיני העיראקי ב־1981, בהפצצת הכור הגרעיני הסורי ב־2007 ובתקיפותיה המתמשכות של ישראל בעומק סוריה ועיראק במחצית השנייה של העשור השני למאה הנוכחית" (עמוד 31).
תקיפת הכור הסורי היא דוגמה מוחשית מאוד לסיכונים שישראל לקחה בהחלטתה לצאת לפעולה צבאית, שכן על הפרק עמדה האפשרות שהשמדת הכור תביא לפריצת מלחמה עם סוריה. אז גובשה באמ"ן הערכה שבמידה וישראל תשמיד את הכור בפעולה חשאית ותימנע מלקיחת אחריות רשמית, שתשפיל את הנשיא הסורי, הוא יכיל את האירוע וימנע מתגובה. בהמלצת הרמטכ"ל דאז, גבי אשכנזי, החליטה הממשלה בראשות אהוד אולמרט על תקיפת הכור בידי חיל האוויר, והוא הושמד. ישראל נמנעה מלקחת אחריות והנשיא אסד בחר לנצל את ׳מרחב ההכחשה׳ והכיל את האירוע.
מנגד, הביא שיפטן שתי דוגמאות למקרים שבהם הבינה ישראל את מגבלות הכוח ונרתעה מפעולות הרפתקניות. היה זה, כתב, חסר אחריות מצד ישראל לתקוף את פרויקט הגרעין האיראני בעשור האחרון, באופן שהיה עשוי "לגרור את ארצות הברית לעימות שהחברה האמריקאית לא רצתה בו" (עמוד 31). מקרה אחר, בו ישראל גילתה זהירות ואחריות דומות, אירע "בעימות עם הכוחות הסובייטיים במצרים בשלבים האחרונים של מלחמת ההתשה, ולאחר קידום הטילים מייד לאחר הפסקת האש" (עמוד 31).
בעתיד, כתב שיפטן, ישראל צפויה לפגוש "בתמורות דרמטיות בסביבה הבינלאומית של ישראל, באיום אזורי חמור, באפשרות של החמרה באתגר אזורי אחר ובשחיקה אפשרית בנכסים חיוניים בזירה הפנימית. בזירה הבינלאומית מדובר בשינוי המסתמן במאזן הכוחות המעצב את הסדר העולמי, בפער הולך ומתרחב בין מה שמתבקש מצורכי הביטחון הלאומי של ישראל לבין ערכיו של האגף הליברלי של העולם המערבי, במתח הנגזר מן הפער הזה בין שני הקיבוצים העיקריים של העם היהודי – בארצות הברית ובישראל ובאתגר של ממשל ביידן. בזירה האזורית מסתמנת סכנה של התפרצות בעימות הולך ומעמיק עם מעצמה אזורית אחת – איראן – ובמתח מוגבל העלול לגלוש לתחומים נוספים עם מעצמה אזורית אחרת – טורקיה" (עמוד 110).
שיפטן הזהיר גם כי גם בזירה הפנימית עומדים בפני ישראל שלושה אתגרים משמעותיים בכל האמור בסולידריות הלאומית, הכלכלה וערכיה של החברה. ישנו, כתב חשש "שהקיטוב הפוליטי ישסע את החברה" (עמוד 110), ולצדו צורך להתמודד עם השלכות מגפת הקורונה על החוסן הלאומי.
בנספח שבסוף הספר כלל המחבר שורה של נאומים ומכתבים שפרסמו אישים מרכזיים בציונות ובמדינת ישראל, שבהם פירטו את חזונם בדבר יעדיה הלאומיים של ישראל. הנספח, כפי שציין בהקדמה לספר מפקד המכללות הצבאיות, אלוף איתי וירוב, מרתק ומלמד לא פחות מן הספר. כך למשל במסמך שכתב ראש הממשלה ושר הביטחון הראשון, דוד בן־גוריון, ב־1949 הוא קבע בצדק, כי "מדיניות־חוץ לא עושים בחרב, אם־כי לפעמים רק החרב קובעת" (עמוד 211).
להצהרה זו התחברה קביעה של הרמטכ"ל משה דיין מ־1955 שלפיה "אין בידינו להבטיח כל צינור מים מפיצוץ וכל עץ מעקירה. אין בידינו למנוע רצח עובדים בפרדס ומשפחות בשנתן. אך יש בכוחנו לקבוע מחיר גבוה לדמנו. מחיר יקר מכדי שכדאי יהיה ליישוב הערבי, לצבא הערבי, לממשלות הערביות לשלמו" (עמוד 230). דיין כיוון בהרצאתו לפעולות התגמול שביצעו באותה עת הצנחנים בפיקוד אריאל שרון.
בהמשך לכך אמר אז דיין כי "מספרנו המועט מחייבנו להשגת משימות כבדות במספר אנשים קטן. חימושנו הדל מחייב נכונות לפעולות (לילה) ללא סיוע או בסיוע מינימלי. חוסר העומק בשטחי ארצנו מחייבנו לא לוותר ולא לסגת. אופי מלחמתנו, אשר בה תוצאות כל קרב עלולות להיות גורליות למערכה כולה, מחייבנו לעשות מאמץ עליון לביצוע המשימה" (עמוד 233). זהו תיאור שנשאר רלוונטי ונכון גם כיום, בין שמדובר בפשיטה או במערכה רחבת היקף.
שלושת הלקחים הללו, שניסחו בן־גוריון ודיין, ראוי שיוסיפו ויעמדו לנגד עיני הקברניטים ומקבלי ההחלטות בישראל בהווה ובעתיד.”
