פרק 1


פרייה


"קריקי, אני רוצה סוס," אני ממלמלת ומקנחת את אפי בקול רם בממחטת נייר בזמן שאני צופה בטלוויזיה בכמיהה. הקרדיטים בסיום פרק של 'הארטלנד' ממלאים את המסך. "גם אחרי שראיתי את ג'ק ברטלט שולח את סוסו האהוב פיינט למנוחת עולמים, אני עדיין רוצה סוס. מי היה מתאר לעצמו שדרמה תמימה לכל המשפחה שמתמקדת בעליות ובמורדות של החיים בחווה תוכל לחולל שינוי במעמקי נפשי? לפני שהתחלתי לצפות בסדרה הזאת החשבתי את עצמי לבחורה עירונית. נכון, גדלתי בכפר קטן במחוז קורנוול, אבל ברגע שהייתי בוגרת מספיק לעזוב, חייתי את חיי העיר הגדולה, נקודה. ואפשר לומר שלונדון היא התגלמות העיר הגדולה. כאילו, אין מקום אחר שבו את יכולה לקנות עוגה וללטף גור חתולים בו־זמנית. אבל אחרי שהתאהבתי בסדרה הקנדית הזאת, אני חולמת על חיים פשוטים בחווה, עם סוס ועם סבא משופם שמבט עיניו גורם לי להרגיש כאילו כל רגע במחיצתו הוא שיעור לחיים," אני נאנחת בכבדות, נזכרת פתאום ששכחתי לנשום במשך כל הקטע האחרון ונתקפת סחרחורת.


"את יודעת שאני עדיין כאן, נכון?" קול סקוטי עמוק נשמע לידי.


אני מפנה את מבטי מהטלוויזיה ומנערת את ראשי כדי להתמקד במאקליי לוגן, כדורגלן מקצועי מקבוצת בת'נל גרין שהוא גם – בניגוד לכל הסיכויים – חבר טוב שלי. אני מכווצת את אפי ומוחה דמעה. "ברור שאני יודעת שאתה עדיין כאן."


חיוך מאיר את פניו. "טוב, הרגע דפקת מונולוג עם כל מיני משפטים מפותלים בלי להשאיר לי מקום להגיב, אז הנחתי ששכחת שאני כאן, או שזו שוב אחת ההתפרצויות שלך."


אני מצמצמת את עיניי כשהוא מסמן באצבעותיו מירכאות כפולות סביב המילה 'התפרצויות'.


"על מה אתה מדבר? אין לי התפרצויות," אני חוזרת על המילה הזאת בקול צרוד כמו שלו, מגלגלת את הריש כמו המבטא הסקוטי שלו.


מאק מתקשה להסתיר חיוך שמתגנב אל שפתיו, וממש מתחשק לי לחבוט בו. הוא תמיד נראה כאילו הוא צוחק ממשהו, וזה פשוט מוציא אותי מדעתי. כלומר איך יכול להיות שהאיש הזה כל הזמן שמח? זה ממש לא בסדר.


אני זאת שהייתי צריכה לצחוק עליו – ענק גמלוני וחייכני, שיושב על רהיט מצועצע בדירת שני החדרים הזעירה שלי במזרח לונדון. גופו הגדול והשרירי שרוע על ספת הקטיפה הסגולה שלי, וזרועותיו העבות המכוסות קעקועים לופתות בחוזקה את אחת מכריות הפרווה הלבנות שמונחות עליה. נראה כאילו הוא חונק גור של דובי קוטב.


מאק ממשיך להביט בי בחיוך. "רק בשבוע שעבר ניהלת שיחה שלמה עם הסלט שלך. אמרת לו שאם יכולת לקחת גלולה שתיתן לחסה טעם של צ'יפס, הייתם יכולים להיות חברים."


"זו הייתה שיחה פרטית ביני לבין החסה," אני עונה בצחוק. לא מוצא חן בעיניי לשמוע אותו מחקה את המבטא הייחודי שלי, מבטא שמאפיין את תושבי מחוז קורנוול בדרום־מערב אנגליה, המקום שממנו באתי. ככל שאני מנסה להתנער מהמבטא, מדי פעם נפלט לי. "וזה לא יפה לצותת."


"את הזמנת אותי לארוחת ערב!" הוא שואג, ותנועות גופו גורמות לרעמת השיער הג'ינג'י הגלי שלו להישמט על מצחו. "בדרך כלל כשמזמינים אורח לארוחה, המארחת אמורה לשוחח איתו, לא עם החסה."


"אתה סתם עושה מזה עניין גדול," אני מכריזה בגלגול עיניים ומושיטה יד כדי לסלק את התלתלים האדמוניים מעל מצחו. נראה שהם אף פעם לא מוכנים להישאר במקום אחד. "חוץ מזה, יש לי חיבור מיוחד עם אוכל, בדיוק כמו שיש לי עם סוסים... ועם סבאים משופמים."


מאק שותק ומחייך אליי כאילו הייתי הסבתא חולת האלצהיימר שלו שעדיף לו לזרום איתה מאשר לנסות לתקן אותה.


"אתה באמת חייב להסתפר שוב," אני אומרת אחרי שאני נכשלת במאמציי לגרום לתלתלים הסרבניים להישאר במקומם.


"חשבתי שאמרת שהשיער שלי נראה יותר טוב כשהוא פרוע," הוא מושיט יד ומחליק את תלתליו לאחור. "אמרת שזה גורם לי להיראות יותר כמו כלב האסקי מאשר לברדור, וכלבי האסקי אקזוטיים יותר."


"זה נכון, אבל עכשיו כבר נכנסת לקטגוריה של כלב צאן אנגלי עתיק."


מאק פורץ בצחוק. "זה אומר שתיתני לי צ'ופר אם אעשה תרגיל יפה?"


אני מגחכת ומושיטה יד לעבר השולחן הקטן שעליו מונחת שקית של סוכריות גומי. בלי להשתהות אני מקפיצה אחת באוויר, ומאק תופס אותה בפיו בזריזות של ספורטאי מיומן.


"כלב טוב."


הוא מחייך בגאווה ולועס את הסוכרייה, ואני לא יכולה שלא להניד בראשי למראהו. כלב צאן או לא כלב צאן, התלתלים הג'ינג'יים של מאק פי עשרה יותר יפים משלי. השיער הג'ינג'י שלי דומה יותר לרונלד מקדונלד, הליצן של מקדונלד'ס. וכשאני לא מסדרת אותו בתלתלים רכים – התסרוקת המיוחדת שלי – אני נראית כמו כלב סיני מצויץ, מהסוג שתמיד עושים ממנו קריקטורות מרושעות באינטרנט. חמודון קטן ומסכן.


אני מחזירה את תשומת ליבי לטלוויזיה ולוקחת את השלט כדי לעבור לפרק הבא. בזמן האחרון מאק ואני צופים לפחות בשלושה פרקים של הארטלנד בכל פעם שהוא בא אליי. העובדה שהביקורים שלו אצלי הפכו לדבר רגיל בחיי תפסה אותי בהפתעה מוחלטת.


אילו מישהו היה אומר לי לפני שנה שארבוץ על הספה מול הטלוויזיה עם סוכריות גומי בחברת כדורגלן מפורסם, הייתי אומרת לו שהוא מסטול כמו חתול שהסניף יותר מדי נפית. אבל העבודה שלי כתופרת בבוטיק אופנתי במזרח לונדון מכניסה לחיי כל מיני אנשים מעניינים, ומאק הוא אחד מהם. הבריון הזה נכנס לחנות עם היחצנית שלו, ואיכשהו הצליח לקלוט התייחסות מעורפלת שלי לטלוויזיה ולהגיב עליה.


כתופרת, אני רגילה להיות בלתי נראית עבור תשעים ותשעה אחוזים מהלקוחות שלנו, אבל מאק החמוד בהחלט לא התעלם ממני. התווכחנו על הסדרות האהובות עלינו בנטפליקס, ומהר מאוד התיידדנו. אחר כך הכרתי לו את הארטלנד, והוא נאחז בי כמו גור כלבים תועה שמצא בית חדש. תודה לאל שהגור הזה כבר מאולף לעשות את צרכיו.


ככה זה עם הסקוטים. סקוטי הוא חיה שתלטנית, קולנית וחסרת גבולות, שרגע אחד יכולה להתכרבל במתיקות, וכעבור רגע לפרק במכות מישהו שהסתכל עליה עקום. ואולי זה רק מאק?


"את מודעת לעובדה שיש אנשים שיחשבו שמה שאנחנו עושים יחד זה 'נטפליקס אנד צ'יל', נכון?" מאק שואל בנימה ידענית שאני לא לגמרי מחבבת.


אני מביטה בו ומכווצת את הגבות. "נו? אז מה?"


מאק מגיב בחיוך ציני. "את לא יודעת מה המשמעות האמיתית של נטפליקס אנד צ'יל, אישה?"


"ברור שאני יודעת! זה אומר לראות טלוויזיה ולהירגע על הספה."


מאק נושך את שפתו התחתונה כדי לא לצחוק, מה שגורם לי לרצות לחנוק אותו. ולחבק אותו. איך הוא מסוגל לגרום לי לאהוב אותו ולשנוא אותו בכל רגע נתון?


הוא מכחכח בגרונו ופונה אליי, עיניו הירוקות נוצצות בשובבות. "הבנת נכון את החלק של הנטפליקס, אבל לא את המשמעות של צ'יל. לצעירים יש משמעות סודית למילה הזאת."


"צעירים? על מה אתה מדבר? אני בעצמי צעירה!" אני מקפיצה עוד סוכריית גומי לפי.


"בעוד כמה חודשים תהיי בת שלושים, קוּקי. את כבר לא נחשבת צעירונת."


אני מגלגלת עיניים למשמע הכינוי המעצבן שהוא הדביק לי ברגע שנפגשנו בפעם הראשונה. שם המשפחה שלי הוא קוּק, ומאחר שמאק אוהב לקרוא לאנשים בשמות המשפחה שלהם, הוא המציא את הכינוי המקסים קוקי. עוגייה. איזה כיף, ממש כיף כיף... בחורה שמנמונת מקבלת כינוי של מאפה. איזה חידוש מרענן!


זו עוד תכונה של הסקוטים – חברותיות יתרה. סקוטי פוגש בפאב מישהו או מישהי עם תחומי עניין משותפים, והוא כבר בטוח שפגש את הנפש התאומה, גם אם החליפו ביניהם רק כמה מילים.


מעבר לכינוי, ההערה של מאק בדבר הגיל שלי מכה בי כמו אגרוף בבטן. בשבועות האחרונים אני מוטרדת מיום הולדתי הקרב, כי אני לא נמצאת בדיוק במקום שבו חשבתי שאהיה בגיל עשרים ותשע. שלא תבינו אותי לא נכון, אני אוהבת את החיים שלי. יש לי דירה נהדרת. החתול שלי, הרקולס, מרשה לי סוף־סוף לשאת אותו במנשא תינוקות צמוד לחזה, ואני עובדת בבוטיק עם שתיים מהמעצבות הכי מגניבות במדינה.


ברצינות, סלואן ולזלי הן נשים שכל אחת הייתה נושאת אליהן את עיניה. הן אימהות, רעיות, וגם נשות עסקים קשוחות. ומנהלת השיווק שלנו, אלי האריס, לא פחות שאפתנית מהן. היא ואני התקרבנו מאוד בשנה האחרונה. למעשה, אני אהיה השושבינה בחתונתה, שתתקיים בעוד כמה שבועות. היא מתחתנת עם רואן, שותפו לדירה של מאק. עזבו שעדיין לא מצאתי לי בן זוג לאירוע.


העניין הוא שיש לי חיים טובים, ובאמת התמזל מזלי לעבוד עם נשים נפלאות ומצליחות כל כך, אבל כשאני רואה אותן עם בני הזוג שלהן, לעיתים קרובות אני נזכרת שעד כה התעלמתי מחלק חשוב של החיים: ענייני הלב. בדיוק החומרים שמרתקים אותי כל כך בסדרות. וגם אם אני אומרת לעצמי שלא אכפת לי שאין לי מערכת יחסים עם מישהו מיוחד – בכל זאת אכפת לי.


חשבתי שהמעבר ממנצ'סטר ללונדון לפני כמה שנים ידרבן אותי לנסות שוב לצאת עם בחורים. במקום זה אני עדיין רק תופרת שגרה לבדה ועושה הרבה נטפליקס אנד צ'יל – או איך שלא יהיה שמאק קורא לזה – עם גבר שלא היה חולם לצאת איתי אפילו בעוד טריליון שנים.


"אני עדיין לא בת שלושים," אני ממלמלת, נשענת לאחור בספה ותופסת כרית דובון קוטב משלי כדי לחנוק אותה.


"למה את כל כך רגישה בגלל הגיל שלך, קוקי? אל תתכחשי לו. אני בן שלושים וארבע, ואת לא רואה אותי מקטר על זה שאני כבר לא צעיר וחתיך."


"טוב, אתה כנראה צעיר ומגניב, כי אתה אומר לי שאני לא יודעת מה המשמעות של נטפליקס אנד צ'יל. אז אולי תאיר את עיניי, אדוני המגניב?" אני לוקחת לי עוד סוכרייה. אני עצבנית, אבל לעזאזל, ההתייחסות שלו לגיל שלי הכניסה אותי למצב רוח קרבי. "אז מה המשמעות של צ'יל?"


אני פונה אליו בדיוק בזמן כדי לתפוס את גבותיו מתרוממות לפני שהוא עונה, "זה אומר זיון."


אני כמעט נחנקת מהסוכרייה. "מה זאת אומרת?" אני משתעלת כדי לנקות את הוושט שלי מהסוכר.


"נטפליקס אנד צ'יל זה אומר נטפליקס וסקס," מאק מסביר.


"אנחנו לא עושים את הקטע של הסקס!" אני קוראת וזזה קצת הצידה, כך שהירכיים שלנו כבר לא נוגעות אלה באלה. הוא פלט את המילה הזאת בקלילות. כבדרך אגב. אני מרגישה שאוזניי בוערות ממבוכה. באמת נעשה חם בחדר, או שזו רק אני? "אנחנו רק ידידים!"


"כן, ברור," מאק עונה, משליך את כרית הפרווה שלו על הרצפה ורוכן קדימה כדי להשעין את מרפקיו על ברכיו, כמו שהוא עושה כשהוא יושב על הספסל בחלק מהמשחקים שלו. "פשוט התכוונתי שזה מה שאנשים עלולים לחשוב שאנחנו עושים אם נספר להם שאנחנו צופים יחד בנטפליקס כל הזמן."


"אנחנו לא מספרים לאנשים!" אני שומטת מידי בזעף את השלט ופונה להביט בו. "אמרתי לך כשרק התחלת לבוא אליי שאני רוצה להיות חברה סודית שלך. לא מישהי שכולם יודעים עליה."


"עכשיו זה כבר קשקוש, העניין הזה של להיות החברה הסודית שלי," הוא עונה ומקמט את מצחו בכובד ראש. "זרמתי עם זה בהתחלה, כי חששת שיצלמו אותך לעיתונים, אבל זה מתחיל להיות מגוחך. אנחנו חברים טובים כבר יותר משנה, קוקי. נראה לי שהגיע הזמן שתפסיקי להתחבא. החברים שלי מהקבוצה לא מפסיקים לשאול אותי שאלות חטטניות על שעות הפנאי שלי."


"אז תמציא משהו!" אני כמעט צורחת. "תגיד להם שאתה מצייר את הקעקוע הבא שלך."


מאק מצמצם את עיניו. "אני לא אוהב לשקר, פרייה. נמאס לי להתחמק מהשאלות, ובגלל זה אני חושב שאת צריכה לבוא איתי למסיבה שאני מוזמן אליה בשישי בערב. הרבה חברים שלי לקבוצה והנשים שלהם – נשים וחברות, הכוונה – יהיו שם. אני חושב שיהיה כיף."


"אתה חירש, מאק?" אני צורחת בקול רם יותר משהתכוונתי, מה שמקפיץ את שנינו. "אמרתי שאני לא רוצה שהחברים שלך לקבוצה ידעו עליי. למה נראה לך שאני ארצה ללכת איתך למסיבה?"


"אמרתי שנמאס לי להסתיר את החברוּת שלנו, והתכוונתי למה שאמרתי," הוא מכריז בתקיפות, מתרומם ומניח באגביות את זרועו על גב הספה כאילו הוא מדבר על מזג האוויר. "אני מתכוון להגיד להם שאנחנו צופים בנטפליקס ומבלים יחד גם אם תחליטי לא לבוא איתי."


"אנחנו לא מבלים. אנחנו צופים בנטפליקס ומתווכחים, במקרה הטוב!" אני מפטירה וקמה על רגליי, משליכה עליו את שמיכת הטלאים המהוהה שלי וממלמלת משהו על כך שהמילה 'צ'יל' כבר התקלקלה לתמיד, מבחינתי. אני מרימה מהשולחן את המכלים של האוכל הסיני ומסתכלת עליו מלמעלה.


"מה הבעיה שלך, אישה?" מאק מרעים בקולו, מתרומם למלוא גובהו ועוצר אותי מלמהר למטבח. פניו מכווצות בבלבול כאילו הוא מנסה לחשב את השורש הריבועי של פאי בזמן שהוא מתנשא מעליי בכעס. "אין לך בעיה להיות איתי ליד ההאריסים."


"זה שונה עם ההאריסים. הם כמו משפחה בשבילי," אני מגיבה במהירות, ואז לוקחת לי רגע כדי להירגע מהלחץ שגורמת לי נוכחותו המרשימה. אני שונאת כשהוא נעמד ככה, כי זה תמיד גורם לליבי להחסיר פעימה. הוא גבוה כל כך, הרבה יותר ממטר שמונים, מה שאומר שקצה ראשי בקושי מגיע לסנטר שלו כשהוא עומד יחף. כשהוא לבוש במדי הכדורגל שלו, הוא נראה כמו איזה אל.


אני מתנערת מהסחרחורת שגורמת לי נוכחותו המסיבית ועוקפת אותו, עוברת את פינת האוכל ונכנסת למטבחון הזעיר שלי. "אנשים כמוני הם חברים סודיים, מאק. תסמוך עליי בעניין הזה."


הוא ממהר למטבח בעקבותיי, ונוכחותו הקרובה שואבת את כל החמצן מהדירה שלי. אני משליכה לפח את המכלים הריקים ונועצת את מבטי בדלפק העץ. אני מרגישה שהוא מסתכל עליי כשהוא אומר, "תסבירי את עצמך, פרייה. עכשיו."


"מה להסביר?" אני עונה בקול רפה, מעמידה פנים ויודעת שהוא לא יקנה את העמדת הפנים הזאת.


"למה התכוונת במה שאמרת הרגע," הוא מביט בי מלמעלה בזעף, כאילו הייתי ילדה שובבה. "אנשים כמוך?"


אני נאנחת בכבדות ומסתובבת אליו, ידיי מונחות על מותניי. "מאק, אתה כדורגלן סקוטי גדול, חזק ומפורסם. כל לונדון מעריצה אותך, ונשים מוכנות לשכב איתך בלי לחשוב פעמיים."


פניו קורנות. הוא משלב את זרועותיו המקועקעות על חזהו ויורה בי חיוך יהיר. "תיזהרי, קוקי. זה נשמע קרוב במידה מסוכנת למחמאה."


"תסתום כבר, חמור," אני נוזפת בו ומבטלת בתנועת יד את תגובתו. אני מצביעה על גופו אדיר הממדים. "העניין הוא שאתה נראה ככה." אחר כך אני מצביעה על עצמי. "ואני נראית ככה."


"עדיין אין לי מושג על מה את מדברת," מאק ממשיך לבהות בי במבט אטום שמתחשק לי לקלף מעל פניו בציפורניי.


מה הקטע עם חתיכים שלא רואים מי נמצאת מולם? כל מי שעיניו בראשו יודע איך אני נראית. סוף פסוק.


אני נועצת בו מבט ואומרת בכעס, "אני תופרת נמוכה ושמנמנה מקורנוול, עם מבטא שרק נעשה כבד יותר כשאני מתרגשת. יש לי אובססיה לחתולים, והנמשים שלי נראים כמו שביל החלב בלילה בהיר."


"אני אוהב את הנמשים שלך!" הוא קורא, מטיח כף יד בדלפק ומרים את ידו השנייה כדי לצבוט את אפי. "הם גורמים לי לרצות לשחק בלחבר את הנקודות על הפנים הקטנות שלך."


"זאת לא מחמאה!" אני צורחת ומתאמצת מאוד לא לתת אגרוף בפרצופו של האידיוט המקסים הזה.


"ואת לא שמנמנה," הוא נובח שוב, מתעלם בהתנשאות מתגובתי. הוא בוחן את גופי בעיניו. "את בריאה. את יודעת לאכול! אין בזה שום דבר רע."


"אני אוכלת יותר מדי," אני מתקנת אותו ופונה לפתוח את המקרר כדי לקחת את השרדונה שלי. אם אני צריכה להתמודד עם מאק שמעמיד פנים כאילו הוא לא רואה מה עומד לנגד עיניו, אני חייבת לשתות משהו.


אני לוקחת את אחד מספלי החתלתולים שלי מהמתלה שמתחת לארון ומוזגת לעצמי משקה מחזק. "זה לא חדש שמעולם לא הייתי דקיקה וענוגה, ואני יודעת שלעולם לא אשתנה, כי כבר ניסיתי כל דיאטה ארורה עלי אדמות – שום דבר לא מצליח לי."


"את לא צריכה להשתנות, קוּק," מאק מכריז במלוא הרצינות ומושך את מבטי אל עיניו הירוקות שמתרככות בקצותיהן, באופן שגורם לבטן שלי לעשות סלטות. הוא כורך זרוע סביב כתפיי ומוחץ אותי אל חזהו. "את יפה, ואת החברה הכי טובה שלי. את אף פעם לא צריכה להרגיש צורך להתחבא."


יצאה לי הרוח מהמפרשים, והמגננה הזועפת שלי מלפני כמה דקות נעלמה לחלוטין בגלל הענק הג'ינג'י המתוק הזה שעומד במטבח שלי. אני מניחה את הספל על הדלפק, נחלצת מחיבוקו ותולה בו עיניים סקרניות. "אתה אמרת הרגע החברה הכי טובה?"


הוא מושך בכתפיו. "כן, וזה ככה כמעט מהרגע שהכרנו, ובגלל זה אני רוצה להכיר אותך לחברים שלי מהקבוצה. את האוצר הקטן שלי, ואני ממש גאה בך."


חיוך רך מושך את זוויות פי. מאק ואני לא מדברים לעיתים קרובות על החברות בינינו. למען האמת, בדרך כלל אנחנו עסוקים מדי בוויכוחים ולא מתפנים להיות נחמדים זה לזה, כך שלשמוע אותו קורא לי האוצר הקטן שלו כמעט גורם ללב שלי להתפקע. מי היה מנחש שאנחנו חברים, בכל סיטואציה שהיא? בהחלט לא אני. בגלל זה, ככל שהתקרבנו יותר, כך גבר הרצון שלי לשמור על החברות שלנו מבודדת. אני יכולה רק לדמיין מה היה נכתב בכותרת אילו היו מפרסמים תמונה שלנו באחד הבלוגים האלה שעוסקים בכדורגלנים.


כדורגלן סקוטי מצא סטוקרית שנראית כאילו היא בלעה את האסופית


אידיוטים!


לפחות חוש האופנה שלי עולה על זה של אן מהחווה הירוקה, שבהחלט יכלה להיות הרבה יותר מתקדמת מהעידן הוויקטוריאני. התקופה שבה למדתי בבית ספר לעיצוב בהחלט עזרה עם זה, ככה ששיחקתי אותה.


למרבה הצער, אין הרבה מה לעשות בנוגע לקימורים השופעים שלי או לשיער שלי, שנראה כמו של בת הים הקטנה מהסרט המצויר, אף שניסיתי אין־ספור פעמים לצבוע אותו. והנמשים שלי בולטים כל כך, עד שהפסקתי לגמרי להשתמש בקונסילר, כי זה רק נראה כאילו אני מנסה לטשטש צרעת. זה משהו שעדיין קיים, צרעת? יכול להיות שזה יהיה בכותרת?


את מתפזרת, פרייה.


העניין הוא שמאק כדורגלן סקסי שיכול לזלול ביג מאק שלם ולשרוף את הקלוריות שלו בריצה מהירה אחת. לעזאזל, אפילו הקרסוליים שלו בכושר. לא ידעתי שקרסוליים יכולים להיות בכושר עד שראיתי את כפות הרגליים הגדולות והיחפות שלו מונחות על שולחן הסלון שלי בפעם הראשונה. הוורידים שמטפסים במעלה השוקיים שלו ממש ענקיים!


ואני, לעומתו, מישהי שבוחרת במודע לאכול סוכריות גומי במקום גבעולי סלרי, אף שאני יודעת שיידרשו לי ימים כדי לשרוף את הקלוריות האלה. זה לא רק שאני אוהבת סוכריות גומי, אלא שיש משהו במילה 'גבעול' שגורם לי לחשוב שזה לא משהו שצריך להיכנס לפה שלי.


כל זה נאמר כדי להראות שמאק ואני שונים מאוד זה מזה, כך שהמחשבה שהוא יצעיד אותי לעיני חבריו לקבוצה מפחידה אותי, בעיקר בהתחשב בעובדה שאני ממש גרועה עם גברים.


גדלתי כג'ינג'ית שמנמנה ומנומשת בעלת חיבה יתרה לסריגת סוודרים ורודים צמריריים עם פרצופי חתלתולים – עובדה שבהחלט לא גרמה לבנים להידפק על דלתי. ובגלל החוויות המזעזעות שלי עם קומץ הבנים שכן ניסיתי לצאת איתם, אני בקושי מסוגלת לחבר יחד מילים למשפט רהוט כשאני בסביבת בחור שאני חושבת שאולי יש לי סיכוי איתו. אני ממש לא רוצה שמאק יכיר את הצד הזה שלי.


"הלו, פרייה... כדור הארץ לפרייה..." קולו של מאק מחזיר אותי באחת למציאות, ואני מבינה שהמוח שלי נקלע לאחת מאותן התפרצויות שעליהן הוא דיבר.


"מה?" אני שואלת וממצמצת בניסיון להתמקד בו שוב.


"לא שמעת אותי? אמרתי שאני חושב שזה רעיון טוב שתבואי איתי למסיבה ביום שישי בערב. את לא מספיק מבוגרת כדי להיסגר בבית כמו זקנה קטנה."


המילים שלו הן כמו אגרוף בבטני, אם כי הוא לא התכוון להישמע אכזרי. בשנה האחרונה אני באמת די מסתגרת. כל החברות שלי כבר התחתנו או עומדות להתחתן, כך שחיי החברה שלי הגיעו לשפל המדרגה. אלמלא מאק, כבר הייתי במסלול ישיר להיות רווקה זקנה.


"איזו מסיבה זו בדיוק?" אני מסתובבת וקופצת על הדלפק, חוששת שעשיתי מעצמי אידיוטית גמורה לעיני מי שאמור להיות החבר הכי טוב שלי.


פניו של מאק זורחות כשהוא מתיישב על הדלפק לצידי. אצלו זה נראה קל כל כך, בעוד שאני נראיתי כמו זהבה שמנסה לטפס על הכיסא של אבא דוב. הוא דוחף אותי בכתפו. "קוראים למסיבה הזאת 'בלי ילדים מחורבנים' והיא מתקיימת אצל טאנר ובל האריס. כל משפחת האריס השיגה בייביסיטר, כך שכולם יהיו שם. בתוספת רואן ואלי, כמובן, ועוד כמה חברים לקבוצה."


כולם זוגות, אני אומרת לעצמי ונושכת את השפה התחתונה שלי בעצבנות. בדיוק כמו שיהיה בחתונה של אלי ורואן. לפחות אני קצת מכירה את הקהל הזה. אלי היא בת הדוד של האחים האריס, והחברה שלי מהעבודה, סלואן, נשואה לאח הבכור ממשפחת האריס, כך שבהחלט אהיה בין חברים. בנבכי מוחי כל הזמן ידעתי שאצטרך למצוא בן זוג לחתונה, אחרת אהיה השושבינה העצובה בשמלה הוורודה התפוחה שיושבת לבדה ליד השולחן ושותה שמפניה בזמן שכל הזוגות רוקדים.


מאק מבזיק אליי חיוך מסנוור, כאילו הוא יודע שאני מהססת. "תבואי בשבילי, קוקי. בבקשה?"


אני נאנחת בכבדות, כי באמת אי אפשר לסרב לו כשהוא מחייך ככה. זה אותו חיוך שהוא מעלה על פניו כשהוא מתחנן שנזמין אוכל סיני ולא הודי, ואנחנו תמיד בסוף מזמינים סיני.


אני מניחה שהעובדה שאפילו לא ידעתי מה זה נטפליקס אנד צ'יל היא הוכחה לכך שאני צריכה לצאת יותר מהבית. "אתה ממש קוץ בתחת, מאק. אתה יודע את זה?"


הוא מחייך מאוזן לאוזן בתגובה. "אז מזל שיש לך תחת נהדר."