“יש ספרים שהרבה אחרי שאני מסיימת לקרוא אותם, אני צריכה לקחת את הזמן, לתת למילים לשקוע, להתמקם. ואני חייבת להודות שהסיפור הזה
עדיין נמצא בתנועה.

ירושלים, חורף 93. זהו סיפורה של בלה בת השש עשרה. של אותו החורף בו הדברים ייזכרו במושגים של לפני ואחרי.
בואו נדבר רגע על גיל שש עשרה.

זה גיל קשוח. זה גיל שגם ככה הוא אפוף סודיות. זה גיל של גילויים, של ללמוד להלך לבד בעולם המבוגרים. כמו צעד ראשון כשעושים כפעוטות, אלא שעכשיו הצעדים הראשונים לא זוכים לתמיכה וליווי של הורים הורים מגוננים לצדי הילד. עכשיו הצעידה היא לבד, אבל גם הנפילה, כשתגיע כזו - היא לגמרי שלנו.
זה בדיוק הגיל בו מתחילים לגלות עצמאות ולהפוך ליישות נפרדת מהתא המשפחתי הגרעיני. זה הרבה חוסר וודאות ועמימות. זה גיל של אהבה ראשונה, של גילוי המיניות, של בחירת חברים. זו הנקודה בה מחילים חיינו כאנשים בוגרים, וזה בדיוק הגיל בו מתחילים להשתמש בארגז הכלים שנתנו לנו החיים, על בסיס של ניסוי וטעייה.
ואז אביה של בלה, מגיש החדשות האגדי המוכר בכל בית, אותו האבא שכולם מכירים, וכל יציאה משותפת שלהם כוללת הרבה גילויי הערצה כלפיו, מספר לה סוד בקשר לעצמו, ומבקש ממנה לשמור על הסוד הזה.

ואז היא תתבקש לשמור על עוד סוד של חברתה הטובה, פולי. ואז תגלה סוד על עברו של אביה, ועוד סודות בקשר למשפחתה. פתאום הסודות יעטפו אותה מכל עבר. וצריך לשמור על כולם.

סוד הוא משא כבד. כמו תיק המכיל משקל המכביד על הגוף. אנשים חולקים איתנו דברים שאנחנו נדרשים לקחת חלק בחיסיון שלהם, בהסתרה. ואנחנו לוקחים אותו עלינו, סוחבים את התיק הזה על כתפינו, וכל זאת כדי להגן עליהם, לשמור עליהם מפניו, מבלי לשים לב שעצם המשא הכבד הזה, בסופו של דבר גובה מחיר מאיתנו, ופוגע בנו.


"כשסוד יושב בתוך הגוף הוא גורם לו להיות כבד, לפנים להיות דרוכות, לעיניים להיות מזויפות. כשסוד יושב בתוך הגוף, הוא אוכל את הגוף מבפנים ואז נרקב והצחנה איומה. כשסוד חי בחוץ, מאוורר, יש לו יכולת להתקיים בעולם." (עמ' 35-36)

יש בו בסיפור משפחתיות ושייכות המתובלים בעצב וכאב, אבל משהו בו לא נותן להניח אותו מהיד. וזו לא רק הממוארות שבו. זו הכתיבה החשופה והכנה שמגיעה עד לשורשי העצב, אלו הן המילים הנכונות שממשיכות להסתובב לי בלב, זה טונות מהאווירה הירושלמית, וזה הרבה דרישות שלום אהובות מהעבר הפרטי שלי: קול השלום, טוב טעם, ווקמן וקסטות.

ובלה אחת נהדרת.


יפה, עדין, מרגש, ומאוד מאוד מומלץ.”

“את רומן הביכורים שיר העצב הנורא למבוגרים של הסופרת מאיירת מעצבת תמר טסלר קראתי ברגשות מעורבים: מצד אחד כתיבה מלאה בחן עדינות חינניות רגש והומור ומאידך סיפור מכמיר לב מלא בסודות ושקרים שנוגעים ללב חודרים אליו מה שהביא אותי להרגשת חמלה ואמפתיה לדמויות בסיפור ובעיקר לגיבורה הראשית .
בלה נערה בת 16 , נולדה לאב מגיש חדשות נערץ מאוד .
היא גרה עם אמה שממנה נפרד אביה .
ביום בהיר אחד הוא לוקח אותן לשיחה ואומר להן שהוא מפסיק לעבוד ומאלץ אותן לשקר עבורו בעל כורחן שהוא נמצא בחופשה כשבפועל גילה שחלה במחלת הסרטן מה שמותיר אותה עם משא כבד מנשוא .
פרט לגיל ההתבגרות המורכב אותו היא עוברת בתנאי בדידות שלה עם עצמה היא נאלצת לשקר גם לחבריה ונכנסת למערבולת של המון סודות חוץ ממה שהיא כבר יודעת ומסתבר לה שכל הסובב אותה משקר לה . שקרים מלאי כאב והוא מוטיב העלילה הלא הוא שם הספר שיר העצב הנורא ....
אילו סודות מהותיים מגלה ? מאביה ? מאמה ? מחברתה הטובה ?
תקראו בספר הנפלא הזה של תמר המפליאה בכתיבתה הסוחפת מלאת הכאב אך יחד עם זאת מפוגגת ואף ממתיקה אותו בצורה ייחודית לה שהעניקה לי כקוראת תענוג של קריאה .”