1


איווי


לא רציתי לעשות את זה. לא הייתי גנבת. אבל אימא שלי לא השאירה לי ברירה.
לפני חמש דקות ראיתי את פנסי המכונית שלה נעלמים בהמשך הכביש. כל כך מתאים לוורוניקה בלמי לשלוח את בתה בת השש־עשרה לעשות את העבודה המלוכלכת ולזרוק אותה לכלבים.
היינו צריכות ארבע־מאות דולר, אחרת ינתקו לנו את החשמל. זו הסיבה היחידה שהייתי במוסך של וייד בשעה מאוחרת כל כך. תמיד היינו צריכות כסף. רוב הזמן בקושי הצלחנו להחזיק את הראש מעל המים.
אבל הערב חשבתי שזה יהיה קל. הייתי צריכה רק לפרוץ את המנעול בדלת המשרד של וייד, לקחת את הכסף, ולצאת בלי להשאיר עקבות. קלי קלות.
וייד לא היה אמור להיות כאן. אף אחד לא היה אמור להיות כאן.
קפאתי במקום, עם היד באוויר, כשצעדים נשמעו מעבר לדלת. עצרתי את הנשימה והקשבתי, התאמצתי לשמוע את הקולות השקטים כי ליבי הלם ברעש בחזי.
״אני לא צריך בעיות עם המשטרה.״
״זאת לא המשטרה. תישאר פה. אני אטפל בזה.״
פחד שטף אותי והקפיא אותי במקומי. באמת שווה לי להסתכן כל כך? ראיתי בראשי את פניה של רֶן. רן המתוקה והיקרה שלי. כל מה שעשיתי היה בשבילה. נשמתי נשימה עמוקה ומאומצת, הדחקתי את הפחדים ולקחתי את הכסף.
טכנית, זאת לא הייתה גניבה. וייד היה חייב לנו.
דחפתי את השטרות לכיס וזינקתי אל הדלת, כשצעדים כבדים הדהדו על הבטון מאחוריי. הם נשמעו קרובים. קרובים מדי. סגרתי את ידי סביב הידית וסובבתי אותה.
״בואי הנה!״ יד אחזה בקפוצ'ון שלי מאחור, משכה בכוח ותלשה אותי מהדלת.
״עזוב אותי.״ נאבקתי להשתחרר, אבל הוא המשיך למשוך בכוח עד שהבד התהדק לי סביב הצוואר, ואז גרר אותי על רצפת המוסך מהקפוצ'ון. הרוכסן ננעץ לי בעור, לחץ לי על קנה הנשימה וחנק אותי.
נעצתי את ציפורניי בידיו וניסיתי להשתחרר ממנו.
״את לא הולכת לשום מקום,״ אמר וייד בקול צרוד.
הוא סובב אותי והטיח אותי במשאית גרר בעוצמה שגרמה לשיניי לשקשק, והלסתות שלי נסגרו בכוח.
״מה נראה לך שאת עושה, לעזאזל?״ עינו השמאלית התעוותה בלי הפסקה. לווייד היו עיניים מטורפות.
הוא היה על קריסטל־מת'. זה לא היה חריג. הוא עשה את זה הרבה. הוא היה החרא הכי נוראי בעיר. אז ברור שאימא בחרה בו להיות האבא של הבת שלה.
ניסיתי לדחוף אותו ממני. הוא הצמיד אותי למתכת ותקע את הברך בין ירכיי.
״עזוב אותי,״ סיננתי.
הוא נעץ בי אצבע. ״נראה לך שאת יכולה לגנוב ממני ולא לשלם על זה?״
הרמתי את הסנטר והסתכלתי בעיניים המתעוותות של המניאק. ״איפה כל דמי המזונות שאתה חייב—״
״תסתמי את הפה המזוין שלך,״ הוא שאג. האף שלו התרסק על עצם הלחי שלי, ראשי הוטח לאחור והתנגש במתכת בחבטה.
אלוהים. זה כאב.
הראייה שלי התערפלה וכוכבים צפו לנגד עיניי. חרקתי שיניים, הרגשתי בטעם המתכתי של דם על לשוני ונשמתי כמה נשימות עמוקות כדי להילחם בסחרחורת.
״את חתיכת זונה שקרנית בדיוק כמו אימא שלך.״
לא הייתי דומה לאימא שלי בשום דבר.
אם הייתי צורחת לעזרה זה לא היה עוזר. אף אחד לא היה שומע אותי.
הישרדות היא כישרון, ואני הייתי מיומנת בה מאוד.
שרטתי את הזרוע שלו בציפורניי וניסיתי להגיע לפנים שלו. הוא כרך את אצבעותיו סביב צווארי, והפנים שלו התעוותו בהבעה מרושעת.
״את צריכה ללמוד לקח,״ הוא סינן.
העיניים שלו עברו על גופי, מבטו נהיה קודר והוא ליקק את השפתיים. מיצי מרה עלו וצרבו לי את הגרון. וייד אף פעם לא ניסה לעשות לי שום דבר, אבל זה לא אומר שהוא לא היה מנסה.
כבר בגיל צעיר למדתי לברוח מהחברים העלובים של אימא שלי ולהתחבא מפניהם.
בחיים לא הייתי נותנת לווייד לשים עליי את הידיים שלו. אבל הייתי זקוקה למרחב מסוים כדי להוציא לפועל את התוכנית שלי.
שיניתי טקטיקה ושאלתי בהתגרות, ״מה אתה מתכוון לעשות, וייד?״ הנשק הסודי שבכיס שלי מילא אותי באומץ.
עיניו הכהות שוטטו עליי כאילו הוא מדמיין מה הוא יכול לעשות, ואז הוא התרחק צעד אחד לאחור, כך שהיה לי מרחב לעשות את מה שהייתי צריכה לעשות.
זאת הייתה ההזדמנות שלי.
אחזתי בכתפיים שלו והכנסתי לו ברך בביצים בכל הכוח.
הוא התקפל בגניחת כאב. ״חתיכת כלבה,״ הוא סינן.
כשהוא הרים את הראש, סיימתי את העבודה בלחיצת כפתור.
״בת זונה.״ הוא הסתער עליי בלי לראות כלום, ודמעות זלגו על לחייו בגלל תרסיס הפלפל.
התחמקתי ממנו, רצתי במהירות לעבר הדלת והספקתי לעבור רק כמה מטרים כשווייד צעק, ״קליי! תפוס אותה!״
אוי, שיט. שמעתי את הצעדים של קליי הולמים מאחוריי.
העפתי מבט בכלי העבודה שהיו מונחים על מדף בקיר. תפסתי לום ביד רועדת ואחזתי בו בדיוק כשקליי תפס אותי באחיזת חנק מאחור.
סגרתי את שתי ידיי סביב המתכת ונעצתי את הלום בין הצלעות שלו. זרועו הרפתה ממני והוא גנח. חמקתי ממנו והתחלתי לרוץ.
חצץ ניתז תחת כפות רגליי כשרצתי בשולי הכביש המהיר והתנשמתי במאמץ. הלב שלי ניסה לפרוץ לי מבעד לחזה, ואדרנלין הציף לי את הוורידים.
רצתי בעיקול, ופתאום הופיעו מאחוריי פנסי מכונית שהאירו את שני הנתיבים בכביש ואת שדות הבור. מבט מהיר מעבר לכתפי אישר שקליי הוא הנהג.
קפצתי ימינה, עברתי את הגדר ונפלתי על הברכיים. קמתי על רגליי במהירות, חציתי את השדה בריצה וטיפסתי על גבעה. בינתיים הטנדר של קליי הקיף את השדה משמאל.
רק כשהגעתי לסלעים בראש הגבעה עצרתי כדי להסדיר נשימה. הטנדר של קליי לעולם לא היה מצליח לעלות לכאן, והוא היה שמן ועצלן מדי בשביל לרדוף אחריי ברגל.
״את תשלמי על זה!״ הוא צעק.
איום סרק. עד מחר קליי ישכח ממני לגמרי.
הרמתי אצבע משולשת גבוה באוויר כדי שהוא יוכל לראות. ״לך תזדיין!״
צחקתי בטירוף והתחלתי ללכת הביתה. רגליי רעדו מרוב אדרנלין. הבית שלי היה במרחק חמישה קילומטרים, מעבר לשדה, קצת אחרי בית הקברות לחלומות מנופצים, בצד השני של מסילת הרכבת השוממת.
אני לא יודעת למה קראתי לו בית הקברות לחלומות מנופצים, אבל זה היה כך מאז ומתמיד. הייתי מסתובבת שם כשהייתי ילדה. לפני שרן נולדה. כשהייתי צריכה להתרחק מאחד החברים העלובים של אימא שלי.
זרקתי את הלום מעל גדר המתכת וטיפסתי עליה. כשהגעתי לצידה השני קפצתי, נחתּי על הרגליים בעמידה שפופה אחרי ניסיון של שנים, ואז הזדקפתי. נשענתי על הגדר ונשמתי עמוק כדי להרגיע את הדופק המשתולל שלי.
רוב התיכוניסטים יוצאים לבלות בשבת בערב. ומה אני עושה? מתגרה בגורל בשביל ארבע־מאות דולר מסריחים אחרי משמרת של שמונה שעות בדיינר. שלפתי את הכסף מהכיס וספרתי אותו.
היו חסרים לי מאה ושמונים דולר.
פאק.
משכתי את הקפוצ'ון על הראש, הרמתי את הלום והתחלתי לפלס לי דרך בין הגופות המרקיבות של גרוטאות המכוניות. נעצרתי ליד שברולט אימפלה משנות החמישים, שבטח הייתה מגניבה בחיים אחרים.
המכונית הזאת הייתה כאן מאז שזכרתי את המקום. חלודה ומתפרקת. השלדה שלה הייתה מקומטת כמו אקורדיון.
כשהייתי קטנה, הייתי מתיישבת מול ההגה ומעמידה פנים שאני בורחת מפה. הייתי עוצמת עיניים ומדמיינת את הרוח בשערי ואת השמש בפניי כשאני משאירה את העיר, את החיים האלה, במראה האחורית שלי.
הצטמררתי וכל שערותיי סמרו. עצרתי את הנשימה והקשבתי. צעדים נשמעו מאחוריי, והם הלכו והתקרבו.
הסתובבתי, הרמתי את הלום והתכוננתי לתקוף. לא ראיתי את הפנים שלו בבירור. הקפוצ'ון כיסה את ראשו. אבל הוא היה גדול. כתפיים רחבות. גבוה. לא היה לי סיכוי מולו. ״תתקרב עוד קצת ואני אשפד לך את הביצים ואשים אותן על האש.״
הוא צחק, והצליל היה נמוך ורועם, נערי ובלתי מאיים. האידיוט הזה צחק עליי.
הוא התבונן בי בסקרנות, לגם מהבקבוק שלו, ואז שפתיו התעקלו בחיוך כאילו המצב הזה משעשע אותו. הוא המשיך להתקרב אליי, מתעלם במופגן מההוראה שלי להתרחק. המבט שלי ירד אל מחבט הבייסבול שהוא החזיק בידו.
להילחם או לברוח. כבר ברחתי מספיק לערב אחד, אז נשארתי במקומי. אבל זאת לא הייתה הזמנה להתעסק איתי. ״אני רצינית. תנסה אותי, אפס,״ הזהרתי. ״היית צריך לראות את הקודם שניסה. הוא אפילו לא יכול ללכת.״
״אאוץ'. אל תפגעי בי,״ הוא אמר בקול גבוה והעמיד פנים שהוא מגונן על עצמו בזרועו. חכמולוג. ״אז מה...״ הוא הוריד את הזרוע והסתכל מסביב. ״איפה קברת את הגופות?״
״לא הרגתי אף אחד. עדיין,״ הוספתי. הנמכתי את הנשק שלי אבל המשכתי להחזיק אותו באחיזה יציבה, ליתר ביטחון.
הוא התבונן בפניי לאור הירח המלא, והנהן באיטיות כאילו הבין משהו. ״חשבתי שזאת את. את לומדת איתי ספרות. וגם אלגברה.״ הוא התקרב והסיר את הקפוצ'ון מראשו, כך שראיתי את פניו. את עצמות הלחיים שלו. שיער חום בהיר מבולגן ופרוע שנגע לו בצווארון. שפתיים מלאות והבזק של שיניים לבנות כשחייך.
חוצפן. יהיר. מהמם. לא ששמתי לב.
״האמת שאת יושבת בדיוק לפניי באלגברה.״
איך יכולתי לשכוח? הוא השתמש במשענת הכיסא שלי בתור הדום לרגל שלו. ״איזה מזל יש לי,״ אמרתי ביובש.
״רוב הבנות היו חושבות ככה.״
״אני לא רוב הבנות.״
״כן, קלטתי את זה. רוב הבנות לא דוקרות מישהו עשר דקות אחרי שהן פוגשות אותו. אבל לטובתך, בואי נקווה שאני לא אמות מהרעלת פחם. לא הייתי רוצה שהמוות שלי ישב לך על המצפון.״
״המצפון שלי יהיה נקי. זה מה שקורה למי שמנסה לגנוב לי את העיפרון.״
״לא ידעתי שהוא כל כך חשוב לך עד שתהיי מוכנה להרוג אותי בשבילו.״
לפני ארבעה ימים, הוא צעד לתוך הכיתה וקרץ לי בדרכו למושב הפנוי שמאחוריי. כנראה הוא ציפה שאני אתעלף. לא התעלפתי, אבל הרבה בנות אחרות היו קרובות לזה.
בצהריים כולם כבר דיברו עליו. אף אחד לא ידע מה הסיפור שלו, אבל זה אף פעם לא מנע מאף אחד לרכל ולהפיץ שמועות. זה היה תיכון, אחרי הכול.
״מה אתה עושה פה?״ שאלתי.
במקום לענות, הוא הציע לי את הבקבוק. ״זה ירגיע אותך קצת.״
התרחקתי צעד אחד לאחור, והסתכלתי על הבקבוק כאילו היה נחש ארסי. ״אני בסדר.״
״אם את אומרת.״ הוא הוריד את הוויסקי כאילו הוא שותה מים, אבל לא הצלחתי לזהות אם הוא שיכור או לא. ״אם את מחפשת מתכות שאפשר למכור, כבר ניקו הכול.״ הוא הקיש במחבט הבייסבול שלו על הגג של האימפלה. המכונית הייתה רק שִלדה, בלי צמיגים, מנוע או חלונות, אבל אהבתי את המכונית הזאת. ״חבל. זאת הייתה יכולה להיות מכונית מגניבה. אבל כן, אין פה שום דבר ששווה משהו.״
הוא בטח היה ילד כזה שמפרק מכוניות ומוכר חלקי חילוף. ״אם אין כאן שום דבר ששווה משהו, למה אתה כאן?״
״לא באתי הנה כדי להציל משהו.״
בכלל לא הכרתי אותו, אבל זה לא הפתיע אותי. נראה שמתאים לו יותר להרוס דברים מאשר להציל אותם.
כדי להוכיח את דבריו, הוא ניגש אל אזור פנוי, זרק את הבקבוק ישר למעלה, והניף את המחבט. בום. הוא פגע בו בדיוק במרכז והבקבוק התנפץ. רסיסי זכוכית נשרו מהשמיים, ושנינו זזנו לאחור והסתכלנו על המופע כאילו היה גשם מטאורים.
״קדימה.״ הוא הושיט לי את המחבט. ״תרביצי למשהו. זה יעזור לך להרגיש יותר טוב.״
״אני לא צריכה את המחבט שלך.״ הרמתי את כלי הנשק שבו בחרתי. ״ואני לא צריכה להרביץ לשום דבר.״
התחלתי ללכת. עלים יבשים ושברי זכוכיות נגרסו תחת מגפיי, והתכווצתי ברעד בתוך הקפוצ'ון שלי. זה היה חודש ינואר, והטמפרטורות הערב היו סביב האפס. היה לי ברור שהבית שלי יהיה קפוא.
״למה את מסתובבת עם לום?״ הוא שאל כשהתחיל ללכת לצידי.
״כי אין לי אקדח.״
הוא לכסן אליי מבט כשהקפנו הר של מתכת משוטחת ומלוכלכת ופילסנו דרך בין השורשים שהזדקרו מהאדמה המשובשת.
המקום הזה היה מלחיץ בלילה. אבל גם די מגניב, עם אור הירח שהטיל זוהר כסוף על העצים החשופים. הם נראו כמו ידיים של שלדים שנשלחות אל השמיים.
״ממי את בורחת?״
״איך מצאת את המקום הזה?״ שאלתי בחזרה.
״הלכתי לאורך המסילה.״ הוא הצביע על המסילה הנטושה, שאליה התקרבנו. אני הלכתי הביתה, אבל לא היה לי מושג לאן הוא הולך.
״פשוט הייתי צריך קצת ספייס,״ הוא אמר. ״מקום שאפשר לחשוב בו.״
הסתכלתי עליו. ״ומגרש גרוטאות נראה לך כמו המקום הכי טוב לחשוב בו?״
הוא משך בכתפיו וצחק לעצמו כאילו זו בדיחה פרטית. ״לא יודע. אולי אני מתגעגע הביתה.״
״מגרש גרוטאות מזכיר לך את הבית?״
״כנראה.״
אחרי שהלכנו בשתיקה במשך כמה דקות, הסקרנות שלי גברה עליי. ״מה קרה לפנים שלך?״ זה היה הדבר הראשון שהבחנתי בו כשהוא נכנס לכיתה. הפנס בעין. השפה הפצועה. החתך העצבני מעל הגבה השמאלית שלו. החבורה הסגולה על עצם הלחי. היה קשה להחמיץ את כל זה. היה קשה להחמיץ אותו.
הוא שפשף את הלסת, ותשומת ליבי נמשכה אל קו הלסת המפוסל שלו. ״תפסתי טרמפ עם נהג משאית. הוא קיבל הודעה בקשר שמישהו שנראה כמוני גנב ארנק מנהג משאית אחר. כנראה הוא חשב שהוא צריך ללמד אותי לקח.״
״זה היית אתה?״ אבל כבר ידעתי את התשובה.
״לא אכלתי כמה ימים, הייתי רעב.״ הוא משך בכתפיו ולא נשמע מתנצל בשום צורה. ״אז כן, זה הייתי אני.״
רציתי לשאול אותו מאיפה הוא ולמה הוא כאן, לא רק במגרש הגרוטאות הזה אלא בסייפרס ספרינגס, טקסס. היה לי ברור שהוא לא מהאזור. לא היה לו מבטא דרומי. אבל אם הייתי שואלת יותר מדי שאלות, הוא היה מצפה ממני לענות על השאלות שלו. ככה זה עובד. ולא רציתי לדבר על החיים שלי. לא איתו. לא עם אף אחד.
אפילו לחברה הכי טובה שלי לא סיפרתי על חצי מהחרא שהתמודדתי איתו בבית. קווין חיה בעולם שונה מהעולם שלי. היא הייתה עשירה, היו לה שני הורים ושלושה אחים שאהבו אותה וגוננו עליה. לא רציתי שהיא תרחם עליי או תציע לי עזרה. רציתי רק שהיא תהיה חברה שלי, בלי שום מחויבות נלווית.
כשהגענו אל המסילה, נדחקתי מבעד לפתח בגדר. הוא זינק מעליה בתנועה אחת חלקה. זריז. חינני. כל כך הרבה כוח גולמי היה בגוף הזה. הוא הזכיר גבר יותר מאשר נער בן שש־עשרה.
הייתה לי תחושה שהוא רגיל לברוח מדברים רעים. אולי גם הוא עשה את זה כל החיים, בדיוק כמוני.
ירדתי מהגבעה בצעדים מהירים, וידו נשלחה ואחזה בזרועי כשמעדתי על אבני החצץ.
״זהירות,״ הוא אמר בקול נמוך. ידו הגדולה והחזקה עדיין אחזה בזרועי, והרגשתי את החום שלה אפילו דרך הבד העבה של הקפוצ'ון שלי.
כחכחתי בגרון. ״אני בסדר.״
במקום לשחרר אותי, הוא משך אותי קרוב יותר אליו. או אולי כפות הרגליים שלי זזו מרצונן, כי עכשיו הוא עמד ממש מולי, וקצות הסניקרס שלו, שהיו מודבקים במסקינטייפ, נגעו במגפיים המשופשפים שלי. הוא היה קרוב כל כך, שכששאפתי אוויר הרחתי את הריח שלו. את הוויסקי בנשימה שלו. את הריח הנקי של סבון. שילוב של ארז וברוש?
ידעתי רק שזה מוצא חן בעיניי יותר ממה שכדאי לי.
מבטו עבר עליי, מהעיניים אל הפה, שם הוא התעכב רגע אחד יותר מדי. כשהמבטים שלנו הצטלבו הוא שלח יד, כרך קווצה משערי סביב האצבעות ומשך בה בעדינות. השערות חמקו מבין אצבעותיו כמו טיפות מים, והוא דחף את הידיים לכיסים כאילו זה בכלל לא קרה.
כפות רגליי היו עדיין נטועות במקומן, אף על פי שכבר הייתי צריכה להיות בדרך הביתה. בסופו של דבר, חזרתי לעצמי והתרחקתי צעד אחד לאחור. ״אני צריכה ללכת.״
״את רוצה שאני אלווה אותך—״
״לא,״ עניתי במהירות. ״אני אסתדר.״
הוא צמצם את עיניו אל האופק, אולי בניסיון להבין לאן אני הולכת ואיזה סכנות אורבות לי שם. ראיתי את הבית שלי מהמקום שבו עמדנו, אבל לא רציתי שהוא יֵדע איפה אני גרה. או איך אני חיה.
אולי הוא הרגיש את זה, כי הוא הנהן באיטיות ולא המשיך ללחוץ. ״אוקיי, בסדר. נתראה ביום שני, איווי בלמי.״ הוא דחף את ידיו לכיסי הקפוצ'ון שלו ועזב את המקום בהליכה שחצנית. ואז הוא הסתובב אליי, קרץ והלך לאחור במרכז המסילה, לאור הירח המלא.
הסתכלתי עליו עד שדמותו נהייתה קטנה ונעלמה מעבר לעיקול, ואז חציתי את המסילה וטיפסתי על הגבעה בצד השני.
כשחציתי את החצר האחורית של הבית, עדיין הרגשתי את חום ידו על זרועי.
רידג' מקאליסטר. זה היה השם שלו. היה לו ריח של חג המולד. הייתה לו תחושה של חלום.
אבל ידעתי שהוא מביא צרות. כבר ראיתי אותו בפעולה.
עם קריצה וחיוך, רוב הבנות היו נופלות לרגליו.
אני לא הייתי רוב הבנות.