נופים ממטרופולין המוות הוא טקסט מהמם בצלילותו ובעוצמתו. דבר בדרך סיפורו או בהיקפו אינו מרמז על האגרוף הממשמש שהוא אוצר בחובו או על יופיו כיצירת אמנות. הוא מחזיק בלבו איזו תמצית נוראה ורבת הוד שלאורה מתפרשים, כמו לראשונה, נופי מטרופולין המוות, הגבולות האיומים שנחצו בה וטיבו של שבר שלעולם לא יוכל לתקון; של פצע עמוק מן הזמן.
זוהי עבודתו של מאסטר היסטוריון — חקרני, אירוני, נוכח בעבר — המתבונן בתמונות הזיכרון של הילד שהיה. הצימוד הבלתי אפשרי בין אימת הכתוב לבין יופייה הפואטי, המבני, האינטלקטואלי וההומניסטי של היצירה, הופך את נופים ממטרופולין
המוות ליצירת מופת, לטקסט מכונן שיחרוט וייחרת בנפשו של כל מי שיקרא בו.