השירים הללו נכתבו כחלק מעדות פואטית של עבודת שָׂדֶה עם הנשים האפגניות שעשיתי במשך כ־15 שנה. הנשים האלה, שחיו בחברה פטריארכלית והיו מוכפפות למשטר הגברי, שוררו את חייהן ואת עולמן. הן היו מיילדות, מרַפאות, מקוננות, עורכות טקסים, מפענחות חלומות, רוחצות מתים, בלָניות, מספרות סיפורים, אורגות שטיחים ועוד.
מתוך כאבן של נשים שנכפה עליהן בגיל צעיר (11–12) להינשא לגברים זרים ולעקור לביתם, להרות וללדת כשרבות מהן ורבים מיילודיהן לא שרדו; מתוך ההשתקה ארוכת השנים והאומץ שאזרו לספר על חייהן בראיונות בשאיפה להעביר מסר לדור הנשי הצעיר – מתוך כל אלה נכתב הספר 'שמרי על הקיכלי'.
אִשָּׁה צְעִירָה רוֹחֶצֶת
בַּחַמָּאם
שְׂעָרָהּ הַשָּׁחֹר דָּבֵק בְּגֵוָהּ הַדַּק.
אֵדִים עוֹלִים מִתּוֹךְ הָאַמְבָּט
הִיא תּוֹפֶרֶת אֶת עֶרְוָתָהּ
בְּחוּט מַכְלֵב
הִיא תֵּדַע לִפְרֹם אֶת הַתַּכִּים
כְּשֶׁיָּבוֹא זְמַנָּהּ לָלֶדֶת
הִיא חוֹצָה מֵי תְּהוֹם
בְּכַף רֶגֶל מְצֻלֶּקֶת
אֶת כָּל נְהַר הָאָמוּ דַּרְיָה
הִיא צוֹלַחַת
שֶׁיִּשָּׂא אוֹתָהּ הַרְחֵק מִכָּאן.
מָחָר יוֹם חֲתֻנָּתָהּ.
צילה זן-בר צור היא משוררת וחוקרת תרבויות במרכז הקודמים, "כותבת במקל כורכום" (2016), "אָנָאר בָּאלְחִ'י – שירה סוּפית" (2018 זכה בשנת 2019 בפרס אביב), "כֹּה אָמְרָה זָאר לְשׁוּסְתֶּרָא – פסוקי דרך" (2020), ו"מחבּרות שׂדה" (2021).