האמרגן רגליו שבורות,
אך הוא משרך אותן לכל מקום


הפעם הראשונה הייתה כשביקשתי לחתום שיחה עם אבי, שהתאלמן לפני חודשים אחדים, ולא עלה בידי להיזכר בכינוי "אבא". לרגע שקלתי לפנות אליו בשמו; אלא שהדבר לא היה נהוג בינינו, וחששתי שהוא עלול לפרש זאת כצורה של התנכרות. לרגע עמדה בינינו שתיקה, ומשום מה דימיתי לראותו במהלכה הקצר: עומד במטבח המושבת, ממצמץ כנגד בוהק התאורה הכירורגית שאמי התעקשה על התקנתה, מגביה את כתפיו אל צווארו במאמץ לכלוא את הרעד הבא ועולה מתוכו, מזעיף את גבותיו המגודלות כנגד היאלמי. חיפיתי על התאונה בעוד משפט או שניים, וכשהשיב לי — הוא היה מעט יותר מרוחק כעת, אך מאז ומעולם הייתה במילותיו האחרונות איזו התרוקנות נכזבת, כאילו העידה הפרידה על איזו רמייה שביסוד השיחה כולה — החלה דמותו מתפוגגת בלובן הפלורוצנטי ואני ניתקתי. לרגע הרגשתי שאני טועם את המחסור שהניחה המילה בפי, וטעמו כמכתש קטן של מלח; ובמשנהו חזרה אליי, ואני גלגלתי בה בחשדנות, דוחק אותה לקצה לשוני כאילו לא הייתה נקייה. "אבא": כיבסתי את המילה ברוק שהחריף פתאום בפי וזכרתי את הכלב שהיה לי בילדותי: איך נעלם לימים ארוכים, וחזר אחרי שהתפלש בנבלות בצו אבותיו הקדמונים; איך זעק בשעה שאמי גררה אותו למקלחת והכתה אותו בכל כוחה. זאת הייתה הפעם הראשונה; וכבר אז ידעתי: המילה שנעקרה מפי שימשה בלשונו של מישהו אחר. בשעה שכתפיו של אבי התגבננו מן המאמץ, כתפיו של איש אחר נשמטו ברווחה. בשעה ששתקתי, מישהו אמר "אבא". ומי שנעץ את שיניו במילה בשעה שלשוני גיששה לשווא עשה זאת — גם אם דמיוני הטעה אותי והוא לא פנה לאביו, גם אם לא היה בנו של איש מעולם — בתאווה גדולה משלי.


הפעמים הבאות שבהן פקדה אותי הרוח לא היו מקרים מובהקים של שכחה; עד כדי כך שבתחילה אף לא קישרתי בינן לבין האירוע הראשון. לרוב אירע הדבר דווקא במעמדים שבהם היה עליי להפיק קטעי שיחה כלליים ומנועים מכל התכוונות במגעיי הרגעיים עם זרים למחצה. והנה דווקא באותם גינוני לבביות אפסי דעת מעדתי. כך, למשל, כאשר בעלת הקונדיטוריה בירכה אותי בצאתי ב"שבוע טוב" ואני ביקשתי להטעים כנגדה "גם לך!" המילים — אף שהגיתי אותן — התאבכו בחלל הגולגולת כמו כאב עמום; תוכן נמוץ בשפתיים לא נראות ומתארי ניגונן המתחנחנן רחפו עוד רגע כמו שרטוטים גיאומטריים מגודלי קוצים ונמוגו באדמומית מודלקת, שבעדה ראיתי את פניה של האופה — שפתיה פשוקות קלות בציפייה נבוכה למענה, שכמו לא נשמע מעולם. בהזדמנות אחרת — בעליה של חנות לממכר ספרים משומשים חתם את מסכת התלונות שנשא באוזניי במילים "יהיה טוב!" ואני כיוונתי להחזיר לו ב"חייב להיות!" — היה זה כאילו המילים התפותתו על שפתיי כשיירי מזון שלא עלה בידי להיפטר מהם. במקרה אחר הן רחשו על ראשי כשערות קשויות מיובש שהזיעה מוליכה בהן דגדוג חולף או התקשרו בפי כטעם רפאים שלא זיהיתי את מקורו. יש שחשתי כי המילים דווקא בוקעות מפי, אך נפוצות לרוח בחולשתן הקהה, או לחלופין צונחות אל הארץ כגלמים שסדק מעורר רחמים ניבע בשריונם הפריך. בכל אותם מקרים לא היה לי ספק שהמילים אמנם נהגו; אך תהודתן המיוחלת נתחלפה באיזה רעש הקרוב לזמזום, עד כדי כך שלעתים דימיתי אותן בעיני רוחי — מצמחות פלומה דבורנית, מתחבטות עוד רגע אחר עקיצתן בכנפיהן הנרדמות. נדמה היה לי כי תחת לחולל את המילים בחכי אני משמש להן מאורה, שאליה הן זוחלות כדי להוציא בפרישותה המוגנת את נשימתן האחרונה. לא שכחתי את המילים; אדרבה, לעתים נדמה היה לי שאני זוכר יותר משהיה עליי לזכור — את חתימת השפתיים שמשמשו בהן בחטף, את עלבון שימושיהן הסוחרים. אך את לידתן ברגע הזה לא זכרתי עוד.


תחילה ייחסתי את התחושות הנשנות הללו לעייפות. ובאמת, בכל פעם שמילה כבתה על שפתיי הרגשתי שהתשישות מיתמרת מקרבי בעשן מדורה נרמצת; כאילו בפרפוריהן התגלגלו המילים באיזה לחש, תו ראשון ואחרון בלשון זרה שקראה לעייפות לבוא ממעמקים. תחילה הייתה עולה ומרווה את גופי כמים, ונקל היה לי להתמסר לה. אך ברבות הזמן נחרדו מימיה במהומת אדוות מפלחות, כאילו אך זה הושלך בהם איזה חפץ; ביקשתי לדמות תיבה מסוגרת שיני ברזל מחלידות, שקועה למחצה בקרקעית הבוצית; בכל פעם שאחת המילים נחטפה מפי בטרם תספיק להבשיל ניגחת אותה תיבה כבחרטום ספינה ממהרת ומגלה להרף עין את פאתה עכורת הפיתוחים. אלא שדימוי זה נסוג עד מהרה מפני הוודאות שהחפץ האמור, יהיה מה שיהיה, אינו כלי שאפשר לפתוח — או אמנם לייחס לו תוכן כלשהו. לו הייתה זו תיבה יכולתי לחלץ מריצודי האור על המים את רישומו הרקוע של גב מתרחק. אלא שהיה זה לכל היותר שריד עקור ומעוקם, שנסחף בגחמתם של זרמים מידלדלים. התיבה זוכרת את תקוותיה של הגבירה הגוססת שטמנה בה את מיטב מחלצותיה ועדייה ובילתה את מותה בציפייה ליום שבו בתה היתומה אשר הגיעה לפרקה תנתץ את המנעולים ותבור לה שמלת כלולות; היא זוכרת את הנחישות עצורת הבכי שבה נשא בעלה האלמן, מקץ שנים של דווי, את קבר הבדים המתולעים אל שפת המים. השריד, לעומת זאת, אינו זוכר דבר; הוא ננעץ בסלע בעקשנות סתומה ומנקב בו חור קטן של שכחה. המילים שנעקרו מפי, ידעתי אז, לא היו אלא חופן של אבק גירי לרגלי הסלע הזה.


נדודי השינה שפקדו אותי באותם ימים טשטשו את ייחודן של תחושות אלו. העייפות הייתה בכול, ודומה היה שאיבריי נחסרים מגופי בזה אחר זה, כמו המילים. אחרי כמה לילות חסוכי שינה אתה כבר לא יכול להעיד על עצמך "אני עייף": הפסוק הזה משמר את ההבחנה הנוסטלגית כמעט בין האני לבין העייפות; כאילו העייפות היא אורחת שנטתה ללון; כאילו אפשר לדמות את הבוקר שבו תקיץ ותגלה שהקדימה לעזוב. אבל אחרי כמה לילות שבהם אתה מקיץ כעבור שעתיים או שלוש ואינך נרדם עוד, העייפות היא אינה אורחת שאפשר להלין בשפל קול על שהותה המתמשכת; העייפות היא הבית. ובאמת, אני זוכר שפעם אחת ביקשתי לומר למישהו, מן הסתם בניסיון לשוות למצב המסתמן מין ארעיות עצלה — כביכול הלילות חשׂוּכי השינה הם בגדר דבר שאפשר לספר באור היום — "אני עייף", ומה שניגר משפתיי היה "עייפות אני"; או משהו בדומה לכך. באותם ימים כבר חדלתי להרגיש בעייפות; נדמה היה שהעייפות שכבשה אותי — החליפה אותי במובן מסוים — היא שהרגישה. ופחות מכול הרגישה את עצמה (עד כדי כך ששוב לא יכולתי להירדם כלל, מלבד זוטי שינה שטוחים, טרופי חלומות שווא, שפקדו אותי עם עלות השחר): שוב היו אלה מים — או לפחות מין מימיות שנמסכה במפרקי ידיי ורגליי, כך שעצמותיי התערסלו כה וכה באגניה הרדודים. לעתים קרובות חשתי כי משהו הולך לפניי — מעבה דבשי נצמג החובש את תנועותיי בנטפיו הדביקים או מסכת חמר המתייבשת לאטה על פניי בעודה מגניבה מבעד לסדקיה נשיקות אחרונות של רוח. אחר כך נעלמו גם התחושות האלה ולא היה אלא האוויר — סלע סבלני לאין קץ שקצב לי אלף שנים כדי להתאבן אל סתר נקרותיו. מה שלפנים הייתי מכנה חולשה לא היה אלא שארית הכוח שליטשה בזרמים מזדרזפים את האבנים המתרבות; אלא שאני נטשתי את המים ועברתי לצדן של האבנים. כשדיברתי, המילים התנודדו בין החלוקים כסירות נייר מושטות; לא אני נפחתי רוח במפרשיהן המתמוטטים, לא אני השקתי את מסעותיהן באצבעות חרדות. אני הייתי רצפת הסלע: שכבתי תחתן ועקבתי בלא עניין אחר צלליות גופיהן המאטים.


באותה תקופה עבדתי בחנות צעצועים קטנה. האירוניה שבדבר לא נעלמה ממני: אחרי שנכשלתי בניסיון להטליא שברירי משרה מן ההוראה במיני מכללות קיקיוניות מצאתי את עצמי בעבודה היחידה שאמי החזיקה בה יותר מחודש ימים. בעל החנות העסיק אותי בחלקי משמרות, בלי שיטה או סדר; לעתים היה מזעיק אותי לחנות ללא התרעה, יוצא לענייניו בבואי, חוזר כעבור שעתיים או שלוש ומשחרר אותי. סמכתי עליו בכל הנוגע לרישום השעות, מה עוד שתנאי ההעסקה הגחמניים הניבו לי מדי חודש אותו סכום כמעט. הכנסה צנועה זו, בצירוף השיעורים הפרטיים בתחום התמחותי הזנוח שנתתי לתלמידי תיכון מפהקים, הספיקה לי כדי לשלם את דמי השכירות. החנות עצמה הייתה גדושה כמחסן: המדפים נטו ליפול תחת רכסי הפריטים הנערמים שזלגו אל המעברים הצרים, חסמו את המבואות ונמחצו אל התקרה. פה ושם התקשרו הסחורות בקשתות ארעיות מעל ראשיהם של לקוחות נבוכים. לעתים קרובות לא היה איש מאחורי הדלפק — בעל החנות יצא לפוש בחנות הירקות הסמוכה או חצה את הכביש אל המכולת שמנגד — והקונים המעטים נדרשו למצוא את דרכם בין תלוליות הסדקית המשתפכות זו בזו בתפזורת אקראית; מקצת החפצים היו שבורים, אחרים התבלו ביד נעלמה; ופה ושם הציצו טביעותיו פזורות הדעת של המוכר הנעדר: חפיסת סיגריות שבצבצה מתחת לערמה של בובות שלודות, כוס קפה שמשקעה הבוצי התקשה תחת עיניו האטומות של פיל שמוט חדק. צריך היה לסייר בחנויות הצעצועים השכנות — מכאן סניף גדול של רשת, מלא צעצועי ענק שערטלו לראווה את סבך שכלוליהם, מכאן חנות קטנה ואפופת שקט שגאוותה על משחקי מחשבה אנינים, יצירי השראתם של ממציאים מרוששים — כדי לעמוד על ייחודה של החנות שעבדתי בה. אפילו בנידחים שבשווקים לא ניתן היה למצוא מפץ כזה של זוֹלוּת מנודה; התפרצות כזאת של עניות רוח, הכללה גסה כל כך של הילדות. לרגעים נדמה היה לי שהצעצועים המוטלים בחנות אגודים יחדיו בריר ורוד של בושה; שהם נידונו להינשא מן החנות ביד רפה, ואז להישמט בעין לא רואה אל מרבצם של ילדים לא שמחים, כבושים במשחקם השומם. ערכות האיפור ובהן נגיעות כחל קמצניות שנמוגו במשיחה ראשונה, הבובות חתומות המבע שמיני טלאים מנוצנצים לעייפה נתלים בגפיהן המידלדלים ופירורי פרווה נמריים מנקדים את צרות חלציהן, יצורים אסופיים הנסמכים זה על זה בבלילת רגליים גפרוריות, ראשי הכיפה שלהם מגוממים בשרידי מישושים חשדניים והמדבקות המורות בחסכנות על תווי פניהם מוטבעות לעתים קרובות במרחק מה מן השקערוריות שנועדו להן, חוברות הצביעה המתאבקות בזכרם הדוהה של גיבורים שעבר זמנם, חיילים שעיצובם כה גס עד כי הם נדמים כמסה מבעבעת של פלסטיק מותך שקנה רובה או ציצת קסדה מתבלטים מתוכה פה ושם, פאזלים שלא יושלמו לעולם, מודלים מקרטון המתבוססים בתחכומם בעזובת המדפים העליונים, קלידוסקופים שמכיתות כוכבים שבורים מעכירות את עדשותיהם, דובים גדולים מדי שצוהב מתייבש זורק בפרוותם, מדבקות מתפוררות למגע וקלפים עקורים, ספרונים נוקשי איברים ובהם ילדים אבוסי צבע, כלואים לעד בטינת מתאריהם המסורגלים, עיסות ג'לי שניתמצתו לרעילותו המקטירה של יסודם הכימי, מחקים שהתבצקו זה בזה מחמת שכנותם רבת השנים, קפיצים שהסתבכו בסליליהם המנוונים, משחקי קופסה ששמותיהם ליבו מלחמות אכזריות וכיבושים חמדניים, חרוזים וגולות שהוורידו בקטנותם הזדונית על גבי ציפה נקרמת של אור לבן, שעשן המכוניות החולפות התבחש לאטו בין קרישיה. פה ושם נקרו לבעל החנות הזדמנויות לרכוש סחורה משובחת יותר בעלות דומה, והוא דחה אותן. הוא נהג למכור את הצעצועים ללקוחותיו המזדמנים — לעולם היו מגניבים מבטים מודאגים אל הרחוב בעודם משיבים למוכר במילים קצוצות ונמנעים מלבוא בעומק החנות, כאילו חששו שהווייתה תדבק בהם — במחירים זולים במיוחד, תוך שהוא מרעיף עליהם את ברכותיו החנפות. מעולם לא התעניין בילדים שהמשחקים נרכשו עבורם; גם אם אלה התלוו להוריהם, התעלם מהם במפגיע. גם שיחתו עם הקונים לא העמיקה מעולם מעבר לאותם גינוני משרת מורגלים — אלא שאלה הצטיירו בעיניי כמעט תמיד ככנים להטריד, והבחנתי כי בשעה שדיבר עם הלקוחות גחלה בעיניו איזו חקרנות עמומה; באותם מעמדים עיניו החשיכו ונדלקו בעת ובעונה אחת, כאילו מישהו החל לגשש את דרכו מקצהָ המרוחק של מנהרה ובידו נר; אלא שמעולם לא ניתנה לו שהות להשלים את מהלכו אל פתח המנהרה. ממני חסך את ברכותיו ואת סקרנותו. כשבאתי התערפלו עיניו לקראת המקומות שלהם הועיד את עתותיו המתפנות, וכשחזר הוגפו מפני המקום שאליו בא. מעולם לא סיפר לי על מעשיו בשעות שבהן נקראתי לתפוס את מקומו.


באותו יום זימן אותי לחנות בשעות אחר הצהריים. הייתה זו ראשית הסתיו, והחושך הקדים לרדת כדרך שהחושך יורד על ערים, פורש את קרעיו הבלים לפתחן ומחכה בכניעות למנוד הראש שיתיר לו להיכנס. בשולי הערב ערך החורף את גייסותיו, אבל בטבורו בער הקיץ בעלבון לח. הירקן ברר בארגזים שהוצבו בקדמת החנות והשליך לרצפה פירות מרקיבים. שותפו החמיק תחתיו כצל, הגניב את המטאטא בין רגליו וגרף את הנפולת לפינה. מעסיקי חיכה לי בפתח החנות, תוחב את זרועותיו בשרווליה של חולצת פלנל ארוכה, שהייתה בעיניי חמה ביחס למזג האוויר. כמו תמיד, פניו השיבו לעצמם, משעה שהיו פטורים מן החיוך, איזו עגלגלות תינוקית שסימני השנים הוקרנו עליה כסרט ישן ופגום על מסך לבן. בוהק הלחיים התפוחות נמהל בחשרתו המעוננת של המצח, ששילח ממנו והלאה זוג גבות שחורות, קפואות בעצם הזינוק. העיניים, שכמעט נעלמו תחתן, נדמו כשני חריצים בפניה של בובה. הוא לא זז מן הפתח כשהגעתי, וכך עברתי בינו לבין משקוף הסף, מתכווץ מעט מפני אפשרות המגע, ולרגע עוד ראיתי אותו מגבו: מיטיב על כתפיו את החולצה שלא רכס את כפתוריה ומרעיד את ברכיו ללכת ולא הולך. אחר כך הלך, ולפני שנעלם עוד הספקתי לראות מבעד לחולצה המתבדרת את החגורה שפקעה מהיקף מכנסיו ולחצה אדמומית קלה בשיפולי גוו. התיישבתי מאחורי הדלפק העמוס מיני שאריות שנפלטו מן המדפים — בעל החנות נהג לרכז דווקא במקום זה פריטים שלא הייתה עוד כל תקווה למוכרם — וראשים מנותקים מגוף שטו על גבי המפל הוורוד, דחיפותם מתעדנת באטיות זרימתו. איש לא נכנס לחנות; פעם או פעמיים זיהיתי במבט שיידתה אם בחלון הראווה המוערם ובצעדיה המאיצים מיד לאחר מכן את הפצרותיו של פעוט לא נראה, אך כבר למדתי כי אין כל טעם לטרוח לקראת הבאים: הילדים כמעט לא זיהו את חנות הצעצועים בתור שכזאת; ומי שעמדו על טיבה — לרוב היו אלה זאטוטים רצוצי קומה ופזורי צעד, שעיניהם כבר מעולפות מעייפות — ויתרו עליה בלא בכי כשהוריהם גררו אותם הלאה ממנה. מעט מעט נתמעטו הראשים ואזלה דחיפותם; ואולי הייתה זו העייפות שציירה סביב עיניי מעגלים שקטים, מפקיעה אותן בעדינות מיתר הפנים כמתווה את רישומו של החתך עבור מנתח עתידי. עד מהרה לא ראיתי אלא את החושך ההולך ומעבה את קולו סביב לחנות. נוכח מועד הסגירה המתקרב, עמעמתי את התאורה בחנות והנחתי לאפלולית לרגל את חלליה. כמו בכל פעם, זריחתם הסתומה של הצעצועים הקלוקלים הזכירה לי את הרגע שבו יורד החושך על שדה: וביתר דיוק, את הרגע שבו העשבים הנרעדים בלא רוח מרגישים כי הוא קרב ובא, עולה ומטפס בשורשיהם, מוזרק בגבעוליהם; והם מפרישים כנגדו תמצית אחרונה של לובן וכבים כשהם מכותרים בעטרה מהלה, כחבצלות נישאות על מים. לרגע היה הוורוד השפוך בכול עז כל כך, עד שנדמה היה כי החושך נסוג לאחור — כחוקר הנרתע ביראה מפני ההודאה שחילץ סוף־סוף מן הנחקר. מבחוץ עלה צליל חבטת התריס בחנות הירקות הסמוכה; אחר כך גלשה על פני הפתח צלליתו של הירקן, אדישה למישושיהן הקבצניים של אצבעות ורודות. תהיתי אם שותפו פרש לפניו כשהטלפון צלצל. הקול מעברו השני של הקו ביקש לדבר עם בעל החנות. אמרתי לו שהוא איננו, והזמנתי אותו להשאיר הודעה. הקול התעקש לפנות אליי בשמו של בעל החנות — וכשעשה זאת, נשנק. תיקנתי אותו, והוא חזר על שמו של בעל החנות — כעת ביציבות, וכבר בשמץ תוקף. חזרתי ואמרתי שבעל החנות יצא, והזמנתי אותו להשאיר הודעה. הקול חזר ונקב בשמו של בעל החנות — כעת כבר לא היה צורך בתוקף — ומסר שאביו נפטר. הוא שב וקרא בשמו של בעל החנות — הפעם התפוגג השם באנחה — ואז הכתיב לי את פרטי הלוויה. רשמתי מפיו את הפרטים וביקשתי להשתתף בצערו. כרגיל בימים אלה של חוסר שינה, שפתיי הקדימו אותי. המילים "צער אני" כבר כמעט נחלצו מביניהן בתבנית השיבוש שהתרגלתי בה. הרגשתי בהן — ממהרות כחיה המצילה עצמה להפתעתה־היא מן הכיליון, מותירות על שפתיי את חתימת פרוותן המזוהמת. סגרתי עליהן את שיניי; כמובן, לא היה דבר בין שפתיי, ופי נחתם בחריקת שיניים. הקול שב והגה את שמו של בעל החנות, ואני חלצתי את שפתיי זו מזו והפכתי את לשוני מתרדמתה ושיננתי לקול ששב וקרא בשמו של בעל החנות: "אני מצטער." אחר כך הנחתי את ראשי על הדלפק.


כשהתעוררתי טבלו הצעצועים בשלוליות קטנות של זיעת לילה ורודה. החנות ישנה. משום מה נדחפתי לקרוא בפתק שעליו רשמתי את פרטי הלוויה. כתב ידי לא היה ברור, ותהיתי אם עליי להעתיק את הפרטים לפתק חדש; ואולי פשוט אקרא אותם באוזניו של בעל החנות, שמן הסתם ישוב עוד מעט כדי לנעול את החנות — מעולם לא הפקיד סמכות זו בידיי. האור בחנות צף על מקווה החשכה כשלולית של שמן, שרַצֵי ורוד עלוטי מקור השתבררו בה לנימי־נימים. מבעד לפתח ניבט אליי הרחוב — קרוע עיניים, הלום בסנוורי הלילה. תחילה לא היה הצל במעבר הסמוך לדלפק אלא הטעמה קלה של החושך — ממין אותה התרבדות מעשירה המתחוללת ברקמת גווניו של החושך ככל שהעיניים מסתגלות לממשלתו. אחר כך קלטתי בזווית העין את התנועה — חטופה, עוויתית, ערופה; ובכל זאת: הצל זחל. כשהישרתי בו את מבטי, דמם: ובכל זאת הרגשתי בהד של אותו פרכוס, מתפשט עוד רגע במדוריו הנסתרים של הגוש חסר הצורה ואובד בדומייתם הלא נענית. אחר כך נמוג הצל באפלה; אבל עיניי היו מרותקות בעל כורחן למרחק המזערי בין הקיר שבקצה המעבר לבין המקום שבו הסתמנו ירכתי המרבץ השחור ברגע היעלמו — המרחק שגמא הצל בזחילתו. באותו רגע חשתי בלשוני המוטלת בפי כפיסת בשר. ביקשתי להחרידה לחיים בצליפה — לאו דווקא לומר משהו — אלא שבעשותי כן שמעתי את עצמי אומר: "אני מצ'ער." אחר כך נדלקו האורות כולם, ובעל החנות ניצב בפתח. מיהרתי להרים את מכנסיי, כאילו הפשלתי אותם קודם לכן; ועוד בטרם נכנס יצאתי לקראתו ובידי הפתק. ליתר ביטחון, הקראתי באוזניו את פרטי הלוויה. אחר כך נזכרתי שמסרתי את הפרטים בלי להקדים ולבשר על עצם מותו של האיש; ואז הבנתי ששמו של האב המת, ואף שמו של הבן המתאבל עליו, לא נודעו לי מעולם. קיוויתי שבעל החנות יוכל להקיש פרטים אלה מן הנסיבות; וכיוון שהלוויה נקבעה למחר אחר הצהריים, הצעתי שאמלא את מקומו של מעסיקי מאחורי הדלפק בשעה היעודה. כל אותה עת נמנע בעל החנות מלדבר. הוא ניצב בפתח החנות, עיניו כבושות בפתק; בבהלת האור נסוגו הוורודים אל גופי החפצים, ולרגע נדמה כי המקום כולו התפשט מצבעיו. החנות כרעה למרגלות בעליה באוזלת עורמותיה הקטנות; ורק שתי עיניו הנתונות לפתק עוד נחרזו בבלי דעת במכתם ורוד.


בעל החנות לא נטה להכביר מילים, לפחות לא עמי, וכיוון שכך התנהגותו לא הטרידה אותי במיוחד. עקפתי את עמידתו ויצאתי אל הרחוב. הפירות הרקובים שהושלכו אל המדרכה בחזית חנות הירקות נחבטו ברגליי בצליל פקיעה לח. הלכתי הביתה. באותו לילה נרדמתי מיד; וכשהתעוררתי מקץ שעתיים לא הופתעתי. אלא שראשי היה שמוט על מסעד המיטה ועיניי היו קרועות אל אחת המרצפות, וביתר דיוק אל מחול הכתמים שעל פניה; אותו מחול האט בהדרגה, ורק כשקפא הבנתי מה הדבר שהכתמים הפכו בו בהמונם, מה הדבר שהכתמים התחבטו במידתו בהתכנסם ובהתפזרם; רק כשקפא מחול הכתמים הבנתי מה הדבר שאני רואה באלף גרסאות: מרחק הקיר מן הצל.


כשהגעתי לחנות למחרת, שעה קלה לפני מועד הלוויה, שאמורה הייתה להיערך בבית עלמין בפאתי העיר, מצאתי את בעל החנות שרוי בשיחה נלהבת עם קונה; כמנהגו תחב עוד פריט או שניים לשקית שבה צרר את הפריטים הקנויים בעודו הודף את תודותיו הכבויות של הלקוח בהשתחוויה רצופת ברכות. כרגיל במעמדים אלה, פניו קרנו; אך בה בעת התארכו וצרו, וככל שקרנו כך נדמה היה שהאור עוזב אותם. העיניים התמוססו בכניעה חולמת, אך בשורש מבטו יקד גם הפעם ריכוז קודח. צללים דמויי כנפיים התלכסנו ביעף על לחייו, כאילו נישא בטפריה של ציפור גדולה. הוא לא התייחס לבואי ובמחוותיו לא ניכרה שום דחיפות. כשהלקוח החיש את השיחה אל קִצה ויצא, התיישב מאחורי הדלפק. בחוץ הדפה רגל לא נראית ארגז ירקות ריק, שהתחבט ובא עד פתח חנות הצעצועים. משב קריר הסתנן פנימה וגווע מיד בחום חיכוכן החרישי של פיסות הפלסטיק. פניו של בעל החנות התרפדו פה ושם ברמזי מפולות בצקיות, ושיככו בקמטים מעמיקים את חמתן הכמוסה של העיניים. תהיתי אם עליי לנערו מן המנוחה ולהזכיר לו את מועד הלוויה. היות שאין זה ממנהגנו, ביכרתי שלא לעשות זאת. על משענת הכיסא שישב עליו הוטלה ברישול אימונית שחורה, ואני קיוויתי שברר את צבעה מתוך מחשבה על המעמד המזומן לו. ואמנם כעבור כמה רגעים הטיל על כתפיו את הבגד השחור ויצא לדרכו. הערכתי כי יגיע ללוויה באיחור קל בלבד.


הטלפון צלצל בשעה שהפכתי באפס דעת באריזת הפתעה ורודה. העייפות לחכה את קצותיי בגלים קטנים, חרישיים לפקוע, ואני העברתי את עיניי בהמון המשפטים שנכתבו בצפיפות על האריזה והכריזו מן הסתם על תכולתה בלשון שלא ידעתי לקרוא או אף לזהות, ולפיכך רק צדתי את המספרים שהבהבו מדי פעם בין המילים ונמצאתי מצרף אותם זה לזה כבניסיון לעמוד על היקפה הסופי של ההפתעה. בדיוק ברגע שבו הטלפון צלצל עלה ראשו של לקוח מציץ מן המפל הוורוד, אך משראה שאני מרים את השפופרת הפך את פניו וגלש הלאה משם, תנועתו הפתאומית משהו פורעת בזיווגם הניגר של הקרטון והפלסטיק אדוות מהירות לגווע. הקול קרא בשמו של בעל החנות. השבתי כי הוא יצא, והזמנתי את הקול להשאיר הודעה. הקול הוסיף לפנות אליי בשמו של בעל החנות. הוא אמר שכולם מחכים לי, וביקש לדעת אם אמנם אני בדרך ללוויה. חזרתי ואמרתי שבעל החנות יצא, והזמנתי את הקול להשאיר הודעה. הייתה שתיקה ארוכה, וכבר חשבתי שהשיחה נותקה כשהקול אמר שכולם מחכים לי, נקב בשמו של בעל החנות ושאל אם אני בדרך ללוויה, כשהפעם לא הייתה בדבריו נעימת שאלה והם היו פסוקים כמין חיווי, כאילו כבר השבתי על שאלתו. הקול אמר שכולם מחכים לי והגה את שמו של בעל החנות, אלא שהפעם הייתה נימתו מפויסת יותר, כמי שמוחל לי על מעשה קונדס שיש בו לוויית חן מסוימת. אמרתי שבעל החנות יצא, והקול אמר שכולם מחכים לי והבליע ברוך את שמו של בעל החנות, והפעם נשמע כמפליג בינו לבינו בזיכרון רחוק. העייפות התנפצה עליי אז בגל רם כל כך עד שננערתי משגרת שיחי עם הקול והתעוררתי להביע חרטה על אי־ההבנה שנפלה בינינו. וכבר הרגשתי את המילים "צער אני" מצטברות בגרוני כראשיתה של דלקת ובלעתי, ויותר משאמרתי העליתי מן הבליעה, "אני מצטער." הנחתי את הטלפון והתלבטתי אם עליי להתקשר עם בעל החנות ולוודא כי הוא אמנם בדרכו אל הלוויה. אך לא היה זה ממנהגנו, ולפיכך נמנעתי מן המעשה. תחת זאת גלגלתי לידי קופסה ורודה קטנה שצדה השקוף גילה ביצת חד־קרן ורודה. נטלתי מערכת כלי המטבח קערה ורודה ויצאתי אל הרחוב ופניתי במעבר שהוביל לירכתי הבניין. המרצפות השבורות התנודדו תחת רגליי בזוויות שהתחדדו עם רדת הערב והעשבים פרצו מבין הסדקים בפקעות של חושך, כאילו הלילה כולו עתיד היה להתפשט על העיר מאגודתם היבשה. עוזרו של הירקן חלף על פניי במצודד בדרכו חזרה לחנות: רגע עוד ראיתי אותו מתקפל כה וכה, כנד לגמישותם היתרה של אגפיו הסוררים, ובמשנהו לא היה אלא צל מטפס על קיר הבית הסמוך. נעצתי את המפתח במנעולה של דלת הפח הרעועה ונכנסתי לקיטון השירותים המשותף לחנות הצעצועים ולחנות הירקות. מילאתי את הקערה הוורודה במים; לרגע היו המים צלולים, ואחר כך הוורידו. נעלתי אחריי את הדלת וחזרתי לחנות. הנחתי את הקערה על הדלפק, שלפתי מן האריזה את הביצה הוורודה, הטלתי אותה אל המים והתקנתי עצמי לבהייה. ידעתי מן הניסיון שסבלנותי לא תעמוד לי לחכות עד לבקיעתו הטבעית של החד־קרן מן הביצה; לא נותר לי אלא לנחש כמה זמן יעבור בטרם אפצפץ את הקליפה ואחלץ מתוך הביצה חד־קרן רטוב ומצומק. בדל סיגריה הקשית מעל המפל הוורוד מכיוון חנות הירקות הסמוכה, גחל עוד רגע באוויר ונעלם. הביצה השקועה למחצה במים נדה קלות לכאן ולכאן, ומחשבה על מקור תנועתו של החפץ הדומם במים העומדים התאבכה בשיפולי מוחי ופקעה בטרם נשלמה. אוטובוס נעצר בפתח החנות: ראשי הנוסעים צפו מעל למפל הוורוד, קבועים במלבנים של אור מדוּנג, ולמרות טרטור המנוע ואולי כנגדו השקט בחנות נסוג פנימה ומתח את קפיציו ואני שמעתי את תקתוק מנועיהם הזעירים של צעצועים, שעגו במעגלים לא נראים בדחף סוללותיהם המתכלות. הצללים השתלשלו מטה במרחשת קפליהם, והאפלולית הייתה נקודה באניצי אור מעקצצים כאילו התפלש בה כלב. בקליפה הוורודה לא ניכר שום סדק מלבד שני החורים הזעירים שנועדו לכניסת המים. עיניי הצורבות זלגו בהדרגה אל המים; הן קפאו בכל פעם שמצמצתי כאילו נתפסו במבטן־הן ואז חידשו את מהלכן. אפשר שכבר נרדמתי כשהטלפון צלצל. הקול מעברו השני של הקו קרא בשמו של בעל החנות. הידקתי את אצבעותיי סביב הביצה הוורודה ואמרתי שבעל החנות עדיין לא חזר. הזמנתי את הקול להשאיר הודעה. הקול נקב בשמו של בעל החנות ואמר שכולם חיכו לי, ובסוף לא הייתה ברירה. חזרתי ואמרתי שבעל החנות יצא, והזמנתי את הקול להשאיר הודעה. הקול אמר שכולם חיכו לי, ובסוף לא הייתה ברירה, והפעם נמסכה בו נעימה מצטדקת, שהתבלטה בעיקר בהתנגנותן הנצרדת של המילים האחרונות. שליתי את הביצה הוורודה מן המים ולחצתי אותה בכפי אך היא לא נשברה. שפתיי כבר צרו בלא קול את המילה "צער", ואני פערתי ל"אני" ושפתיי נטרקו זו בזו ל"מ" שלא הצלחתי להפריד לשאר חלקי המילה. חששתי שאותו המהום, שלא היה אלא ראשיתה המעומעמת של התנצלות פורמלית, יהמה באוזני הקול בקרבה יתרה, ולכן מיהרתי לנתק את השיחה. העייפות ירדה בתוכי כפיר. דחקתי בקליפה ביתר כוח, אך זו החליקה מבין אצבעותיי. הביצה התנפצה והגירה שלולית קטנה של מים. גיששתי בין שברי הקליפה בעקבות החד־קרן — תחילה שחתי קצת לעומתה כשאני סומך את ידי על הדלפק, אז ירדתי לישיבה, אחר כך השתופפתי על ברכיי, ולבסוף השתרעתי תחתיי ובחשתי בשלולית הקטנה שספחה במהירות אבק ופירורים ישנים והפיקה מין אד קרטוני כלוא, הבל של קופסאות סגורות שהיה נשימתם הכבושה של כל הדברים בחנות הצעצועים. משלא מצאתי את החד־קרן עקפתי את הדלפק וזחלתי בכיוון המעבר הסמוך וניגפתי בקופסת פאזל גדולה שהייתה מוטלת על הרצפה — המספר שהורה בצרחה חנוקה על מניין החלקים שייט מאחורי מניפת קמטים מתפשטת, וברור היה שהמשחק אינו מוצע עוד למכירה — וזחתי מעט הצידה והצל היה מולי: אפשר שיכולתי לייחס את השינוי שחל בצורתו — מן הגוש חסר הצורה נחלצה בליטה דמוית ראש ומשהו מעין חטוטרת התגבע במקום שאפשר היה לתפוס כגבו של הדבר הסרוח — לתעתועי החשכה או לעייפותי, אלא שאי אפשר היה לטעות בכך שהצל הופיע בדיוק במקום שממנו גז בפעם הקודמת; כלומר, אפשר היה לטעות בכך לזמן מה, כי המרחק שבין ירכתי הצל — לרגע נדמה היה לי שהבחנתי פה ושם באניצי מרקם קשקשי, אך אפשר שהייתה זו חשרת צלליהם המסתכסכים של הצעצועים — לבין הקיר היה תחילה טרף למשחקם התוזז של הכתמים על המרצפות: הם התקשרו ונפרדו חליפות, רוחצים ברעננות משונה, מתמצים בנקודה לא נראית ואז נפוצים במפץ לא נשמע ומערבלים לעייפה את תצורותיהם, נחלקים במידתו של המרחק כאילו היה זה סיפור שגרסאותיו מתחלפות בבולמוס; אך לבסוף שבת מחולם ונחקקה צורתם; והמרחק נקבע לעיניי, אסור בין ירכתי הצל לבין הקיר, כאילו לא חלף ולו רגע בין תנועתו של הצל אתמול לבין חדלונו עכשיו; אלא שאז נתקלה כף ידי בחד־קרן הרטוב והמצומק ואני השפלתי להרף עין את מבטי והרגשתי יותר מכפי שראיתי את עווית התנועה — לא בדיוק פרכוס אלא מין התגנחות גמלונית של מי שמיטיב את משכבו על המיטה, הידחקות מתגוללת שמקורה בגישוש עיוור למחצה מצד הפלג העליון של המסה, והיא ספק גוררת אחריה את הפלג התחתון — כמי שזוחל ורגליו משותקות. נדמה היה לי שבליטת הראש שלוחה לפנים במאמץ גידי; כאב נמתח בשרירי צווארי, ולרגע היה זה כאילו כל אחד מאתנו עצר בנתיבו נוכח התקדמותו הפזיזה של האחר; אחר כך היטשטש אותו רושם, וגם חטוטרת הגב נשתטחה משהו; צורתו של הצל סרה בהדרגה, עוד רגע אי אפשר יהיה להבחין כי בשני פרפוריו עשה כבר מחצית הדרך מן הקיר אל הדלפק. בדחף רגעי יידיתי בו את החד־קרן; להרף עין דומה היה שהתמוססות מתאריו נבלמת, ואני קיוויתי שאפשר לזהות מעצור זה עם זן מסוים של כאב. אחר כך לא היה עוד אלא חושך — ככל הנראה כיביתי כמעט את כל האורות בחנות, אף שלא זכרתי כי עשיתי זאת — והעייפות פרטה את פניי איברים־איברים, כשוקלת אותם לממכר. ביקשתי לנער את לשוני מן המשקל יותר מכפי שכיוונתי להגיד משהו, ושמעתי את שאר חלקיה של המילה בוקעים מן ה־מ' שהידבקה בשפתיי בשיחתי עם הקול: "'צטער." קמתי וספגתי בסמרטוט את שארית המים. גרפתי לרחוב את שברי הקליפה והרקתי את הקערה הוורודה אל המדרכה. אורות הערב נתפסו בזיזי החושך וחיכו שיצא לדרך. חנות הירקות הייתה פתוחה עדיין, אבל הארגזים נאספו מחזיתה ונפולת הפירות המושלכים השיטה על המדרכה מלכות קטנה של מתק. הרחוב היה מוטל לפניי על גבו השבור, פורש בחשאי למנוחת ההתאחות מתחת לשיירי העסק של היום. מעברו האחר של הכביש, המכולת דעכה לאט. חזרתי לחנות והתיישבתי אל הדלפק. חשבתי שלא אספתי לאשפה את החד־קרן שיידיתי בצל, אך כעת שוב לא עלה בידי להתגייס לכך. חשבתי שכאשר ישוב בעל החנות מענייניו אשאל אותו אם הספיק להגיע ללוויה, ואולי אף אשתף אותו בטעותו הנמשכת של הקול. אבל כשחזר — הוא הדליק את האורות וטמן את כפות ידיו בכיסי האימונית השחורה והשתהה בפתח; לראשונה הבחנתי שלא התגלח זה כמה ימים, והופתעתי למראה גון השיבה בזיפיו המתארכים — נמנעתי מלעשות זאת כי לא היה זה ממנהגנו. העייפות כמעט השיאה אותי לעבור מבעד לרגליו הפשוקות של בעל החנות, מעשה ילד; רגע חשתי בהידרכותן המתגרה של חוליות גבי לקראת הקונדס, ובמשנהו נדחקתי ברווח שבין גופו של בעל החנות לבין משקוף הסף ויצאתי אל הרחוב. זרקתי מבט בחנות הירקות הסמוכה וראיתי את עוזרו של הירקן קפוא על כיסאו, ראשו כבוש בקרקע וידו תחובה בשערותיו כאילו נשכחה באמצע הגירוד. בוססתי במחית הפירות המושלכים עד שאבני המדרכה יבשו תחת רגליי וצליל נקישתם החלול של צעדיי ליווה אותי בדרכי הביתה.


באותו לילה התעוררתי משנתי כעבור שעה אחת בלבד, ובלבי תרעומת קשה על בעל חנות הצעצועים. בבת אחת קם ועמד לנגד עיניי יחסו המחפיר: בכל חודשי עבודתי לא החליף עמי יותר ממילים ספורות, הכרחיות. לעתים קרובות נדמה היה לי שהוא מביט דרכי כשהשלהבת המוזרה בעיניו נישאת אל מרחקים עשנים ברוח סמויה מעין. הוא לא טרח להרים אליי את מבטו כשנכנסתי והוא עמד בעיצומה של אחת מדרשותיו נוטפות הצוף כשם שלא זז מן הפתח כשבאה שעתי לצאת בסיומה של עוד משמרת משוממת לב ונפש. הוא לא שעה כמלוא הנימה להשכלתי או לכישוריי, כשם שלא היה טרוד במצבי רוחי או ברווחתי הכללית; מעולם לא גמל לי באות הערכה כלשהו ואף בנזיפה לא זיכה אותי; הוא לא שייר לי דבר מן המתיקות העממית המחושבת שהרעיף על הלקוחות, ובה בעת גם לא המר לי בשום צורה. ככל שהפכתי בדבר התקשיתי למצוא ראיות לכך שאמנם עבדתי בחנות הצעצועים — שהיתי בין כתליה, ביליתי איזה זמן בחללה, תפסתי מקום אצל הדלפק. העלבון הכה בי בעוצמה שלא שיערתי, וכבר דימיתי את השיחה שבה אני מטיח בו את כל אלה בחרון מתפרץ, ואף ממוטט באבחת זרועי, לנוכח פניו המחווירים, את התל הוורוד המתגבה על הדלפק. הוא נרתע בבהלה, אולי אפילו מניף את ידו עד חצי הדרך אל פניו לגונן עליהם, ואז פורש את זרועותיו בהכנעה להפיס את דעתי, עיניו אכולות ההבנה ניגרות אליי בתחינה ושפתיו רועדות קצת לפני שהוא מצליח לחלץ בקול מרוסק, "אני מבין שנפגעת ממני," ואני מניף את ידי על שרידי התל ובולם אותה באמצע המעוף והיא עוד מרטטת רגע באוויר בלחצם של השרירים הנועלים אותה כשאני אומר לו, "אני נפגעתי." ובאוזניי שמעתי, "פגיעה אני."


למחרת בא לחנות חבר מימיי באקדמיה. הוא זכה במשרה ועשה חיל במקום שאני נפלטתי ממנו ללא הישגים. הלילה האחרון היה עוד קצר מקודמיו, והעייפות הייתה ארץ גדולה ולא נושבת, שאני תרתי בהשתאות את מרחביה. חברי מימי האקדמיה הושיט לי בחגיגיות את גיליונו הראשון של כתב עת שהופקד על עריכתו. הודיתי לו ודחקתי את הגיליון כליל הלובן הנזירי (שעיצובו המחוכם התריע בכל זאת על מיני עונג אסורים שהוא צופן בין דפיו ליודעי הח"ן לבדם) אל ערמה של חוברות צביעה זהות. הוא הביט כה וכה בעצבנות והבזיק לעברי חיוך. תרנגול שדמם מזמן פצח פתאום בקרקור. ידעתי שאחרי הקרקור תבוא שירה, ואחריה תישמע נגינת תזמורת. קרוב לוודאי שסכום הזמנים של שלושת הפרקים הללו יעלה באורכו על זמן שיחתנו, כך שקולו של התרנגול בשלושת מופעיו עתיד לשמש רקע לשיחה כולה; אלא שלמרות המבוכה הכרוכה בדבר, וחרף עצבנותו הניכרת של חברי מימי האקדמיה שהזעים בלי משים את גביניו והפיק קורי צללים זעירים בזוויות עיניו, לא היה לי דבר לעשות בנוגע לכך: מכיוון שמתג ההפעלה של התרנגול נשבר, הדרך היחידה להשביתו — עתה, מששב במפתיע לחיים — הייתה להוציא מתוכו את הסוללות; אלא שפעולה זו הצריכה שימוש במברג זעיר, ואף על פי שאותו כלי הופיע מדי פעם בידו של בעל החנות, לא ידעתי היכן נהג לאחסן אותו. לפיכך לא נותר לי אלא להמשיך בשיחה בעודי נערך להתחלפותו של הקרקור בשירה. חברי מימי האקדמיה אמר שזה מקום מעניין. הפטרתי משהו בתשובה, והוא אמר שאין עבודה שאי אפשר ללמוד ממנה משהו על סדר הדברים בעולם; למעשה אין עמדה או מצב שאי אפשר ללמוד מהם משהו על סדר הדברים בעולם. הוא שאל מה אני לומד מעבודתי בחנות על סדר הדברים בעולם, והוסיף שבנו — ידעתי שנולד לו בן, אף שמעולם לא פגשתי בו — גזר תובנות מאלפות מן התפקיד שקיבל בהצגת בית הספר, הגם שלא היה זה התפקיד הראשי. שאלתי מה היה התפקיד שגילם, ועננה חלפה על פניו של חברי מימי האקדמיה כשהבליע בתשובה לשאלתי כי בנו קיבל את תפקיד הר סיני, שבמסגרתו, הוסיף חברי כאילו חזה את שאלתי הבאה, היה עליו לומר 'אני הר סיני'. שתיקה נעמדה בינינו, ולבסוף שאל חברי מימי האקדמיה לשלומו של אבי. מיד נזכרתי בשיחת הטלפון האחרונה שלנו, והצטערתי על כך שלא דיברתי עם אבי בימים שחלפו מאז; כך לפחות — על דרך ההיזכרות בשכחתי — נמנעה ממני שכחה נוספת וידעתי לנקוב, בתשובתי, בשם "אבא". אלא שהפעם נלוותה להגיית המילה אותה תחושה מרוששת וחסרת ממש שהתרגלתי בה בעת האחרונה וכבר הסכנתי לייחס אותה לחסכי השינה המצטברים: היה זה כאילו שיננתי את המילה בכובד שפתיים, בלשון צבה ומאולחשת, בזהירות גמלונית של תלמיד, מפי מישהו שהגה אותה ביתר חום ותוקף — מעין לחשן, ואז ראיתי את הצל מאחורי חברי מימי האקדמיה ותיקנתי מיד, אמרגן: כי הצל היה שם, משיחה עדינה מאוד על גבי תחרימיהם האבקיקיים של צללי הערב, מתאריו משתרגים לבלי התר במלאכת הסלסלה של האפלולית, לבד מן הבליטה דמוית הראש שנטתה הצידה בזווית קלה — דרוכה, מעריכה; ובאיזה אופן, אירונית, משועשעת. לא היה במופעו זה של הצל זכר לאומללות המרובצת של מזחלו בערבים הקודמים, ולמראהו לא יכולתי לגרש את המחשבה על מנהל קרקס האורב מאחורי הקלעים להופעתו של היצור הממצמץ באימה נוכח פגישתו הראשונה עם אורות הבמה, צד כל מעידה וכבר מעסה בידו את השוט. לרגע עוד נתליתי במחשבה כי הצל עוקב במבטו חסר התווים אחר מחוותיו של חברי מימי האקדמיה — שאת שאלתו הבאה כבר לא קלטתי מן הסתם — אך לנוכח התמימות המסורה שבה גלגל חברי תנועה בתנועה, לנוכח הנבערות קלת הלשון שבה חישל מילה במילה — ידעתי כי מעייניו של הצל נתונים אליי ורק אליי; כי ברצותו ישים את המילים בפי וברצותו ישכיח אותן ממנו; כאילו היו המילים משוכות אליו בחבלים בלתי נראים, כך שניתן לו לחלצן מתוך פי בכל פעם שאמרתי לסגור עליהן; ואם לא לחלצן ממש כי אז לפחות להטות את לבן — לשבש את הכוונה הטוענת בהן ערך, למוץ את המחשבה המפיחה בהן חיים. אפשר שהוא עושה זאת כי המילים הן קניינו, וזאת דרכו להזכיר לי, מדי שכחה, כי הוא שנתן והוא שעתיד לקחת; ואפשר שמניעיו אפלים יותר, והוא שב ומשבש את הופעתי — בפני מי? — מתוך ידיעה כי המעידות, פליטות הפה ושיבושי הסדר הם עיקרו של המופע. ואולי — ומחשבה זאת סתמה כליל את אוזניי בפני להגו של חברי מימי האקדמיה, אם אמנם הוסיף עוד לדבר — לא היה למופע היחיד שלי קהל מלבדו: לחשן, אמרגן וצופה שנתמצו בדמות נוראה אחת. כך או כך, ראיתי את הרוח, וידעתי שאני אסירה.


*המשך העלילה בספר המלא*