“אני רוצה לבכות אבל הדמעות לא יורדות.
אני לא יודעת אם זה חרא או לא, כי אני מרגישה את כל הרגשות שמרגישים כשבוכים מספר שעושה אותך מאושר, וגורם לך להרגיש מובן, רק בלי הדמעות.
מה הבעיה איתי?!
למה אני לא יכולה פשוט לבכות עם דמעות כמו כל האנשים הנורמלים?!
חייב להיות שם לתופעה הזאת, לא יכול להיות שאין מילה לבכי ללא דמעות.
לא יכול להיות שבכי ללא דמעות לא נחשב בכי, כי בחיי שזה מרגיש אותו דבר, וזה לא הוגן.
אני יודעת שאני צריכה להירגע, אבל אני לא ארגע, אהבתי את זה כל כך ואני לא יודעת מתי ספר אחר יגרום לי שוב להרגיש ככה.
אני לא יודעת מה לעשות, אני צריכה לכתוב ביקורת, אבל אני יותר צריכה לבכות, וכרגע זה נראה שאף אחד מהם לא הולך לעבוד לי בקרוב.
אז אני אלך על לכתוב ביקורת, זה נראה יותר קל מלהזיל דמעות.
אוקיי, לנשום זה לא מספיק אבל זה עוזר.
ידעתי כבר באמצע הספר איך אני רוצה להתחיל את הביקורת הזאת, וקצת עצוב לי שזה לא זורם ככה עכשיו, אבל בוא נעמיד פנים שהביקורת שלי מתחילה כאן.
אזהרה: ביקורת זו אינה מכילה ספוילרים, אך מפורטת. עדיף לא לקרוא אם אתם מתכננים לקרוא את הספר "רומן קיץ" ורוצים להיות לחוות אותו, מבלי שיגרע ממנו שום אלמנט של הפתעה.
הספר. הזה. כל כך. בשבילי.
חשבתי את המשפט הזה שוב, ממש בעמודים האחרונים, ובטעות נתתי אגרוף לפלאפון שהנחתי לידי.
אני הרי צריכה לפרוק את הרגשות האלה דרך משהו, ולבכות זה לא הכי מסתדר, אז מסתבר ששפת גוף אלימה היא האופציה השנייה אצלי.
מודה שהתבאסתי כשרציתי לבכות עם דמעות לאורך כל הפרק האחרון ולא הצלחתי, אבל אז הבנתי, שזה גאוני!
אני יכולה לקרוא, ולהרגיש, ולבכות - מבלי שהדמעות יפריעו לי לקרוא!
[אני ללא ספק מסתכלת על חצי הכוס המלאה עכשיו. אל דאגה זה יעבור לי.]
בעברית הספר הזה נקרא "רומן קיץ", ובתקופה שאני כותבת את הביקורת הזאת נראה שהוא כבר בכל מקום, ושכולם שמעו עליו.
הוא היה ספר החודש של צומת ספרים בחודש מרץ, ועכשיו אפריל והוא בתשיעייה של סטימצקי.
אני לא יודעת אם אני יכולה להמליץ עליו בעברית, כי קראתי אותו באנגלית, ואני יודעת שחלק גדול ממה שאהבתי זו הכתיבה שפשוט דיברה אליי בעיקר בגלל השפה.
אני חושבת שבעברית זה פשוט לא יכול להיות אותו דבר עבורי.
הדבקתי סימניות צהובות בשליש הראשון של הספר הזה, ואפילו שיתפתי ציטוטים שממש אהבתי ושלא יכולתי פשוט לעבור מהם הלאה.
הייתי משתפת כאן עוד הרבה, אבל זה יעשה ספויילרים.
ממש אהבתי את הכתיבה, והספר הזה לימד אותי שזה ממש כיף לקרוא רומן באנגלית, כי אני מרגישה כל מילה, וכשהדמות מרגישה פרפרים ודברים אחרים, אני חווה את זה כל כך יותר לאט, אבל בקטע שרק גורם לי יותר להתחבר ולהתרגש ממה שקורה.
כמות הפעמים שעצרתי כדי להסדיר נשימה, ורק בגלל שגאס אוורט מדבר, היא פשוט מגוחכת.
לא בגלל המספר, אלא בגלל זה שבכלל הייתי צריכה לעצור, רק בגלל שהוא שם ומדבר.
לגמרי התאהבתי בו, הוא פשוט הטעם שלי.
ואני לא יודעת, כאילו, הספר הזה בכלל נחשב רומן?!
כאילו, הוא לא כזה "רומנטי" כמו שאפשר לחשוב שספר שנקרא "רומן קיץ" יהיה.
כן, הנושא המרכזי שלו הוא אהבה, אבל יש בו גם הרבה מעבר לזה, והוא פשוט פרוזה בעיניי.
נכון, העלילה מתרכזת ממש בקיץ הספציפי הזה שבו שניהם מתקרבים אחד לשני, אבל יש פה גם הרבה מחשבות על העבר ועל העתיד, ועל החיים, ועל כתיבה, והרומנטיקה ממש לא נפגעת כאן בעיניי.
המשקל הוגן ושווה, ולדעתי אם באים לספר הזה עם ציפייה ליותר "רומן רומנטי" סוחף, מאשר סיפור אהבה בין שני אנשים עם בעיות אמיתיות בחיים…אולי אפשר להתאכזב.
אין פה תקציר באנגלית.
אז אני פשוט אעתיק לכאן את התקציר בעברית כי אין לי כוח להסביר עכשיו על מה העלילה במילים שלי:
"גאס אוורט הוא סופר עטור שבחים שמתמחה בספרות יפה וקודרת. ג'נוארי אנדרוז כותבת רומנים רומנטיים רבי־מכר. המבקרים מהללים אותו בעוד הקוראות מעריצות אותה. הגיבורים שלה חיים באושר ועושר, ואילו הוא הורג את כל הדמויות שלו. בקיצור, הפכים מוחלטים.
למעשה, יש להם רק שני דברים במשותף: ראשית, שניהם סובלים ממחסום כתיבה, ושנית, הם עתידים לבלות את הקיץ הקרוב בשכנות. ערב אחד, אחרי ויכוח סוער, גאס וג'נוארי מחליטים לפצוח באתגר שמטרתו לחלץ את שניהם ממחסום הכתיבה שלהם: הם פשוט יחליפו מקומות. גאס יקדיש את הקיץ לכתיבת סיפור שמח עם סוף טוב, ואילו ג'נוארי תחבר רומן אפל ורציני. היא תיקח אותו לטיולים פסטורליים שימלאו אותו השראה חיובית, והוא ייקח אותה לראיין אנשים שניצלו מכת קטלנית. מצוין. כולם מרוויחים ואף אחד לא מתאהב. כן, בטח."
פשוט אהבתי הכל.
אהבתי את השמות שלהם ואת הקטע עם החודשים - כי גם לי יש קטע כזה.(ינואר ואוגוסט, ג'נוארי ואוגוסטוס)
אהבתי את האווירה הקיצית ואת זה שהם שכנים עם חלונות מקבילים.
הסצנות שתיארו אותם מתקשרים דרך החלונות, ועומדים במרפסות האישיות שלהם ומדברים ממרחק כי אף אחד עוד לא הזמין את השני לביתו - פשוט ענו על צורך שלא ידעתי שיש בי.
ממש אהבתי את זה ששניהם כותבים, ושכתיבה היא חלק גדול מהסיפור הזה.
את איך שהקשר ביניהם עוזר ומפרה את הכתיבה האישית של כל אחד מהם.
אהבתי את גאס. שהוא בייסקלי, הדמות שהיא הכי בטעם שלי שאני מכירה עד כה, והוא גם לא מושלם.
יש קטע ספציפי בו הוא מדבר על זה, ונורא אהבתי אותו אבל אני לא אשתף אותו כאן כי ספוילרים.
ואהבתי שאין כאן ספייס.(יש מילה בעברית לספייס? ארוטיקה? חריפות?)
זה ללא ספק רומן רומנטי ולא ארוטי בכלל, כי תודה לאל, ממש לא רציתי לקרוא פירוט של איברים אינטימיים ודיבור מלוכלך באנגלית.
זה פשוט לא משהו שאני חושבת שאני אוכל לעמוד בו באנגלית, וזה היה לי חשש רציני לפני ששמעתי שאין בספר הזה ספייס.
אוקיי זה לא כתוב בתקציר בעברית, ומסתבר שגם לא באנגלית, אבל אני ידעתי את זה לפני שקראתי אותו, אז תנו לי ליידע אתכם.
הספר הזה לא מתמודד רק עם מחסומים שיש לדמויות בענייני האהבה והכתיבה, אלא גם מראה את תהליך האבל של ג'נוארי על אביה.
לא יודעת, אולי התקציר לא מספק, ואני כן צריכה לספר את העלילה בעצמי.
אז אבא של ג'נוארי נפטר והוריש לה בית חוף שהיא בכלל לא ידעה על קיומו.
נקודת ההתחלה היא בערך שנה אחרי שאבא שלה נפטר, ביום שבו היא מגיעה אל בית החוף.
ג'נוארי חוששת מהבית הזה, כי זה הבית שבו אביה בילה עם המאהבת שלו, עליה לא הוא ולא אמא שלה סיפרו לה.
היא גילתה עליה בהלוויה שלו, כשהיא ניגשה אליה עם מכתב שאביה כתב ומפתח של בית החוף שהוריש לה.
עבור ג'נוארי זה ביג דיל, כי ההורים שלה והסיפור שלהם היוו השראה גדולה לכתיבת רומנים, והם הסיבה שהיא מאמינה בסופים טובים.
היא תמיד צפתה בהם ומהם היא למדה על אהבה. היא למדה שבסוף הכל מסתדר, ושאהבה מנצחת.
כמו שקרה להם כשאמא שלה חלתה בסרטן, פעמיים, וניצחה אותו.
ואז יום אחד אבא שלה מת, והיא מגלה שהיא מרגישה שהיא כבר לא יודעת מי הוא בכלל.
כי מסתבר שהוא בגד באמא שלה, ואמא שלה ידעה, ועכשיו אין לה מושג אם הוא באמת אהב את אמא שלה, ומה בעצם קרה, וכשהיא מנסה לדבר על זה עם אמא שלה, אימה מתחמקת.
אני ממש זוכרת את עצמי מקנאה בג'נוארי על מה שקורה לה עם גאס ובלייף סטייל שיש לה בתור כותבת.
אבל אז הבנתי שאני ממש לא רוצה להתחלף איתה.
הבחורה עברה הרבה, ועכשיו היא מרוששת וחייבת לכתוב עוד ספר רומנטי כשהיא כבר לא ממש מאמינה באהבה.
היא לא מאמינה בסופים טובים יותר, היא לא יודעת אם הזוגיות של ההורים שלה בכלל הייתה אמיתית, ואם אבא שלה באמת אהב את אמא שלה או שהוא למעשה היה מאוהב באישה אחרת לאורך כל הזמן.
עכשיו היא צריכה לכתוב ספר לפני שהקיץ נגמר, והיא במחסום כתיבה, בדיוק כמו גאס השכן שלה.
מה שלא אומרים לכם בתקציר, זה שהם לא זרים מוחלטים ושהם למעשה יריבים.
ידעתי את זה לפני שקראתי אז אני לא חושבת שזה ספוילר, אבל אולי כן סיפרתי על הספר הזה קצת יותר מדי.
אני מרגישה שכתבתי הרבה אבל לא ממש אמרתי משהו...
תנו לי רגע לחשוב אם יש לי עוד מה להגיד על הספר הזה.
נהניתי ברמה די יציבה מכל הספר מההתחלה ועד הסוף.
הוא היה 4 כוכבים יציבים בעיניי ורציתי לתת לו 5 אבל זה לא הרגיש ככה ואז הגעתי ל-60 העמודים האחרונים וממש אהבתי אותם.
פשוט הרגשתי כל כך הרבה וחשבתי גם על ספרים אחרים שפחות אהבתי ונתתי להם 5 כוכבים, אז החלטתי שוואלה, אולי בעברית לא, אבל באנגלית לדעתי כן מגיע לו.
זה כיף שאני משתמשת באינטואיציה שלי כדי לבחור ספר, ואיכשהו מצליחה לבחור את הספרים הנכונים לרגע הנכון.
אני חושבת שהספר הזה לימד אותי שעדיף לי לקרוא ספר אחד, לאורך הרבה זמן, ולהרגיש בכל פעם שאני פותחת אותו שהוא פשוט ממש מתקשר אליי, מאשר לקרוא כמה במקביל ולא להרגיש חיבור כזה אל אף אחד.
אני חושבת שלפעמים זה מה שעושה את ההבדל בין 4 ל-5, לקרוא ספר שאתה יודע שהוא בדיוק מה שאתה רוצה לקרוא כרגע, ולא להתעקש על משהו שפחות מדבר אליך בנקודה הספציפית הזאת בחייך.
נראה לי שאני אסיים עם ציטוט קצר מהספר, שכנראה מסכם אותו היטב, כי משום מה "סופים שמחים" זה פשוט עניין גדול בספר הזה.
לקראת הסוף ממש רואים את זה.
כי משום מה זה ממש חשוב לג'נוארי איך דברים יסתיימו, וזה אולי אפילו קצת בעייתי כמה שהיא חייבת להרגיש את הביטחון הזה שבסוף הכל יהיה טוב, ושאכן יהיה לסיפור שלה סוף שמח.
ללא ספק, הספר הזה היה לגמרי בשבילי.
כאילו, אני לא יודעת למה, אבל גם אני כזאת.
איזה כיף זה שספר חושף בפניך עוד אובססיה שיש לך ולא ידעת?!
אני מרגישה שאני מכירה את עצמי כל כך הרבה יותר טוב עכשיו, וזה אולי לא לגמרי בגלל הספר הזה.
אבל אולי, זה בעצם בגלל כל הספרים.
פעם באיזו ביקורת התייחסתי לזה שהספרים על המדף שלי הם כמו "חברי למסע".
ואני חושבת שהיום אני מבינה כמה זה נכון.
שכל ספר שאני קוראת, איכשהו, עוזר לי להכיר את עצמי יותר טוב.
אז הקרדיט על מצבי הנוכחי הוא בעצם לכל הספרים שקראתי עד כה; ונראה לי שאלו שהכי אהבתי, בלי קשר לדירוג, הם גם אלו שהכי עזרו לי לראות את עצמי.
אז איך אני יכולה לא לתת לספר הזה 5 כוכבים?!
זה יהיה משוגע.
"If you think the story has a sad ending, it’s because it’s not over yet."”
