"גבי, גבי," קול הכאיב ברקותיה, "את בסדר?" עפעפיה של גבי היו פתוחים במקצת, כמו תריס מקולקל הם נפלו שוב ושוב. פיה היה יבש. ערפל אפף את מוחה. היא הייתה בהכרה מלאה, ועם זאת חשה ריקה לחלוטין. המיית הגוף התחלפה בדממת החזרה לחיים. הראש כאב לה יותר משזכרה שכאב לה אי פעם בעבר, ידיה היו כבדות ומאובנות, כל נשימה דרשה מאמץ אדיר. היא ניסתה לקחת שאיפות עמוקות, אבל האוויר מסביב היה רק חיקוי זול ומחוטא של אוויר היער הצלול.

רגע לפני שהתקף אפילפסיה מושך אותה אל תהום של תת הכרה, גבי חווה אאורה מהפנטת ובה מופיעה מנגינה. האאורה מבשרת לגבי את בואו של ההתקף בחיזיון מעורפל, מאיים וקסום. כשההתקף מסתיים, המנגינה שהופיעה באאורה נשכחת ממנה לחלוטין, אך היא מאמינה שכאשר תמצא אותה שוב, המחלה תיעלם והיא תוכל סוף סוף להתחיל לחיות.
גבי יוצאת למסע מרגש ומטלטל בעקבות המנגינה שלה. היא מנסה להשתחרר מהעבר, נודדת עד הודו, חוברת לאנשים חדשים - והכול כדי להיזכר במנגינה המרחפת כמו געגוע מעל ראשה. בכתיבה כנה וסוחפת מתוארת בספר חוויה אדירה ושברירית גם יחד, חוויה שהיא מעבר למילים.

עדי וקנין-אבירם היא סופרת, משוררת וביבליותרפיסטית, זהו ספרה הראשון.