“סמדר שיר כתבה סיפור מושקע על יהודי בולגריה ביפו בשנות ה 50 במדינה.
אי אפשר שלא להרגיש שאתה ממש חלק מהחוויה, מהריחות, מהאנשים ...
סיפורה של שריקה מובא לנו כל פעם בשני מישורים:
1. זיכרונותיה מהילדות הענייה שלה אך המאושרת ביפו יחד עם שכנים ססגוניים ומשחקי רחוב של ילדי השכונה
2. ההווה. כאשר היא כבר סבתא, אלמנה, שמספרת את זיכרונותיה.
לכל אורך הספר המישורים האלה מתחברים יחד. אין חלוקה ברורה של פרקים בין העבר להווה ואולי זה גם קסמו של הספר אם כי זה גם קצת מצריך ריכוז בקריאה.
רוב הספר בעצם מספר את זיכרונותיה כילדה ואת הקושי שפקד אותה: עוני, אבא שנעלם ולא ברור לאן, אחות גדולה מרוחקת שמהווה מודל לחיקוי בלתי ניתן להשגה, שכנים מורכבים וגם סודות שמובאים לנו דרך התבוננות של אותה ילדה קטנה וחכמה שהיא.
הביקורת היחידה שלי על הספר היא באופן חלוקת היחס בין התקופות. אני הרגשתי כי יש עשרות עמודות מיותרים יחסית לעומת הצורך בעוד עמודים שקצת יסגרו את הקצוות בסוף ויותר יעמיקו בדרך שהיא עברה לאחר שכבר התבגרה.
המון שאלות נשארו פתוחות עד ממש העמודים האחרונים של הספר ואז היתה תחושה של מהר מהר לסגור הכל... אבל רגע... למה פה לא צריך להתעמק ולהרחיב?

יחד עם זאת הספר מאוד קריא...מושך... מרגש.
אפילו דמעתי ממש בסופו כי אי אפשר שלא להתחבר לדמויות אחרי שאתה מכיר כל כך הרבה מהן.
ספר מיוחד ונוגע ללב”

“זה ספר טוב, הוא ריגש אותי מאוד. הוא מתחיל בצורה קצת איטית, אבל הוא גם לא יכול היה להתחיל אחרת.
הסיפור מובא לנו מנקודת מבטה של שריקה לוי, בולגריה בת בולגרים, כמעט בת 60, ואולי לקראת המעבר אל תוך העשור החדש חושפת לפנינו את סיפור חייה מאז היותה ילדה ביפו של פעם ועד היום, במגדל היוקרתי שבו היא חיה לבדה לאחר שהתאלמנה ובתה היחידה מתנכרת אליה.
הסיפור שלה נחשף דרך העיניים של הילדה שהיתה ולאט לאט, אחרי שמתחילים להסחף לתוכו, מבינים את גודל הטראומה ששריקה לוי סוחבת איתה כל השנים. מה שמעניין לדעתי זה שהיא מספרת את הסיפור כאישה מבוגרת, אבל עדיין מנקודת מבט ילדותית, של הילדה בת העשר, שרק רצתה לקפוץ בחבל ולשיר יחד עם אחותה הגדולה. הסיפור נחשף, הקצוות מתחברים עד הסוף המרגש, שכמו הרבה סופים גם הוא התחלה חדשה.

אני ממליצה לקרוא, אבל עם הרבה סבלנות. הסיפור נבנה לאט, ובעדינות, ולדעתי בהחלט שווה את זה.”

“קורותיה של העדה הבולגרית, ביפו, בשכונת ג'באליה על פסיפס האנשים בתוכה, התרבות שהיא הביאה, עולמה החילוני למחצה, מקהלת צדיקוב וכמובן מכבי יפו והספונסר הרוחני שלה, הרב בכר שנסע בשבת למשחקי כדורגל, הם גיבורי הרקע למשפחת לוי וקורותיה.
בתקופה של שנות החמישים והשישים, ג'באליה היא מיקרוקוסמוס של ישראל. עולים ממקורות שונים וערבים חיים יחד. למשפחת לוי, שתי בנות, אסתריקה ושריטה. מרכז עולמם היא מקהלת צדיקוב שאסתריקה היא הסולנית הראשית בה. אם תפתחו את האינטרנט תגלו כי הספור נצמד לאמת בשינוי קטן, יש להחליף את שמה של אסתריקה ב.. נעמי, כיום נעמי לוי מאיו.
במאמר מוסגר, אומר כי הייתי אחד מ"גברי השריון" שליווה בשירה ובזיופים את הסולנית הקטנה.
דמות רב גונית אחרת שמופיעה בספר היא הרב בכר שמתואר כאן שבחתונות שהוא ניהל, צעק בזמן שבירת הכוס..."גול".
סופי, אמם של שריתה ואסתריקה היא דמות שעובדת ככובסת של חיתולים מבד, אשת אמת, יושרה ובעיקר כבוד עצמי. גם במצבים של מחסור קשה היא לא תחשוף את בעיותיה ותעדיף לרעוב ולהרעיב את בנותיה. יקוב, האב נוכח נפשית ורוחנית בכל אחת מנשי המשפחה ו... נעדר בגלל חובות לנושיו.
הספר בחלק זה כתוב נפלא. אפשר להזדהות בקלות עם הדמויות והקורות אותם.
בספר הומור מובנה בעלילה. כמו הקטע בו הבנות מתארחות אצל סבתן, סטלה. "אסתריקה ואני חיבבנו את המעדנים שהכינה סבתא סטלה. לדעתי הם היו מתובלים מדי, .. ואילו אסתריקה ניקרה בקציצות וטענה שהן לא מספיק מטוגנות. "תראו", היא נעצה מזלג בקציצה.. "הבשר עוד אדום אני לא רוצה לאכול בשר נא"....."אבל זה כמו לאכול פרה חיה"
ותשובת סטלה .."זה לא מספיק ששחטו את הפרה?.. צריך גם לשרוף אותה במחבת?"
וכך מתארים יחסי כלה - חמות בולגריים: הכלה מספרת " האורחים לא השאירו כלום, ליקקו את הסיר", ותשובת החמות "אם הסיר התרוקן, זה סימן שלא בישלת מספיק"
בספר זרועים ביטויים למכביר, כמו "השנים עוברות מהר, אבל הדקות לאט".

כל האמור לעיל נכון למחצית הראשונה, עד עמוד 317, של הספר בן 502 העמודים כתוב בצורה מהודקת, קולחת ומרתקת. מרגישים בה את ניחוחות הים ומירקם החיים.

החלק השני זורם בתחילתו והופך לטלנובלה דביקה מעט לקראת סופו.
אולי היה צריך לחלק ספר זה לשני ספרים ולבנות את החלק השני בצורה עצמאית.
הציון הוא ממוצע של 5 ו 3.”