להישרד
מִשְׁתַּעֲמֵם בְּמַעֲמַד הַר סִינַי, יֶלֶד
עִם צְרָכִים מְיֻחָדִים. כְּלוֹמַר, שִׁירִים לְהִשָּׂרֵד בָּם. כְּשֶׁכֻּלָּם
רוֹאִים אֶת הַקּוֹלוֹת הוּא שׁוֹמֵעַ חֹשֶׁךְ.
הקופסא השחורה שפיצוחה עשוי לפענח את סוד שירתו של יוסי יזרעאלי טמונה כבר בשורותיו הראשונות של הספר החזק הזה. הכותרת היא "להישרד" והשיר אומר: "משתעמם במעמד הר סיני, ילד/עם צרכים מיוחדים. כלומר, שירים להישרד בם. שכולם/רואים את הקולות הוא שומע חושך".
המעמד המיתולוגי הוא במצב צבירה לא ברור. הילד הגיבור הוא אנטי גיבור עם צרכים מיוחדים. הקולות זרים לו. אוזניו מלאות בחושך. להישרדות במצב הזה קורא המחבר שירה. והשירה היא לא פחות מגלגל הצלה באוקיאנוס הזיכרונות המתחיל בירושלים ומסתיים בדמיונו של הקורא. המשורר, מצידו, הוא קבלן שיפוצים של עברו.
המילה "חושך" תבקר עוד כמה פעמים בספר הזה. אבל כדאי לקרוא אותה כאוקסימורון. אולי מכיוון שבכל הפעמים שבהן היא מופיעה נדלק אור. אור גדול. היא כמו בציור של סלבדור דאלי טופחת על הכתף הרגעים שמזמן הרימו ידיים.
ועוד משהו: יוסי יזרעאלי ,שבשעות שאינו כותב שירה מלמד שחקנים איך לזוז על במה, ביים פעמיים בחייו את "מחכים לגודו". גם בשיריו נפרשות הידיים כדי לחבק את השורה שעדיין לא באה. אבל בניגוד לתיאטרון כאן לא צריך אותה. היא מזמן מסתתרת בעוצמה רבה על נייר הזכוכית עליו כתובים עלילות "מר זנגביל והתווים של הצמרמורת". / רוני סומק