“איזה שם יפה לספר ששמו הולך לפניו וכלל לא ברור למה. מה בדיוק עורר ביקורות מהללות מ"הארץ" ועד כלל היקום? תמהני.
אושן וונג הוא וייטנאמי, אלא שהוא גר מאז ומתמיד בארה"ב, בחלקים היותר עלובים שבה. מוצאו מחייל אמריקאי ואם וייטנאמית, ואם לדייק, מוצא אמו, שמכרה גופה לחיילים אמריקניים, פשוט כדי שיהיה לה מה לאכול. סיפורו כאן לכאורה אוטוביוגרפי. בצקלונו ספר זה וספרי שירים בכמות של שניים(!), מה שהופך אותו לכותב פורה ומוערך. האם לרגע נפלתי לעולם מקביל, שם הכללים קצת שונים, שלא לומר, מקלים יתר על המידה? או שזה פשוט עולמו של הניו-יורק טיימס, בו די בספר אחד וכבר אתה ברשימת רבי המכר שלהם, שחוקיה סמויים, שלא לומר, ביזריים, פרט לחוק אחד: ספר שכתוב עליו שהוא ברשימת רבי המכר של הניו-יורק טיימס, מן הנמנע שיהיה טוב.
אז וונג צהוב, חצי-חצי, גר מקומות דלים, אביו עזב את הבית והוא גיי. תודו, נתוני פתיחה מרשימים. אומרים ששיריו מרשימים, לא שאני מבין בשירה ולא שקראתי משיריו להתרשם. בגלל התלהבות "הארץ", קניתי את הספר והבנתי שלא טעיתי: רב מכר של הניו-יורק טיימס, נו. לזכותי ייאמר, שקניתי באינטרנט ולא ראיתי את הניו-יורק טיימס על העטיפה. משקפיים, נו.
ואיך הוא כותב, אתם סקרנים? דימוייו מקוריים, אבל זה לא הופך טקסט רגיל למשהו לכתוב עליו הביתה. דימויים יפים להלל יש רק לאחד: דוד פוגל. כל השאר חקיינים ודינם של חקיינים אחד הוא: מנוד ראש סלחני. עוד דבר יש לי לומר על דימויים: מרוב שכבר ראינו דימויים, מתי ילמדו הכותבים החדשים לכתוב בשפה רגילה ולומר פשוט המון, מרשים ומפעים? אני יודע, יודע. אני מצפה למשהו שכבר לא יקרה.
על הכריכה האחורית ניתן להתרשם שזה רומן מכתבים, גימיק לא אהוב עלי כלל וכלל. משקפיים, נו. אבל בקריאה, חוץ מלומר משהו כמו "מאמא יקרה", רושם המכתבים מתפוגג. אמו של אושן אינה בנויה לאנגלית, ועולם הדימויים הפתלתל שלו ממילא היה מכשיל אותה בכל מבחן בסיסי באנגלית.
אושן וונג מתקדם בחייו עד כמה שאמריקה מאפשרת לצהובים חצאים כמוהו להתקדם, לפעמים עם חצאיות. ניחשתם נכון. לרוב מתקדמים אחורה, ממשיכים לאכול ארוחות טלוויזיה קפואות, לנסוע בטנדר אמריקאי ישן ולעבוד בשום כלום בשכר שום כלום.
אבל הוא התקדם, התפרסם ואנחנו חייבים לקרוא, להתרשם. נשכבתי על הגדר למענכם. למיקרו זמן, יש בספר יופי. זה לא מספיק.”