"...אמא יקרה, אני רוצה שתחבקי אותי ותספרי לי רק עוד סיפור במיטה הגדולה שלך ושל אבא. רק סיפור אחד, שבסיומו העצוב תגידי לי כמו שתמיד אמרת, 'מתוק שלי, אבל זה לא אמיתי, זה רק באגדות.' כל כך אני רוצה שתנשקי אותי ותגידי לי כשאת צוחקת ומדגדגת, 'תראה, פשוש, מחר כשתתעורר הכול יהיה אחרת.' אני רוצה ואני רוצה ואני רוצה רק להגיד כמה אותך אני באמת אוהב. "אבל אני מבין למה את עכשיו לא לצדי. את כבר לא יכולה לעמוד בזה יותר. את, שראית את חיותי כשהגחתי מתוכך, בחרת לא לראות אותי קמל. איך אפשר לדרוש מאמא לראות את פרפורי גסיסתו האחרונים של ילדהּ. איך אפשר לדרוש מאמא לקבור את בנה המת..." לאחר שאיבדה את אחיה, שנפטר ממנת סמים, יצאה נורית מץ למסע ארוך בעקבות מכורים, מסע שהניב ספר מרגש וכואב, שנכתב על פי עדויות אותנטיות של נרקומנים ובני משפחותיהם מתוך רצון לעורר מודעות לתופעה. ס"ם, ילד מבית טוב, מתוודע לראשונה לחשיש ולמריחואנה במהלך מסיבת בר המצווה שלו. אט אט הוא נסחף למערבולת ועובר, יחד עם חבורת צעירים בני גילו, בכל התחנות האפשריות במסע אל ההירואין והקוקאין הקטלניים. יחד עם ס"ם, שמתאר בלשונו המיוחדת את מה שעובר עליו, חודרת נורית מץ לעולמם הפנימי של המכורים: לשקרים, לבריחות, למאסרים, לנסיונות הגמילה ולמשפחות שנהרסות ככל שמעמיקה הצלילה לעולם הסמים. זו הוצאה מחודשת של הספר, שזכה להצלחה ולהד תקשורתי נרחב עם יציאתו לאור. "נרקומנים הם כמו גחליליות, שזהירתן מתאפשרת בשל חומר כימי המופרש מגופן, ואורן, הנראה לעיתים בזוהר קבוע ולפעמים בהבזק, בוקע מתוכן כל הזמן. בדיוק כמונו המכורים, שבהשפעת הסמים נעטפים בזהירה מתמדת משל עצמנו. אור שמסייע לנו לזהות אחד את השני, ולגחליליות למצוא זה את זו. כן, אנחנו עדת הגחליליות..."
