פרק 1


סטפנו


התרווחתי בכיסא שלי ובחנתי את העיצוב ששרטטתי. שפשפתי את עיניי העייפות, הזעפתי פנים והושטתי יד בכניעה למשקפיים שרכשתי לאחרונה. שנאתי להשתמש בהם אבל הייתי חייב להודות שברגע שהרכבתי אותם, הקווים על הנייר שלפניי היו הרבה יותר ברורים.


אהבתי לשרטט ביד את הרעיונות שלי לפני שהשתמשתי בתוכנה שהתקנו לאחרונה. הרגשתי את העיצוב זורם מתחת לאצבעותיי ונתתי להן להוביל אותי. הבוס שלי, מאקס, הרגיש אותו דבר, ואשתו צ'ארלי צחקה והודיעה לנו שאנחנו צריכים 'להתקדם עם הזמן'. היא הנידה בראשה בתסכול כשהסכמתי עם מאקס בזמן שדיברנו על זה באחת מארוחות הערב.


"אלוהי אלוהים, חשבתי שתשפיע על הרגזן הזה כאן, סטפנו, לא להפך."


צחקתי. היא הייתה מוזרה ומצחיקה. היא החזיקה את כולנו קצר וניהלה את העסק כמו מכונה משומנת היטב. מאקס שכר אותה כדי לעזור לו להשתלט על הבית ועל המוסך שלו, ונוסף על כך, היא השתלטה על הלב שלו. הוא מאוהב בה בטירוף, וכל מי שנמצא בסביבתם יכול לראות את זה.


קולות גרירת הרגליים הגיעו לאוזניי וגרמו לי לחייך. בלי להסתכל אפילו קראתי מעבר לכתפי, "את לא אמורה להיות כאן. יש פה אדים."


צ'ארלי הופיעה בפתח, חיוך על פניה. שערה האדום גלש על כתפיה, והיא לבשה סרבל ג'ינס רפוי מעוטר בלוגו של המוסך, מעל חולצה ורודה קצרה. היא הניחה את ידה על בטנה התפוחה, ועיניה קרנו.


"אני בהיריון, סטפנו, אני לא מצוננת. רחרחתי – ידעתי שאין לך צבע פתוח." היא התקרבה. "על מה אתה עובד?"


הראיתי לה את העיצוב לאופנוע משוחזר שמאקס עבד עליו. הלקוח רצה כל דבר קלאסי על האופנוע שלו – גולגולת ועצמות מוצלבות, שחור, לבן וכסף, ואני ניסיתי לחשוב על רעיון שיהפוך אותו לייחודי. הלקוח היה בריטי, לכן הוספתי את דגל בריטניה בכמה מקומות, הצבעים היו דהויים אבל אפשר היה לראות אותם. הייתי מרוצה וקיוויתי שגם הוא יאהב את זה.


"וואו, מגניב," היא החזירה לי את הנייר ואחזה בקצה השולחן בניסיון להתרומם ולהתיישב על הכיסא הגבוה לידי. צחקתי ועזרתי לה, וידאתי שהיא יושבת כמו שצריך לפני שהתיישבתי על קצה הכיסא שלי ופניתי אליה.


"מאקס יודע שאת כאן בחוץ?"


"הוא מקריא לתומאס ספר. מרי עושה כלים, היא אמרה לי ללכת להירגע. ראיתי את האור כאן, וחשבתי לבוא ולראות מה שלומך."


"אה," עניתי וחיכיתי. היא לא אכזבה.


"אתה בסדר, סטפנו? נראית שקט בארוחת הערב."


חייכתי אל האישה שהייתה כמו עוד אחות בשבילי. אולי אפילו יותר. היא הייתה כמו מטפלת וכרכרה כל הזמן סביב כולם – בעיקר סביב מאקס. היא ניהלה אותו ואת המוסך, אחרת לא היינו מחזיקים מעמד. היא הייתה האור באפלה שלו, והיא דאגה שהוא יחייך וישמח רוב הזמן. היא השוותה אותו לדוב גריזלי נוהם, אף על פי שהייתי בטוח שלפעמים הוא עשה את זה למענה. היא אהבה לעצבן אותו, והוא מעולם לא אכזב אותה.


זה הוביל לכמה רגעים מעניינים במוסך. כולנו למדנו להתמודד עם זה והתרגלנו לראות אותו מרים אותה מעבר לכתפו ונושא אותה לתוך הבית. בחרנו להתעלם ממה שקרה ברגע שנסגרה הדלת מאחוריהם.


"אני בסדר," הבטחתי לה. "עובד על העיצוב הזה. את כבר מכירה אותי."


"אכלת רק מנה אחת. האם הלזניה שלי לא עומדת בסטנדרטים של רוזה?"


הייתי חייב לצחוק. אימא שלי לקחה את צ'ארלי תחת חסותה והפכה אותה לבת המאומצת של משפחת בורָלי. היא לימדה אותה הרבה מתכונים של משפחתי, וצ'ארלי בתמורה לימדה את אימא שלי ואת אחיותיי את אומנות אפיית הפשטידות. כולם הרוויחו מהעסקה הזאת, מלבד המותניים שלי. למרבה המזל, למאקס היה חדר כושר מצוין באסם שלו, וברט ואני השתדלנו לנצל אותו.


"הלזניה שלך התחרתה בזו של אימא שלי. ואני אכחיש שאמרתי את זה עד יום מותי. המנה שנתת לי הייתה עצומה. חוץ מזה, אכלתי סלט וחתיכת פשטידה ענקית. תפסיקי לדאוג," רכנתי קדימה והצמדתי נשיקה למצח שלה. "את עושה מזה יותר מדי עניין."


היא משכה בכתפיה. "זה מה שאני עושה," היא טפחה על זרועי. "מנה אחת לא מספיקה בשביל לתחזק את השרירים האלה. עוד מעט אתה תשאיר למאקס אבק."


מאז שהגעתי לכאן, מבנה הגוף שלי השתנה. תמיד הייתי בכושר, אבל מאז שאני מתאמן עם מאקס ומציית למשטר הנוקשה שלו, התחזקתי. הכתפיים שלי התרחבו, ושרירי הזרוע והמותניים שלי התחטבו. קיצרתי את השיער שלי, ויש לי עכשיו זקן ויותר קעקועים משהיו לי אי־פעם. אימא שלי טוענת שאני נראה כמו גנגסטר, בעיקר כשאני רוכב על האופנוע שלי. היא שונאת את האופנוע אפילו יותר משהיא שונאת את המכונית שלי. אני אוהב את שניהם. הסכמנו לא להסכים בנושא הזה.


"אני חושב שאני אשרוד ארוחה אחת קטנה יותר."


היא קימטה את המצח שלה, וברור היה שהיא לא מרוצה מהתשובה שלי. שתקתי, לא רציתי לתת לה עוד תחמושת. למרבה המזל, היא הייתה צ'ארלי, והיא הבינה. היא הניחה לנושא – לפחות בינתיים.


עיניה התרחבו, והיא ליטפה את הבטן שלה. "אה, מישהי עסוקה פה."


"אפשר?"


היא צחקה ומשכה את ידי למקום שבו היד או הרגל הקטנה נעו. הזזתי את ידי מעל הבטן שלה וצחקתי לנוכח התנועות המהירות. "כדורגל. אני חושב שהיא משחקת כדורגל."


"היא משחקת הרבה," צ'ארלי הנידה בראשה. "תומאס היה פעיל בשעות היום אבל שקט במשך הלילה. היא בדיוק ההפך. היא מתחילה בערך בזמן הזה ומשאירה אותי ערה רוב שעות הלילה," היא נאנחה וליטפה את הבליטה שלה. "נכון, תינוקת?"


הרגשתי רעד מוזר בחזה שלי. עמום וכואב. שפשפתי את עצם החזה שלי, לא בטוח מה גרם לתחושה.


שמעתי את הדלת נפתחת בקצה השני של המבנה וצעדים כבדים עשו את דרכם אלינו. הבטתי בצ'ארלי, שחייכה, ועיניה שוב נצצו בשובבות.


"היית חייבת להעיר את הדוב משנתו, נכון?"


"אין לי מושג על מה אתה מדבר."


"ג'ינג'ית!" שאג מאקס בקולו הזועף. "מה את עושה פה?"


השפלתי את ראשי בניסיון להסתיר את השעשוע שלי. מאקס הופיע ונשען על משקוף הדלת. גודלו העצום מילא את החלל. "אדי צבע, צ'ארלי. מה אמרתי לך על אדי צבע?"


"אין פה כלום. אלוהים, בדקתי לפני שנכנסתי, איש גדול. תפסיק להיצמד לי לתחת."


"אני הולך למעוך לך את התחת. עם היד שלי."


צ'ארלי כמעט רעדה על השרפרף ונראתה מסוחררת. "הבטחות, הבטחות," היא הקניטה.


"אלוהים, אתם יכולים להעביר את המשחק המקדים למקום אחר? אני מנסה לעבוד."


מאקס חצה את החדר ותפס את כתפיות סרבל הג'ינס של צ'ארלי. הוא הרים אותה ונישק אותה בחוזקה. "היית אמורה לנוח, לשבת על המרפסת. לא לשוטט. למה את אף פעם לא נמצאת במקום שבו אני משאיר אותך?"


דבריו נאמרו בלי כעס. יכולתי לשמוע הערצה טהורה בקולו.


אותה תחושה מוזרה שוב הכתה בחזה שלי, והזעפתי פנים. אולי הייתי צריך לקחת נוגד חומצה. אני כנראה מזדקן אם הלזניה גורמת לי צרבת.


צ'ארלי הביטה במאקס, ואהבה קרנה מעיניה. "אולי אני אוהבת את זה שאתה בא לחפש אותי."


כחכחתי בגרוני. "אני עדיין כאן, אנשים. ממש כאן."


מאקס חייך אליי. הוא לא הרגיש שום מבוכה בכל מה שקשור לאשתו. הוא התכופף והרים אותה בזרועותיו. היא השתנקה אבל צחקה והשעינה את ראשה על הכתף הרחבה שלו.


"ניתן לך לעבוד," הוא אמר בקריצה.


"לילה טוב," עניתי.


"השארתי קצת אוכל במכונית שלך!" קראה צ'ארלי לעברי. כולנו נהגנו בטנדרים שהיו שייכים למוסך, כי זה היה פרסום נהדר, אבל בסופי השבוע העדפתי את המכונית שלי.


"תודה," קראתי בחזרה, ראיתי כמה ראשיהם קרובים וידעתי שאף אחד מהם לא מקשיב לי.


ראיתי אותם מתרחקים, כבר אבודים זה בזה. שפשפתי את החזה שלי, התחושה המוזרה לא התפוגגה.


בהיתי בעיצוב והחלטתי לחזור הביתה. לא הספקתי הרבה בזמן שישבתי כאן מוטרד.


מחר יום ראשון. בילוי אחר צהריים שאין עליו עוררין אצל אימא. אהיה מוקף בכל האחים והאחיות שלי, בני זוגם וילדיהם. יהיו הרבה צחוקים, הקנטות ואוכל. אבלה כמה שעות שבהן יטפסו עליי ילדים קטנים, ואימי תנזוף בי על כך שאין לי ילדים משלי. לפחות אחת מאחיותיי תזכיר באגביות חברה שהיא הייתה רוצה להכיר לי. זה יגרור עוד נזיפה מצד אימא שלי על כך שאני לא נשוי, והיא תתבכיין על העובדה ששמונה נכדים לא מספיקים לה. לאחים שלי יש רק בנות, כך שאף אחד לא המשיך את שם המשפחה הנהדר של האהוב שלה, אנטוניו בורלי, ינוח על משכבו בשלום. הייתי צריך להביא בן כדי לוודא את המשך השושלת. הפסקתי לנסות לציין את העובדה שאם יהיו לי אי־פעם ילדים, קיימת אפשרות שגם לי יהיו רק בנות. אימא פשוט לא הקשיבה. זה היה אותו דבר בכל שבוע, ואף על פי שכבר התרגלתי, בזמן האחרון נמאס לי לשמוע את זה.


אולי אקח איתי את ברט. לפחות ככה צקצוקי הלשון יתחלקו שווה בשווה בינינו.


נכנסתי לרכב ונסעתי לבית הקטן שחלקתי עם ברט. חשבתי לשתות איתו כמה בירות, אולי לראות סרט. לנסות לשכנע אותו להצטרף אליי מחר.


עוד ערב שבת מרגש בחייו של רווק חסר דאגות.


נהדר, לא?