את הרומן הכלה הנצחית הגדיר המחבר, יצחק אורפז: "הספר הכי פרובלמטי שלי. הלכתי בו עד הקצוות, עד הגבולות האחרונים שלי, הוצאתי את העולמות הכי דמוניים שנמצאים בי, והרחקתי איתם בצורה הכי נועזת." אכן, כאשר ראה אור ב-1987 קיבלה אותו הביקורת בתדהמה. סיפור המסגרת עוקב אחר מסען של שלוש דמויות: שני נוודים, אילם ועיוור, ועמם תרנגולת בעלת תודעה ורבת תושייה בשם קוקי. הם סובבים במרחב גיאוגרפי מצומצם, במה שנראה כמו הריסות השרון ועמק חפר, ובעיקר בין זִכְרון לפאראדיס, על כל המשמעויות הסמליות הנכרכות בשני השמות האלה. מסעם מתנהל כשיטוט מעגלי חסר יעד, עד שלבסוף הוא חותר אל תכליתו: פגישה עם הסבתא לבנה, גיבורת החלק הפנימי של הספר.
הסיפור הפנימי מפתח נושאים מתוך קובץ הסיפורים רחוב הטומוז'נה (1979). מעשה באֶטְקָה, בת העיירה ליפקייב, שהתאהבה בשליח מארץ-ישראל, והרתה ממנו ללדת, אבל הוא נטש אותה ונעלם, וסופה שנאנסה ונרצחה בידי פורעים אוקראינים, וגופתה המרוטשת נמצאה בתוך שמלת הכלולות הלבנה שלה. סיפורה הנורא הוא חומר הדלק המניע את העלילה. הסבתא לבנה יוצאת במרכבת רפאים יחד עם פֶּפָּה, בת לווייתה, לנקום את מותה של אטקה מידי נציגי העולם הנוצרי, ובמיוחד מן הברון והכומר, שכל אחד מהם זוכה מידיה למיתת זוועה משלו. סיום הרומן סוגר את המעגלים: הסבתא לבנה מתגלגלת גלגול מחילות אל ארץ ישראל, יוצאת מארון המתים שלה ומתאחדת עם שני הנוודים המתגלים כקרובי משפחתה. העלילה כולה מוּנעת מכוח שנאתם התהומית של יהודים אל העולם הנוצרי שעינה ורצח אותם. כך נטמעו הטראומות האוטוביוגרפיות של אורפז במציאות מופשטת למחצה ולבשו מימד מיתי ארכיטיפי, שאִפשר למחבר לחדור אל רובדי העומק של העבר היהודי הקיבוצי.