I
הלב השבוי


אלה מכם שזכו להשתתף בהרצאה של אנרי קורבאן1 בשלב כלשהו במהלך חייו הארוכים, מצאו עצמם בנוכחותה של התגלמות מחשבת הלב. הייתם עדים לדמיונו היוצר, לכוח ההתגלותי שבאמצעותו הביא את הפָּנים האלוהיות לידי נראוּת. לכן אתם גם יודעים בעומק לבכם שמסירה של מחשבת הלב מתרחשת באותו סגנון שבו שלט ביד־אמן - סיפור־מעשה המתאר את החיים בעולם הדמות2 כמסע בין מהויות דמותיות, סיפור המתאר את המהותי. הדמיון באיש הזה היה נוכחות צרופה. נמצאתם בנוכחותו של הדמיון עצמו, הדמיון שמתוכו ודרכו נעה הרוח מן הלב אל עבר כל ראשית.


כמו כן כבר שמעתם את רעיונות היסוד שאליהם אבקש להתייחס בחיבור זה, וראיתם אותם כפי שהתגלמו באינטנסיביות הפיזית של האדם החי הזה, אנרי קורבאן: מחשבת הלב כמחשבה ריבונית ואצילה, מאושרת, ערנית כחיה, נועזת, אמיצה, מרוממת, מתענגת על צורות שונות של חשיבה ונחושה לצאת להגנתן, מתפרשת עד בלי די גם בחמלתה וגם בכוחה החזיוני, בוראת יופי בשפת הדימויים.


בזכות מה שעשה בעבודתו - ומוסיף לעשות, שכן נוכחותו של אדם אינה תלויה רק בנראותו, אנרי קורבאן הבלתי נראה נמצא כאן בינינו - בזכותו, היסודות לעבודתנו כבר הונחו. איננו צריכים לבסס את עקרון היסוד: שהמחשבה של הלב היא מחשבה של דימויים, שהלב הוא מקום מושבו של הדמיון, שהדמיון הוא קולו האותנטי של הלב, ושאם אנו מדברים מהלב אנו מוכרחים לפיכך לדבר מכוח הדמיון. מכיוון שעקרון היסוד כבר ניתן לנו, נוכל לבחון פלגים היוצאים מצדי הנהר המרכזי.


נשאף פחות להפעמת הלב בתיאורי החיים בעולם הדמות, כפי שעשה קורבאן, ויותר לגילוי מחודש של הלב בדמיונותיו הממשיים והבלתי אמצעיים, בגלות שלו, בדמיון שקורבאן כינה ״הדמיון השבוי״ (SB 146), מצב שבו מחשבת הלב נפגמה על־ידי מחלות הלב העכשוויות שלנו: הסנטימנטליות שבפולחן האישיות, הברוטליות שביעילות, האדרת הכוח, ועוד מיני השתפכויות דתיות מצויות.


אנרי קורבאן ניחן בכישרון לאפשר לנו להתנסות במחשבות שמגיעות משפה ומתרבות אחרות כאילו יצאו מלבנו־שלנו. הוא דיבר מתוך הדיבור; הוא היה מילותיו. כוח הדמיון הרטורי הזה הוא ההִמָּה3 שעליה כתב קורבאן במחקרו על אִבְּן עַרַבִּי:4


כוח זה של הלב הוא בדיוק מה שמציינת המילה הִמָּה, מונח שאת משמעותו ניטיב לצייר בעיני רוחנו אם נחשוב על המילה היוונית enthymesis, שפירושה ״להתבונן פנימה״, ״לתפוס״, ״לדמיין״, ״להתכוון״, ״להשתוקק בלהט״ - כלומר כאשר (משהו) נוכח ב-thymos,5 שהוא כוח־החיוּת, הנשמה, הלב, הכוונה, המחשבה, התשוקה...6


כפי שהוא ממשיך ומסביר, הִמָּה זו, מחשבת הלב אצל אִבְּן עַרַבִּי, היא כה רבת עוצמה, שבכוחה להפוך ישות חיצונית לאמיתית לגמרי עבור אותו אדם השרוי במצב של enthymesis. ההִמָּה בוראת את יצירי הדמיון כיצירים ״אמיתיים״, כל אותן ישויות שאיתן אנו ישנים ומדברים ומטיילים, המלאכים והדיימונים7 המצויים, לדברי קורבאן, מחוץ לכוח הדמיון עצמו. ההִמָּה היא אותו מצב שבו הדימויים, שאותם אנו מאמינים כי אנו ממציאים, מופיעים לפנינו ממש, לא כפרי יצירתנו, אלא כברואים לכל דבר, כיצורים אמיתיים, וכפי שקורבאן ממשיך ואומר, ללא מתנת ההִמָּה אנו נופלים ברשתן של אשליות הפסיכולוגיה המודרנית.


איננו מבינים כראוי את אורח הווייתם של דימויים אלה, את הדמויות המופיעות בחלומותינו או את הישויות של דמיוננו. אנו מאמינים שהדמויות הללו אמיתיות באורח סובייקטיבי, כשבעצם הן אמיתיות באורח דמותי: אנו שוגים באשליה שאנו אלה שהמצאנו אותן, שהן שלנו, שהן חלק מאיתנו, פנטזמות. במקרים אחרים אנו מאמינים שדמויות אלה אמיתיות באורח חיצוני - אשליות הפראפסיכולוגיה ותעתועי התפיסה החושית, כשבעצם הן אמיתיות באורח מהותי. אנו מתבלבלים ורואים בדמותי את הסובייקטיבי והפנימי וסבורים בטעות כי המהותי הוא חיצוני ואובייקטיבי.


לא נוכל להמשיך ולהתקדם בלי הרקע הזה של קורבאן, משום שהתרבות שלנו משוללת כל פסיכולוגיה ופילוסופיה ראויות של הלב, ולכן גם של הדמיון. הלבבות שלנו אינם מסוגלים לתפוס שהם לבבות שחושבים באורח דמותי, משום שנאמר לנו במשך זמן כה רב שהשכל הוא שחושב והלב הוא שמרגיש, ושהדמיון מסיט אותנו מדרך הישר של שני אלה גם יחד. גם כשאנו מתירים ללב שיהיו לו סיבות משלו, יהיו אלה רק סיבות של אמונה או של רגש, משום ששכחנו שהפילוסופיה עצמה - ביטויה המורכב והעמוק ביותר של המחשבה - אינה ״חוכמה״ או ״אמת״ במובן ה״סוֹפי״ המופשט.8 הפילוסופיה מפציעה עם ״פילוס״9 המתעורר בלב דמנו, יחד עם האריה, הפצע והוורד. אם אנו מבקשים לשקם את הדמותי, עלינו קודם כול לשקם את האיבר שלו, את הלב, ואת סוג הפילוסופיה שלו.


הפילוסופיה מבטאת את העולם בדימויי המילים. עליה להתעורר בלב כדי לתווך את העולם נאמנה, שכן, כפי שקורבאן אומר, איבר רגיש זה הוא שתופס את הזיקות שבין דקויות התודעה ודרגות ההוויה. תבונה זו מתכוננת באמצעות דימויים המהווים אפשרות שלישית בין תודעה ועולם. כל דימוי משלב בתוכו בין איכויות של תודעה ואיכויות של עולם, המבטאות באותו דימוי עצמו את הפעפוע ההדדי שבין התודעה והעולם, אבל הדימוי תמיד ובכל מקרה קודם למה שהוא בא לשלב בתוכו. תבונת הדמיון הזאת שוכנת בלב: ״תבונת הלב״ פירושה לדעת ולאהוב בעת ובעונה אחת, באמצעות פעולת הדמיון.


אם פילוסופיה מעין זו היא מאורע של הלב, נוכל להחשיב מאורעות של הלב כפילוסופיים. מלאכתו של הלב היא מחשבת הדמיון, גם כשהיא מופיעה במסווה של פילוסופיות שנראות חסרות דימויים וחסרות לב. מחשבת דמיון זו יכולה אפילו להופיע בכסות פילוסופיות או פסיכולוגיות מאותה משפחה שלה עצמה, כלומר, כתיאוריות של הלב. יהיה עלינו לבחון אחדות מהן כדי שנוכל למצוא מחדש, בתוך ההסתוויות הללו, פילוסופיה אמיתית שמקורה בלב הדמותי עצמו, הלוא הוא לבו של קורבאן.


אך תחילה עלינו לעמוד על הזיקה בין הלב הדמותי של קורבאן והלב של פסיכולוגיית המעמקים,10 לבו של פרויד. שכן פרויד מספק לנו את הנסיבות הפרדיגמטיות להופעתה של מחשבת הלב במסגרת אותה תודעה מערבית מודרנית המשוללת פילוסופיה המאפשרת לאדם להגות כראוי בלבו־שלו. אף שהקשר בין פרויד לקורבאן עלול להיראות מאולץ, הוא שווה כל מאמץ, משום שיש בידו של קורבאן להציל את פרויד מהחטא הקדמון, מרדוקציה אל פרטי העבר. הקשר הזה מאפשר לנו להתבונן בפרויד תמיד מבעד לעינו המדמיינת של קורבאן.


למשל: את ראשית הפסיכואנליזה מציינים שני אירועים עיקריים. אם מתבוננים בהם מבעד לעינו של קורבאן, מבחינים כי לשניהם מקור אחד. האירוע הראשון, אזכיר לכם, התגלם בעובדה שהמטופלת הראשונה שבה טיפל עמיתו של פרויד, יוזף ברויר, בשיטה החדשה, התאהבה כה נואשות ברופא הטוב, עד שאירוע זה - אותה העברה, כפי שכונתה אחר כך - הבריח את ברויר הרחק מן הפסיכואנליזה לעולמים.


האירוע השני התגלם בכך שהמטופלים פָּרקו את אשר על לבם באמצעות דימויים מפורטים מן הזיכרון, ובעודם עושים כן הפכו הסיפורים שלהם מעובדה לבדיה, מזיכרונות פשוטים להַמְצאות11 פרועות (invenio= פלישה, כניסה פנימה), מביוגרפיה לדמיון.


האהבה והדמיון נכנסו בשערי הפסיכואנליזה באותו רגע ממש. מימיה הראשונים, החְשיבה הפסיכואנליזה את ה-thymos של הלב - אותו היא כינתה ״משאלה״,12 כעקרון ההסבר הראשון. המטופל היה אדם השרוי ב-enthymesis שההִמָּה התעוררה בו. ונוכחותו של האנליטיקאי, פרויד או ברויר, הפכה לנושאת הראשונה של אותן דמויות מעולם הדמות. הַעֲבָרָה?13 כן, אולם מהיכן בדיוק עובר מה שעובר? אין זו רק הילדות והרדוקציה אל פרטי העבר, ישנה גם ילדות אפלטונית, והיזכרות אפריוריות בנוכחויות מעולם הדמות שמועברות דרכנו אל החיים האלה ואל מקור אהבתם.


כאשר אנו מתאהבים, אנו מתחילים לדמיין; וכאשר אנו מתחילים לדמיין, אנו מתאהבים. עד היום שבויה פסיכולוגיית המעמקים בקשר ההכרחי שבין אהבה ודמיון, מבלי שתהיה לה הפילוסופיה שקשר זה דורש לכונן. היא עדיין לא קראה את קורבאן כקלאסיקון של הספרות הפסיכואנליטית. היא נפלה ברשתו של הלב ללא פילוסופיה של המחשבה שלו.


וכעת, אל ההסוואות. כאשר, בגלוּתנו, אנו מוצאים עצמנו בלבנו העכשווי, ומדמיינים מתוכו, הדימויים שלנו נעים בכיוונים שונים, שכל אחד מהם מהווה פילוסופיה על אודות הלב. נבחן את אותם דמיונות רווחים כביטויים של הלב בתרבותנו. ראשית: לבי הוא אנושיותי, הוא האומץ שלי לחיות, הוא כוחי ותשוקתי הנועזת. הודות לו, דבר אינו זר לי;14 כל דבר יכול להתקבל בממלכתו הנעלה. מידותי הנאצלות ביותר נובעות מן הלב: נאמנות, תעוזה הרואית, חמלה. נכנה אותו לב־האריה, Cœur de Lion. שנית: לבי הוא איבר בגוף. הוא שריר או משאבה, מכניזם מורכב, והממונה החשאי על מותי. נתייחס ללב ההולם הזה כאל לבו של הארווי.15 שלישית: לבי הוא אהבתי, רגשותי, הוא מקום מושבה המרכזי של נשמתי, של תחושת היותי אדם. הוא מקומה של פנימיות אינטימית, המקום שבו שוכנים חטא ואשמה ותשוקה ואף האלוהי הטמיר. נכנה את הלב האישי הזה לבו של אוגוסטינוס.


16Cœur de Lion


הלב הראשון מגיע מעולם הפולקלור, מאסטרולוגיה, מרפואה סימבולית ומפיזיונומיה. לב האריה הוא כמו השמש: עגול ומלא ושלם. סמליו הקלאסיים של לב זה הם זהב, מלך, אדום, שמש, גופרית, חום. הוא זוהר במרכז הווייתנו ומקרין כלפי חוץ, נדיב כולו, אבהי, מרומם.


פיצ'ינו17 אמר כי הלב מטבעו חמים ויבש, וכי חמימות היא איכות העולה בקנה אחד עם היקום. מחשבת האריה להוטה כל כך אחר החיים, היא מתקיימת בתואם כה גדול עם העולם, עד שהיא מתמזגת עם הרצון, וכך היא מופיעה בעולם, ישובה על כס המלכות, צהובה כאור היום, רמה כשאגה, קבועה כדוֹגמה. זוהי מחשבה המצטיירת כרצון, כמצב רוח, או כאהבה, כחיוניות, ככוח, או כדמיון, ואינה מכירה בעצמה כמחשבה משום שאינה עיון רפלקסיבי, אינטרוספקטיבי, היא אינה הפשטה המתרחקת מן החיים.


נקודה מרכזית בנוגע ללב האריה היא שהוא מאמין, והוא מאמין שאינו חושב. לכן מחשבתו מופיעה בעולם כתוכנית, כתשוקה, כמעורבות או כשליחות. החשיבה והמעשה שלובים להם יחדיו. זוהי אותה מחשבה נועזת השולחת אותנו אל הקרב, שהרי האל מארס רוכב על אריה אדום, והגיבורים - דוד, שמשון, הרקולס - מוכרחים להשביע את רעבונם לעולם־המעשים הרועם בקולי קולות בחזם הרחב.


המאפיין הבסיסי הראשון של לב האריה, אם כן, הוא שמחשבתו אינה מופיעה כמחשבה משום שהיא נאצלת כקרני השמש אל העולם וכך היא נותרת סמויה בהתמזגותה עם תנועתה שלה.


תכונה מהותית נוספת של התודעה הלבבית הזאת תוארה על־ידי ד״ה לורנס (Lawrence) בפיזיולוגיה הסימבולית שלו:


במקלעת הלב [...] שם במרכז החזה, יש לנו שמש חדשה עצומה של ידע ושל הוויה [...] כאן, כל שידוע לי הוא הגילוי הנעים הזה שאתה הוא אתה.18 הפלא אינו עוד בתוכי, בעצמי האפל, הצנטריפוגלי המרומם. הפלא מתקיים בלעדי. הפלא מתקיים מחוצה לי [...] אני מתבונן בפליאה, ברכות, בגעגוע מאוּשר אל מה שמצוי מחוצה לי, מעבר לי [...]19


האחרוּת הגמורה שאליה הוא מכוון, התנועה הזאת החוצה והלאה, מייצרת את מה שיונג כינה בשם ״הגוף האפל״ המצוי בליבתה של תודעת האגו, העיוורון שלה לעצמה. שכן לא זו בלבד שלב זה אינו יודע כי הוא חושב, אלא שגם המחשבה שלו מתמצקת לחלוטין בתוך האובייקטים שלו. עד כדי כך אהבתו ורצונו הם אחד, הוא והאחר הם אחד, הוא ואלוהים הם אחד - שתפיסת הקוסמוס שלו היא מוניסטית, מונרכית20


ומונותאיסטית, יש לה arche 21 אחד, והלב - תמיד שלם. התלהבות מונרכית היא שמאפיינת את הפסיכופתולוגיה הייחודית לו, פסיכופתולוגיה של ההתעצמות: הקצב הסיסטולי והדיאסטולי של הלב עצמו הולך ומתעצם, מתייחד באורח מובהק, נוטה לצד אחד, מאני או דפרסיבי, נדיב או מרוכז־בעצמו, שואג או עצל.


לפיכך, עבודת המודעות של לב האריה כרוכה בהתוודעות אל המבנה הארכיטיפי של מחשבתו, בהכרה בכך שכל הפעולות, התשוקות והאמונות היוקדות שלו הן כולן דמיונות - יצירותיה של ההִמָּה - וכי מה שהוא חווה כחיים, אהבה ועולם, הוא כל־כולו ה-enthymesis שלו־עצמו המוצג כלפי חוץ בתור המַקרוקוסמוס.


הפסיכולוגיה האלכימית מתמצתת להפליא שתיים מתכונותיו של לב האריה - חפיפת מחשבותיו עם העולם והיטמעותו באובייקטים שלו - ביסוד האלכימי גופרית,22 המייצג את עקרון ה״דליקוּת״,23


ה״להבה הגדולה״.24 ״היכן ניתן למצוא את הגופרית?״ שואל קריימר (Kramer), נזיר בנדיקטיני מן המאה ה-14. ״בכל החומרים כולם; כל הדברים בעולם - מתכות, צמחים, עצים, חיות, אבנים - הם מחצבותיו״.25


כל מה שנדלק בפתאומיות, מצית את שמחתנו, מנצנץ בנגוהות של יופי - כל שיח שאלוהים עולה בו בלהבות: זוהי הגופרית האלכימית, פניו הדליקות של העולם, זהו הפלוגיסטון26 של העולם, הילת תשוקתו, זהו ה-enthymesis הנמצא בכל מקום. כל השפע העסיסי שאותו אנו שואפים לאכֵּל הוא הדימוי הפעיל שבכל דבר ודבר, הדמיון הפעיל של האנימה מונדי27 המצית את הלב ומניע אותו כלפי חוץ.


כשם שגופרית זו מתלקחת, היא גם נקרשת; היא מה שנדבק, היא הדבק, ה״גומי״, היא זו שמחברת, היא הדביקות שבהיקשרות.28 הגופרית ממחישה פשוטו כמשמעו את תשוקת הלב באותו רגע ממש שבו להט אוחז ב-thymos. התלקחות והתקרשות מתרחשות בו־זמנית. לא ניתן עוד להבדיל בין התשוקה ומושאהּ. מה שמצית בי להבות, כורך אותי אליו; כולי משוח בשמן תשוקתי־שלי, אני שבוי בהשתלהבותי־שלי, ולכן אני גולה מלבי באותם רגעים ממש שבהם נדמה לי יותר מכול שלבי שייך לי. אנו מאבדים את נִשְמתנו בדיוק ברגע שאנו מגלים זאת: ״הֶלֶנָה הַמְּתוּקָה,״ אומר פאוסטוס של מארלו, ״הִפְכִי אוֹתִי/ לְבֶן אַלְמָוֶת בִּנְשִׁיקָה אַחַת./ שְׂפָתֶיהָ מוֹצְצוֹת אֶת נִשְׁמָתִי./ הִנֵּה הִיא עָפָה!״29 ולכן נדרש הרקליטוס להנגיד בין ה-thymos לנשמה: ״כל מה שה-thymos משתוקק אליו, הוא קונה על חשבון הנשמה״ (Diels-Kranz: 85).30


כיום מכנה הפסיכולוגיה את האהבה הזאת שבלב האריה -


״השלכה כפייתית״. הבסיס האלכימי להשלכה מסוג זה הוא למעשה הגופרית המצויה בלב שאינו מודע לכך שהוא מדמיין. ההִמָּה הממשית מומחשת, כפשוטה, באובייקטים הממשיים של תשוקתה. הדמיון מושלך החוצה, הוא נע קדימה. ולכן משימתנו אינה בדיוק לחזור בנו מהשלכות מסוג זה (מי בדיוק חוזר והיכן הוא אמור לשים אותן?) כי אם לזנק בעקבות החץ שהושלך,31 לתבוע את מעמדו כדמיון, ובזאת להכיר בכך שההִמָּה דורשת תמיד שנחווה את הדימויים כגופים חושיים בלתי


תלויים.32 ישנם סגנונות השלכה שונים: לא מדובר במנגנון אחיד. השלכה לבבית דורשת מידה שווה של מודעות לביאית: גאווה, שאר־רוח, אומץ. להשתוקק ולראות מבעד לתשוקה - זהו האומץ שדורש הלב.


כפי שיונג אומר: ״הגופרית מייצגת את הסובסטנציה הפעילה של השמש [...] את הגורם המניע בתודעה, היא מצד אחד רצון ומצד שני כפייה״.33 האומץ הוא שהופך את הכפייה לרצון; כל התהליכים34 שנעשים בעבודה עם הגופרית, נעשים בלב. עוד נחזור לתהליכים הללו בפרק השני. לעת עתה די שנכיר בכך שהשלכה כפייתית היא פעילות חיונית של הגופרית, בדיוק כמו צורת החשיבה של לב זה, שבה מחשבה ותשוקה אחת הן.


המחשבה הנלהבת הזאת של הלב, שכולה מקשה אחת, מציעה לפסיכולוגיה רפלקסיה חייתית. הרפלקסיה הזאת - שבה דמיון ותפיסה,35 מחשבה ורגש, עצמי ועולם - הם אחד - אינה פנייה לאחור, היא אינה מתחקה אחר האירוע ומתרחקת ממנו. תחת זאת, התפיסה עצמה היא הניצוץ והברק של הרפלקסיה, זהו משחק האורות המרצדים שלה ולא האור של התודעה שאני מעניק לה, הדימוי של כל דבר ודבר משתקף מיידית בלב התופס - הרפלקסיה המנטלית מצטמצמת לרפלקס חייתי.


לב החיה מתכוון, מגיב, וחש הכול באופן ישיר כיחידה שלמה. יש שלמות בפעולה, ובכך איכותה. אנו מוצאים לראשונה התייחסות ללב הזה אצל אריסטו שתיאר אותו כחלק החם ביותר בגוף (493a3, 743b27, 744a29) וכמקור המרכזי של הדם שלנו ושל החום הגופני שלנו (667b17, 665b32, 766b1). הוא חש ומגיב ישירות, שכן האיברים החשים את העולם מגיעים עד הלב (781a21, 647a25ff., 703b24, 743b26), ובעיקר חוש הטעם36 והמישוש הם שמקיימים את הקשר הבלתי אמצעי הזה בין הלב לעולם.


ניתן להשוות את הגדרתו של אריסטו ללב האריה בפיזיולוגיית התפיסה החושית שלו עם זו של פרצלסוס. שתיהן תופסות את הלב המיקרוקוסמי שבחזֵנו בתור המקום שבו אנו מדמיינים, ושדמיונו שרוי בתואם עם הלב המַקרוקוסמי של העולם, השמש. הלב החייתי שאנו מוצאים כאן, מצביע על השמש החייתית שנמצאת שם, בעולם חי ופועם.37 העולם הוא מקום של דימויים חיים, ולבבותינו הם האיברים שמספרים לנו על כך.


אם הלב הוא מקום מושבם של דימויים, אוטם לבבי מתייחס ללב הסתום (farctus 38= גדוש, דחוס, מלא, מפוטם) ביציריו־שלו, הדמיונות. הוא סתום מרוב השיפעה הגופריתית שלו־עצמו שלא נכנסה למחזור הדם. ייתכן שהיא נחסמה בגלל היצרויות שלא אפשרו את מעברה,


ואפשר שנתפסה כפשוטה, כפעולה בעולם ותו לא, במקום שיראו בה גם דמיונות של הלב, השייכים לתנועתו הפנימית. אותה נטייה להבין את גופרית הלב כפשוטה מתבטאת בכל אותן תיאוריות של מחלות לב, שבהן שומן, היצרוּת תנועת הדם, וסוג־פעולתך־בעולם (סוג


אישיות A39) עולים ומופיעים מחדש כהסברים. ההסברים הללו מספרים לנו שאנו מותקפים על־ידי האריה שלנו־עצמנו השוכן בחזנו, שהלב שלנו מלא בהִמָּה, שלהבתה הגדולה תובעת שה-enthymesis לעולם לא תחדל, ושכל פעימה ופעימה של הלב טורפת את החיים שלנו ותוכל להירפא רק אם נתייחס אליה כאל מחשבת הלב.