פרולוג
לאמיליה נכנס משהו לעין, גרגיר אבק שגרם לדמעות לזלוג במורד לחייה. היא משכה באפה ושפשפה את פניה, ולא היה אכפת לה מהכתם השחור שנוצר סביב עינה, כמו עין של דוב פנדה. האמת היא שכבר לא היה אכפת לה משום דבר.
״אמיליה, יפה שלי! את בסדר?״ קראה אימהּ. ההורים של אמיליה ישבו זה ליד זה על ספת המעצבים האיטלקית, אבל אביה לא הרים את העיניים מהספר שלו.
חלפה כמעט שנה מאז שחייה של אמיליה התהפכו לחלוטין.
״אני בסדר, אימא,״ השיבה במתיקות. טבעת המסקרה סביב עינה השמאלית נראתה כמו חור פעור בגולגולתה. ״נכנס לי משהו לעין.״
בשנה שעברה נחטפו אמיליה וילד חירש ששמו פרסיבל באטר. הוא היה בנו של ריצ'רד באטר, הבעלים של חברת באטר, ומתחרה ישיר של חברת הממתקים של אביה, הבּאבּ. שניהם לא זכרו דבר מהתקופה שבה הוחזקו כבני ערובה, אך בסופה הם נמצאו בריאים ושלמים ועל פניו נראה שבריאותם או רווחתם לא ניזוקו. כך שהשאלה היחידה הייתה...
״אמיליה, אני חושבת שהגיע הזמן ללכת לישון. יש לך אימון ריצה בבוקר.״ אביה העביר עוד דף ועדיין לא הסתכל עליה.
אמיליה הציצה בחלון. ״אבל עדיין לא חושך,״ מחתה.
״אמרתי ללכת לישון.״ טון הדיבור שלו היה אפל ודכאני, והוא לא השאיר שום מקום לדיון נוסף.
היא עמדה בפיתוי ולא הזעיפה פנים לעומתו, כי ידעה שזה רק יגרור אותה למריבה שלעולם לא תנצח בה. היא לקחה את לוח הזמנים של נבחרת הריצה משולחן הקפה המוזהב ועלתה במדרגות השיש אל חדר השינה שלה. היא נלחמה בדחף לטרוק את הדלת מאחוריה ולצרוח.
אז כמו שהתחילה לחשוב — לפני ההפרעה הגסה הזאת — השאלה היחידה הייתה: אם חזרתי הביתה בריאה ושלמה, למה אבא שלי נראה כל כך מאוכזב?
מאז שחזרה, אביה נעשה מרוחק. בהתחלה צפה בה כמו נץ, כאילו ציפה ממנה למשהו. היא מעולם לא גילתה מה. היא רק ראתה את התקווה שלו נהפכת לאכזבה, ועכשיו לניכור.
היא כמובן הייתה נסערת מכך. היא התחילה לעסוק בכל תחביב אפשרי לשיפור עצמי בניסיון לרַצות אותו. היא הצטיינה בלימודים, ניסתה לעזור לו בעבודה. אבל שום דבר לא היה מספיק טוב בשבילו.
אמיליה הסירה בזהירות את החיג'אב הלבן שלה וקיפלה אותו במסודר כדי להחזיר אותו לשידת הזהב, לצד כל כיסויי הראש שלה. כיסויי הראש הצבעוניים הביטו בה מתוך המגירה, אבל הלבן תמיד היה החביב עליה. הוא עורר בה תחושה נקייה ופשוטה, והוא כיסה את השיער המעצבן שלה והפך אותה למישהי שצריך לקחת ברצינות. ועכשיו היא התכוונה להרגיש ככה גם מבפנים. היא נשמה עמוק ובלהט, ונשפה החוצה את כל הזעם והעלבון שהרגישה כשהמציאות החדשה שקעה בבטנה.
היא עברה על כל מה שהיה ידוע לה. לפני כמה חודשים, פרסיבל באטר אושפז בבית החולים אחרי שקבוצה מסתורית בשם לווייתן ניסתה לחטוף את נסיכת מרדובה. עובדה מספר אחת.
היא כרעה על ברכיה ושלחה יד עמוק מתחת למיטת האפריון שלה כדי לשלוף משם קופסת עץ תמימה למראה. היא פתחה את המכסה. בפנים היו ערימות של גזירי עיתונים ששוליהם מתקפלים, כל מה שהצליחה למצוא על לווייתן, על פרסי ועל הנסיכה של מרדובה.
פרסיבל באטר עבר שטיפת מוח ולא זכר דבר. אבא שלו ידע שזה קורה ואִפשר לזה לקרות. עובדה מספר שתיים.
לווייתן חטפו את אמיליה לפני שנה, וגם את פרסיבל. עובדה מספר שלוש.
אבא של אמיליה, מסיבות שעדיין לא הבינה, היה מאוכזב לגלות ששטיפת המוח לא פעלה עליה, כך שהיא לא הועילה בדבר לתוכנית שלהם. זה היה רק ניחוש, אבל היו שני דברים שאמיליה הייתה בטוחה בהם.
אחת: לווייתן הרסו את חייה.
שתיים: הם ישלמו על זה.
בתחתית הקופסה היו הדברים שהייתה צריכה, כל מה שיעזור לה לחזור ולהרגיש כמו עצמה. חופשייה ואמיתית.
כל חייה ניסתה אמיליה להיות הבת המושלמת, הנערה המושלמת. היא תמיד עשתה בדיוק מה שציפו ממנה, אבל זה אף פעם לא היה מספיק.
היא התקרבה אל שולחן האיפור המפואר שלה, התיישבה ותפסה בידה חופן תלתלים כהים וסמיכים. בתנועות החלטיות נתנה לתלתלי המשי שלה להחליק כמו מים מבעד לאצבעותיה והשאירה הילה קטנה של שיער שחור מעל ראשה. ואז, ללא היסוס, הפעילה את מכונת הגילוח שהוציאה מתוך הקופסה. רעד עבר בקצות אצבעותיה וזמזום חלש זרם בכף ידה כשקירבה את הלהבים המסתובבים אל הקרקפת. היא התקרבה... והתקרבה... וכל העת לא הורידה את העיניים מהראי עד שהרגישה את ההילה צונחת למרגלותיה. כשנתנה לעיניה לצנוח מטה, ראתה את התלתלים זוהרים על רצפת השיש הלבנה כמו נחשים שחורים מתפתלים.
זהו. היא עשתה את זה.
היא העבירה את כף ידה על ראשה, למשש את גולגולתה שנחשפה זה עתה. זיפים משיים של שיער קצוץ כיסו את ראשה כמו קסדה מבריקה. עיניה נראו גדולות יותר משום מה, מלאות רגש — עיגולים כהים שנעצו מבט מתוך פנים בלתי מזוהות. היא חייכה אל דמותה החדשה, חיוך אמיתי, וקידמה את פניה של הזרה המוכרת בראי.
זמזום מכיוון המיטה שלה משך את תשומת ליבה. על המסך נכתבה רק הספרה 4, אבל היא מייד ידעה במי מדובר.
״שלום, רירי.״ היא חייכה אל הטלפון ועדיין התפעלה מבבואתה בראי. ״איך מתקדם הפרויקט הקטן שלנו?״
הנערה בעברו האחר של הקו הרהרה בשאלה והשמיעה זמזום מלודי שגבר על רעש המנועים שסביבה.
״אנחנו עדיין מנסים לפצח את התעלומה.״ טון דיבורה היה מהורהר, לא ממוקד, ואמיליה יכלה לדמיין בדיוק איך היא נראית עכשיו. ״איך את מחזיקה מעמד?״
״לא רע.״ אמיליה התיישבה על המיטה והושיטה יד בהיסח הדעת ללפף תלתל סביב אצבעה. אבל התלתל לא היה שם. היא הסתובבה ללטוש שוב מבט בדמותה החדשה, והרגישה שהראש שלה קל יותר והגוף שלה חופשי. היא חייכה שוב. ״לא תאמיני מה עשיתי עכשיו.״
1
היא רק הייתה צריכה לעבור בשער.
״הנה היא!״ קרא קול יחיד מהקהל שהקיף את המכונית.
בית הספר התגלה מאחורי השערים המוזהבים של רוזווד הול, החלונות הנוצצים באור השמש ועמודי האבן עם הוורדים המסותתים. חוף המבטחים שלהן. אבל כאן בחוץ, ים הזרים התפשט כמו כתם נורא.
עיתונאים.
השערים בדרך כלל הצליחו להרחיק אותם, אבל המדרכה מחוץ לחומות בית הספר הייתה שטח הפקר במלחמה על הפרטיות. כאן הכול מותר — ולוטי הייתה הסיפור הכי חם שהעיתונאים האלה הצליחו לתפוס. עד שתעבור בשער, עונת הציד הייתה בעיצומה.
אבל קודם כול היא הייתה צריכה להרחיק את אלי מכל הכרישים האלה.
״ניקולאי,״ היא לחשה, ״תגניב בבקשה את אלי לבית הספר. אני אסיח את דעתם.״
״אבל, לוטי!״ הנסיכה שלה ניסתה להתנגד ומשכה באפה בקול.
״זה בסדר, אלי. אל תדאגי.״ היא שלחה אליה מבט מרגיע. ״זה מה שלימדו אותי לעשות, זוכרת?״
הן התמודדו עם התקשורת אחרי התקרית באחוזת טומפקינס, ולוטי השיבה על שאלותיהם היטב, אבל אז היועץ של המלך, סימיאן סמירנוב, הדריך אותה. הוא הזהיר שהסכר עלול יום אחד להיפרץ, והעיתונים יהיו צמאים לעוד. מהמבטים על פני הכתבים, הרגע הזה הגיע.
״ניפגש בפנים,״ לוטי הרגיעה את הנסיכה שלה, מתחה את החיוך הכי גדול על פניה והסתכלה על אלי משפשפת את אפה ונעלמת.
בשנתיים שחלפו מאז שלוטי פגשה את אלי לראשונה, אלי לא הייתה מצוננת אפילו יום אחד. היה מוזר לראות את אדמומיות החום על עור הזית החיוור שלה, את הצלליות העמוקות מאחורי עיניה, ואת השפתיים היבשות, הסדוקות. כל אלה הכבידו מאוד על גוף שבדרך כלל היה מלא חיים.
כשלוטי ראתה את אלי חולה, היא התמלאה נחישות ברזל. היא הייתה הפורטמן שלה, ותפקידה היה להקל עליה את הנטל של היותה נסיכה כדי שאלי תוכל לחיות חיים של ילדה רגילה. מחלות היו מנת חלקם של אנשים מתוחים ומודאגים. לא של נסיכות.
לוטי הייתה אמורה לדאוג במקומה.
כשלוטי יצאה מהמכונית היה מעונן אך חמים, יום קיץ אנגלי לפי הספר. האוויר איים להתבקע בסערה.
קדימה. שתפרוץ הסערה.
לוטי יצאה בביטחון אל המהומה.
״התקבל מידע נוסף על קבוצת לווייתן המסתורית?״
״למה לא הופעת בפומבי מאז התקרית? את מפחדת?״
״אפשר לקבל חיוך?״
טובת לב, אמיצה, בלתי ניתנת לעצירה! טובת לב, אמיצה, בלתי ניתנת לעצירה! לוטי חזרה על המילים שוב ושוב בראשה והקישה על ליבה עם תליון הזאב, ואז שלחה יד לסדר את הכתר שעל ראשה.
היא זקפה סנטר באומץ, ואבן האופל בצורת חצי ירח, ששובצה בראש הכתר, נצצה באור השמש. עוצמת תכשיט הכסף שעוצב במלאכת מחשבת שטפה אותה והזכירה לה שהיא אף פעם לא לבד, שמשהו ממשפחתה מלווה אותה תמיד.
בתצוגה מרהיבה של איפוק, היא פסעה בשלווה לאורך שורת הכתבים. לצידה, במקום הפרטיזן של הנסיכה, צעד שומר ראש שכיר. סמואל היה בחור נחמד מאוד, ולוטי הייתה צריכה כל הזמן להזכיר לעצמה שזאת לא אשמתו שג'יימי לא נמצא שם איתן. כי ג'יימי הבהיר להן שהוא לא רוצה לבוא איתן לאסוף את תוצאות מבחני סוף השנה.
באופן אינסטינקטיבי נאחזה לוטי בזאב שעל ליבה. לה ולנסיכה היה אותו תליון. היא קיבלה אותו במתנה כשהצטרפה למשפחה המלכותית, ומשקלו הזכיר לה את החיבור ביניהן. אבל עכשיו ג'יימי שבר חוליה בשרשרת שלהם, וזה כאב לה כמו פצע עמוק בחזה.
פתאום יד מצחינה מסיגריות תקעה לה מיקרופון בפרצוף.
היא לטשה מבט בכתב שהחזיק אותו כשחזר באגרסיביות על השאלה שלו.
״יש התקדמות בחקירה, נסיכה? יודעים למה לווייתן רוצים לפגוע בך?״
לוטי נשמה עמוק כדי לייצב את קולה. ״המידע לא השתנה. ככל הידוע לנו, לווייתן...״ גרונה התייבש כשביטאה את שם הארגון ונזכרה איך אינגריד וג'וליוס התנפלו עליה. הם היו צמד קטלני והם כמעט הצליחו לחטוף אותה. ״ככל הידוע לנו, הם מתמקדים בילדים של משפחות חשובות ומשפיעות, אבל המטרה שלהם עדיין לא ידועה.״
סמואל עטף אותה בזרועו והרחיק אותה בעדינות מהכתבים. לוטי התכווצה מהמחשבה על התשובה שלה.
היא דיברה אמת. כמעט.
אבל כל האמת הייתה קשה יותר לעיכול — כי האמת הייתה שלא היה להם שום מושג מה לווייתן מתכננים לעשות. הייתה להם רק תיאוריה איומה, שהם רוצים לשלוט בילדים בעלי ההשפעה האלה, ושלוטי וחבריה אולי נתנו להם את הכלים לעשות זאת כשמצאו את תרכובת המלין, תרכובת כימית מסוכנת שיכולה לשמש לשטיפת מוח.
״זאת בטח הייתה חוויה נוראית בשבילך!״ קרא אחריה קול של גבר, נוטף אהדה מזויפת. הפיתוי לגלגל עיניים היה כמעט בלתי נסבל. ״איך את מתמודדת עם החזרה לשגרה?״
בקושי רב.
לוטי הייתה צריכה להשתיק את הקול הפנימי שלה ולהפנות חיוך נעים אל הקהל.
רוב הזמן שאלו אותה שאלות מהסוג הזה. שאלות אישיות. הם חיפשו הזדמנות להכיר את נסיכת מרדובה המסתורית שאיכשהו הצליחה לנחות היישר בליבה של קנוניה מרושעת.
בעל כורחה דמיינה לוטי את המבטים של הכתבים אם יגלו שהיא בכלל לא הנסיכה האמיתית. זיוף מקצועי, כיסוי בשביל אלי, שתודה לאל, כבר חיכתה לבטח מאחורי שערי בית הספר.
״הם רק מחפשים סיפור טוב,״ הזהיר אותה סימיאן. ״ונסיכה טובה.״
לוטי נזכרה במילותיו והסיטה תלתל סורר מפניה. היא אספה את תלתליה בפקעת מסודרת, לבקשתו של סימיאן שהכריז כי ״הרעמה המוזנחת״ שלה ארוכה מדי ופרועה מדי להופעות פומביות. היא סירבה להסתפר.
״יש לי רשת תמיכה נהדרת,״ אמרה כעת, ״ובזכות טוב הלב והסבלנות של כולם, מצאתי בלימודים נחמה גדולה והסחת דעת מבורכת.״ לוטי חייכה מאוזן לאוזן כדי שכולם ידעו עד כמה היא אוהבת ללמוד.
תראו אותי, תראו איזו תלמידה נהדרת היא נסיכת מרדובה.
פלאש של מצלמה סנוור אותה, והיא ראתה נקודות מחוללות מול עיניה. היא כיסתה את פניה בידה ומעדה.
״בלי תמונות או וידיאו,״ הורה סמואל וגונן על לוטי.
השאלה הבאה הכאיבה לה, אבל היא כבר הייתה צריכה להתרגל לזה. אחרי הכול, תמיד שאלו אותה.
״אנחנו אוהבים את השמלה שלך, נסיכה! את מי את לובשת?״
לוטי דמיינה איזו תשובה מגוחכת אלי הייתה נותנת לשאלה הזאת. ״אני לובשת את עורה של הנסיכה המוכרת באופן רשמי בשם הוד רוממותה הנסיכה אלנור פרודנס וולפסון!"
הצחוק טיפס במעלה גרונה, והיא בלעה רוק כדי להחניק אותו.
היא חייכה שוב והסמיקה, וקיוותה שהם יחשבו שהיא מסמיקה מענווה ולא מרוגז. ״אני לובשת גרסה מודרנית לשמלת הסרפן המרדובית המסורתית. אני בטוחה שאתם יודעים שגזרת האֵיי, רקמת השמש והעיצוב הייחודי הם סימני היכר של המעצב לאון מארי.״
היא יכלה כמעט לשמוע את אלי מצחקקת ברקע, והיא לא הייתה מאשימה אותה. קנוניה בסדר גודל ענקי התחוללה לנגד עיניהם, ומה שעניין את הטיפשים האלה זאת השמלה שלה. בתוך תוכה קיוותה שיתייחסו לזה יותר ברצינות.
אך בתוך זמן קצר הצטערה על משאלתה.
סמואל המשיך להוליך אותה קדימה והנהן אליה כדי לסמן לה שהיא עושה עבודה טובה. בעוד כמה רגעים תעבור בשער. גני הוורדים כבר נראו באופק. רק עוד כמה צעדים, והיא תהיה חופשייה.
״שמענו שהנסיכה הייתה בטורניר סיף?״ קול שלֵו ורגוע חתך את האוויר והשתיק את כל השאלות האחרות. לכתבת היה מבטא של צפון־מערב ארצות הברית והוא נטף ביטחון של עיר גדולה. ״אז למה היית באחוזה ולא צפית בתחרות?״
דמה של לוטי קפא בעורקים. זאת הייתה הפעם הראשונה שבה הציגו לה שאלה חשודה כל כך, ועיניה נורו לכיוון אשת המסתורין. אישה צעירה בלבוש אלגנטי עם משקפיים מלבניים וקארה שחור הישירה אליה מבט. אף על פי שעמדה בתוך קהל העיתונאים, נדמה שהחלל סביבה ריק והיא ניצבה במרכזו כמו מגדלור. היא לבשה חולצה כחולה, ועל תג השם שלה נכתב ״איימי וּו, קליר־ליין מדיה״.
לוטי הזכירה לעצמה שהיא צריכה להמשיך ללכת, אבל הבעת פניה של איימי הקפיאה אותו.
לוטי התעשתה. ״חיפשנו את תרכובת המלין,״ היא השיבה בלי לגמגם. היא כבר כמעט יכלה לגעת בשערים המוזהבים מאחוריה. ניחוחם המתוק והמוכר של ורדים ולוונדר אפף אותה ודחק בה להיכנס אל חוף המבטחים.
״זאת התרכובת המסוכנת שלווייתן ניסו לשחזר?״
״כן.״
״למה לא דיווחת לאחד המורים? ומה בדיוק קרה לתרכובת המלין?״
החום עלה בחזהּ של לוטי. היא לא ידעה על איזו שאלה להשיב קודם.
הכתבים האחרים השתתקו, ותשומת הלב של כולם הופנתה כעת אל איימי ולוטי.
״למרבה הצער, ארגון לווייתן לקח את התרכובת ועדיין לא ברור מה הם מתכוונים לעשות בה והאם היא עובדת. באשר לשאלתך האחרת, טעינו לחשוב שאנחנו...״ גרונה של לוטי התכווץ כשנזכרה עד כמה הם טעו, וכמה איומות היו ההשלכות של הטעות הזאת. הכול היה תרגיל. הם הובילו את לווייתן אל התרכובת כמו כלבים צייתניים. איימי מייד ניצלה את ההזדמנות לשגר עוד שאלה, ולוטי הרגישה כאילו היא זרקה עליה רימון יד.
״מי זה 'אנחנו'?״ אבל לפני שלוטי הספיקה להשיב, נזרקה שאלה נוספת באוויר. ״וחוץ מזה, אני חייבת לשאול, נאמר לנו באירוע לעיתונאים בבית טומפקינס שתרכובת המלין הייתה נעולה ולא היה שום סיכוי למצוא אותה. אם ככה, איך היא בדיוק התגלגלה לידיים של לווייתן?״
״אנחנו אלה החברים שלי..." סמואל עמד לצידה ודחק בה לעבור בשער, אבל כשניסתה להשיב עלה בנחיריה ניחוח רפאים של אבקת סוכר ממפעל טומפקינס וכמעט חנק אותה.
לווייתן לא היה הזיכרון היחיד שעינה את לוטי. היא זכרה גם את טעמה של הנשיקה במפעל, המתוקה מסוכר. רגע של שמחה לפני שהכול התמוטט מול עיניה. היא הייתה כל כך בטוחה שלנשיקה הזאת הייתה משמעות, שהיא ואלי חלקו רגע מיוחד, אבל אחר כך הנסיכה טענה שהיא הייתה חסרת משמעות.
אם זה נכון, תהתה לוטי, אם הנשיקה באמת הייתה חסרת משמעות, למה אלי מסרבת לדבר על זה?
״הנסיכה?״ דחקה איימי ועקרה את לוטי מתוך מחשבותיה.
״כמו שאמרתי, אנחנו אלה החברים שלי ואני," היא אמרה קצת מהר מדי, ואז הוסיפה, "התרכובת התגלגלה לידיים של לווייתן כי מצאנו את המפתח למחבוא."
המפתח, כך התברר, היה יצירה מוזיקלית. כשהיצירה התנגנה בפסנתר של סבא של התאומים טומפקינס, נפתח תא סודי בתוך הפסנתר, ובתוכו הסתתרה התרכובת. באותו רגע זה נדמה כמו קסם. אך למעשה היה זה רֶשע.
פתאום הבינה לוטי שאיבדה שליטה. היא מלמלה תשובות כמו ילדה. איימי הטיחה בה עוד ועוד שאלות, והיא לא הספיקה לעשות סדר במחשבות.
למה אף אחד אחר לא שואל שאלות?
״איך לווייתן מצאו את המפתח?״
״הם גנבו אותו מאיתנו.״
״אתם מצאתם את המפתח?״
ליבה של לוטי הלם בבית החזה. היא טעתה כשהשיבה על השאלות האלה, והיא ידעה את זה. העיתונאים לא צריכים לדעת את כל זה — לא אמורים לדעת. היא הסגירה יותר מדי מידע.
״לצערי אני צריכה ללכת עכשיו, אני צריכה לקבל את תוצאות המבחנים שלי.״ רוח פתאומית נשבה, וכשלוטי הסתובבה היא ראתה עלי ורדים מתעופפים באוויר ונוחתים על השביל כמקדמים את פניה. היא הציצה לאחור מעבר לכתף והוסיפה, ״אני מצפה לקבל ציונים גבוהים.״
מבטה של לוטי היה נעוץ באדם אחד בלבד. איימי ווּ. אור השתקף על משקפיה של איימי, והיא השפילה את מבטה אל הפנקס שבו כתבה את רשמיה. עם כל תנועה של העט, משקולת כבדה של אימה שקעה בבטנה של לוטי.
סמואל עטף את כתפיה בזרוע מגוננת, וגופו הגדול הגן עליה מפני שאלות נוספות. סמואל פתח את השער המוזהב. ״בואי,״ הוא אמר ועודד אותה חרש. היא התחילה לצעוד בעקבותיו, אבל לא יכלה להתיק את עיניה מאיימי, שהחזירה לה מבט מהופנט. ובדיוק כשלוטי עברה בשער, היא מעדה.
הקרקע התקרבה אליה במהירות עצומה, והיא הושיטה ידיים לפנים כדי לבלום את הנפילה. הצלמים צילמו הכול. קולו של סמואל נשמע.
יד חזקה משכה אותה לעמידה ללא מאמץ. הברכיים שלה צרבו, והיא ידעה ששפשפה אותן והיד שלה כאבה במקום שעליו נחתה. בקרוב יופיעו חבורות, אבל זה לא הטריד אותה כלל.
לוטי צלעה לאורך השביל, מבולבלת, סמוקה ונבוכה. היא עדיין הרגישה את עיניה הצורבות של איימי ווּ על עורפה ושמעה את האנשים מצחקקים וכנראה משווים תמונות של הנסיכה שוכבת על האדמה.
איזה בלגן עשיתי.
