“ניו-יורק, התפוח הגדול. אולי העיר המפורסמת ביותר בעולם.
מזוהה כל כך עם האמפייר סטייט בילדינג, פסל החירות, השדרה החמישית ושדרת פארק.
עיר מנקרת עיניים בעושר הראוותני. כזו שאפשר להיכנס לחנות מצועצעת ומפוארת ולצאת ממנה עמוס שקיות בשווי אלפי דולר כמו ג'וליה רוברטס ב'אישה יפה'. ניו יורק של בתי ומכוניות יוקרה, מסעדות ותיקות ו'מודרניות' המגישות מנות קטנטנות במחירים גדולים, בתי קפה שכונתיים. מערכת אדירה של רכבות תחתיות.
אבל יש ניו יורק אחרת. שדרת פארק מצטלבת עם רחוב 97 וזו הנקודה בה היא מתחילה.
ניו יורק של גיהינום. עוני משווע, רעב, מחלות, בגדים בלויים וקרועים. אנשים שאיבדו הכל בשל מזל רע ונסיבות קשות. בית, משפחה ורכוש. כאלה שננטשו, מי שהשתחררו מהכלא וחברה חסרת סובלנות התנערה מהם ומצאו עצמם ברחוב או בבתי מחסה צפופים, מיטה ליד מיטה. מנסים לשרוד עוד יום, לקבץ כמה דולרים להמבורגר וכוס קפה. לקנות זוג גרביים. מקווים לישון כמה שעות ברכבת התחתית. שנהר אדם חולף לידם באדישות מתעלם מהאומללות, מהשלטים 'עזרו לי, אין לי בית'. מטרה לנחילי תיירים חמושים במצלמות. התעלמות של לוגמי אספרסו ארוך בעלי לב קצר.
מי שבאו לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות ממקום עני או שסוע קרבות בתקווה לחיים טובים יותר וניו יורק סטרה בפניהם בעוצמה. יש בהם בני שבעים ויותר ומי שלחמו כחיילים למען מדינה שנטשה אותם. שמערכת בריאות חולה דרדרה אותם לעוני. הזרים ביניהם מגלים שזו גם ארץ המגבלות הבלתי אפשריות. להיות חסר בית בלתי חוקי קשה בהרבה.
משאת נפשם היא חדר משלהם, פינה קטנה וחמה במיוחד בחורפים האכזריים של העיר הגדולה הזו.
ריצ'ארד, לארי, אסתר, סמנתה, אנג'לינה, נאמאזי ופטריק, ריקארדו ואיזבלה הם חלק מפסיפס האומללות המתגלם במלוא עוצמתו בארבעים ותשעת הסיפורים הקצרים.
לאלחנדרו יש תשע צלקות. שמונה מכדורי אקדח והתשיעית בלב, מהוריו שמעולם לא חיבקו אותו.
אנג'לינה העוטה גלימת עוני וייסורים ולמרות זאת מחייכת, גיבורת על בלי מגפיים אדומים וגלימה.
קווין שנמלט מהגיהינום בו חי כילד ונער בנברסקה, עלה על האוטובוס לניו יורק ומצא עצמו בסיוט אחר.
לארי שירה באביו ארבעה קליעים, ולא סתם.
אבל לעתים יש גם טוב לב וחיוך בגיהינום הזה. מחבר הספר העוסק בעבודה סוציאלית בניו יורק ועושה כמיטב יכולתו לעזור למי שנקראים באנגלית The less fortunate הזמין את דאריל לארוחה וראה בהתרגשות איך הוא מחלק את מזונו עם ראמון שהסתובב בין הסועדים מתחנן לשאריות לפני שייזרקו לאשפה.
קשה למצוא את המשפט שיסכם את הספר. אולי- 'הלילה הזה 59,305 בני-אדם לא בני-אדם ינסו לישון בבתי המחסה של ניו יורק. בעוד ארבעה ימים, כריסטופר יהפוך מבן אדם למספר. מעט מאד בני אדם העניקו לי בחיי לחיצת יד שהיא כולה חיבוק חם, אנושי וטוב'.
הספר בסגנונו הפשוט יחשוף את הקורא לאמת המרה במלוא עוצמתה, יטלטל ללא רחמים.”