פרולוג
פרנקי
לפני שנתיים
אומרים שהסקרנות הרגה את החתול. אני החתול בתרחיש הזה, אבל אני מקווה שלא אמות. זה ממש יהיה דפוק.
כשאני יוצאת מהמכונית שלי בחניון חשוך של בר האופנוענים 'הדרקון' בפאתי גרין ואלי, טנסי, אני מתחילה ברצינות לפקפק בשפיותי.
מה אני עושה?
ברור שאני רוצה תשובות, אבל אני גם די בטוחה שיש דרך לעשות את זה לאור יום ובמקום בטוח יותר. עם זאת, שעות העבודה שלי כובלות אותי לבית החולים מריוויל, וכשאני לא במשמרת, אני ישנה. ככה זה כשאת בוגרת קולג' טרייה שמחויבת לשעות סיעוד במיון, מנסה לסיים את הכשרת עוזרת הרופא שלך, ואין לך ותק – את מקבלת שעות מחורבנות ואת כל החרא שאף אחד אחר לא רוצה או אוהב לעשות. ממש הרבה חרא. אבל אני מזכירה לעצמי שזה לא תמיד יהיה ככה ושאני אוהבת את העבודה שלי. תקראו לי משוגעת, אבל אני דווקא אוהבת לקחת את החולים הקשים ולעשות את הדברים שאף אחד אחר לא רוצה לעשות.
אני תמיד מוכנה לאתגר, מה שיכול גם להסביר למה אני כאן. בבר חשוך שיש לו מגרש חניה מלא באופנועים. זה מקום הבילוי של מועדון האופנועים הידוע לשמצה, 'מהומות הברזל'.
עד לפני שבוע לא ידעתי מיהם. מעולם לא שמעתי עליהם. לא גרתי בגרין ואלי זמן רב, וכמו שאמרתי, כשאני כאן, אני בדרך כלל ישנה. אז אחרי מפגש מביך עם כמה מהם בתחנת הדלק, הזכרתי את זה בפני אימא שלי בביקור השבועי אצלה.
תגובתה היא הסיבה שאני כאן הערב.
במשך השנים היא הייתה חשאית כל כך בקשר... ובכן, בקשר לכל דבר. אם אני שואלת אותה על העבר שלנו או על אבא שלי, היא מעבירה נושא באדישות ומציינת שטוב לנו בלעדיו ושהילדות שלי עברה ללא אירועים מיוחדים.
אבל משהו בתוכי תמיד התקומם נגד זה. שקרים, זה מה שהבטן שלי אומרת. האחות שבי רוצה לרדת לעומק העניין – לעומק העניין של חיי.
כשאני שולחת את היד אל הידית של דלת הכניסה, היא נפתחת בתנופה, וגבר בגודל של בניין רץ החוצה וכמעט מפיל אותי. אני מציצה מאחוריו אל החלק הפנימי של הבר, יש שם כאוס מוחלט – שולחנות הפוכים, בקבוקי בירה מנופצים, כמה כיסאות שבורים ואנשים בכל מקום.
כמה נשים מצטופפות יחד בפינה, ממש ליד הדלת, וקבוצות של גברים שוכבים על הרצפה. ודם... הרבה דם.
אני רוצה לברוח.
אני שונאת אלימות.
אבל אני לא יכולה לברוח.
הצורך שלי לעזור לא מאפשר לי.
אנשים סובלים ואני יכולה לעזור.
כשאני נכנסת בעיוורון אל הבר החשוך, אני כורעת ברך ליד קבוצת הגברים הראשונה שאני מגיעה אליה. "אני אחות," אני מודיעה וזוכה במבטים קשים ומבולבלים. "תנו לי לעזור לו." ברור שלגבר יש פצע רציני בבטן. הדם הספוג בחולצה שלו אומר לי שכנראה מדובר בפצע דקירה, אבל לא גדול מדי או עמוק מדי. הודות להכשרה שלי כעוזרת רופא, אני מיומנת בטיפול בפצעים ובתפרים. בסופו של דבר שני הגברים שמגוננים עליו זזים הצידה ונותנים לי להתקרב. אני מושכת את ידו המדממת של האיש ורואה שהפצע קטן, אולי שני סנטימטרים, גדול במידה הנכונה שלהב יוכל להיכנס ולצאת בצורה נקייה. הוא לא יורק דם, רק נאנק מכאבים, לכן אני עוברת על סדרת השאלות שאני נוהגת לשאול במיון.
מה השם שלך?
אתה יכול לספר לי מה קרה?
מה רמת הכאב שלך?
רוב השאלות נענות ברטינה, לכן במקום להיות תלויה במטופל שלי שייתן לי פרטים, אני מתחילה לעבוד. "יש לי תיק חירום במכונית שלי," אני אומרת לאיש מימיני. "זו מוסטנג..." אני משתתקת לרגע. "המכונית היחידה בחניון. התיק אפור והוא במושב האחורי." בלי לחכות לאישור או לכל סוג של הסכמה, אני שולחת את ידי לשולי החולצה של הבחור וקורעת אותה.
"זה לוהט."
אני פונה בחדות לשמאלי ורואה את הגבר השני עומד מעליי, צופה בכל מהלך שלי, אבל לא כי אני מטפלת בחברו. המבט שלו מרושע. הוא איכשהו נדלק ממה שאני עושה, וזה מעצבן אותי ממש.
"לך תמצא מגבות," אני דורשת, לא נותנת לו לבלבל אותי. אני טובה בזה – בחסימת אנשים ובהתמקדות במשימה שעומדת על הפרק. זה מה שאני עושה. זה המקום שבו אני מרגישה הכי נכון והכי נוח. במקומות שבהם יש טראומה ותוהו ובוהו, אני מוצאת שלווה.
אחרי שאני חובשת את הבחור הראשון, מגיע עוד אופנוען ענק שתופס את זרועי, מוביל אותי למיטת בית חולים מאולתרת שבה שוכב בחור מבוגר שמתפתל מכאבים ואוחז בכתפו.
"אני יכולה להסתכל?" אני שואלת ומושכת את תשומת ליבו, כנראה כי מלבד כמה נשים שראיתי כשנכנסתי, אני הבחורה היחידה בסביבה. למעשה, לא ראיתי שוב את הנשים האלה וייתכן שכרגע אני האישה היחידה בבר. סביר להניח שזה אמור להלחיץ אותי ולגרום לי לברוח, אבל אני חדורת מטרה עכשיו. הבר האפלולי הזה בצד הדרך הפך לחדר המיון שלי. אני לא אעזוב עד שאהיה בטוחה שכולם ישרדו.
לא ממש משנה אם הם שומרי חוק או פורעי חוק.
אני לא רופאה. לא נשבעתי את שבועת הרופאים. אבל הקדשתי את חיי להצלת אנשים. ומשהו אומר לי שנועדתי להיות כאן. איזו סיבה אחרת יכולה להיות לאישה שנמנעת מכל סוג של אלימות להיכנס לבר מייד אחרי קרב?
היקום רוצה שאהיה כאן, לכן אני אשאר עד שהפצע האחרון יהיה תפור, ואחר כך אנסה להבין מה קרה.
"תחזיק את התיק שלי," אני אומרת לאיש שהלך אחריי מאז שהוציא את הציוד שלי מהמכונית. "אני אצטרך את האלכוהול ואת הגאזה."
החתך הזה לא עמוק, אבל ממוקם באזור שיגרום לזקן הזה להתחרט שהוא לא נשאר בבית הלילה.
"יכול להיות שזה יכאב למשך כמה זמן," אני אומרת לו ושולחת יד אל האלכוהול המושט אליי. "וזה הולך לשרוף קצת."
האם אני נהנית לגרום לגברים מבוגרים לבכות? לא. אבל זה קצת מספק כשאני יודעת שהם הביאו את הכאב על עצמם. אני לא בן אדם ציני, אבל אני מאמינה בקארמה.
חצי שעה לאחר מכן, כשכל אלו שהיו להם פצעים גלויים טופלו, אני אוספת את מה שנשאר מהציוד שלי ומתחילה להכניס הכול לתיק בצורה הכי מסודרת שאני יכולה. הכול יצטרך לעבור חיטוי או אולי אפילו להיזרק, אבל אתמודד עם זה מאוחר יותר.
כרגע הדבר היחיד שאני יכולה לחשוב עליו זה להסתלק מכאן בהקדם האפשרי ולהיכנס למקלחת חמה.
"לא כל כך מהר," אחד הגברים שפגשתי קודם רושף לעברי ומניח את ידו הגדולה על ידי. "הבחורים רוצים לדבר איתך."
בחורים?
אני מציצה מאחוריי, מביטה סביב וממש לא רואה בחורים. אני רואה גברים – חלקם שריריים, אחרים רזים יותר, אבל כולם לובשים אפודי עור ומדיפים ריח של סכנה.
מישהו מדליק את האורות, ואז הכול איכשהו נראה יותר ופחות מפחיד בו־זמנית. פחות כי אין פינות אפלות להסתתר בהן, ואני יכולה לראות את כל הפרצופים. אבל זה כנראה מה שעושה את זה מפחיד יותר.
כי אני יכולה לראות את כל הפרצופים.
כל זוג עיניים.
וכולן עליי.
הן מאיימות.
חלקן מלאות בוז.
כמה מהן בוהות בי.
אבל כולן מטילות בי ספק.
"מי את?" האיש ששואל את השאלה עומד ליד הבר, נשען עליו כאילו הוא מחזיק אותו, או שאולי הבר הוא זה שמחזיק את האיש. עיניו מצומצמות, והדיבור שלו איטי ומתמשך, אבל אני לא יכולה לדעת אם זה בגלל האלכוהול או שזה הדיבור הרגיל שלו. אילו הייתי צריכה לנחש לפי הריח שממלא את המקום הזה, הייתי בוחרת באופציה הראשונה.
"אני, אה..." אני מתחילה להגיד, מגמגמת מעט כשאני מחליקה את שערי לאחור ותולה את התיק שלי על הכתף, מרגישה איכשהו מוגנת בזכות משקלו על הגב שלי. מלבד זאת, אני מקווה שזו תזכורת בולטת שעזרתי לכמה מאנשיו שמצבם היה הרבה יותר גרוע אלמלא הייתי מופיעה כאן. עם מעט המידע שזורם בעורקיי, אני מזדקפת ומתחילה מחדש. "אני פרנקי ריבס."
בעיניו יש הבהוב של הכרה, בדיוק התגובה שקיוויתי לה לפני שעה כשנכנסתי לחניון.
זה מה שרציתי: להיכנס לכאן, לגשת למישהו, להגיד לו את שמי ולקבל תגובה.
"אתה מכיר את אבא שלי?"
כשהשאלה יוצאת מפי, החדר סביבי משתתק.
פרק 1
גאנר
"הו, כן, זהו זה!"
אתם מכירים את המצב הזה שאתם בין חלום לערות ולא בטוחים מה אמיתי ומה לא?
זה המצב שלי כרגע.
"ממש כאן," הוא אומר ומתנשף מעט. "זה מושלם, מותק. תישארי כמו שאת, אני לא רוצה לפגוע בך. "
"אל תדאג לי, אני יכולה להתמודד עם זה."
יכולתי להישבע שיש לי חלום ארוטי, אבל עכשיו אני לא בטוח כל כך.
באנג, באנג, באנג.
הם הולכים לשבור את המיטה המזוינת לפי האופן שבו הקירות רועדים.
"לעזאזל, זה עדיין לא נכנס עד הסוף. יותר חזק, קייג'."
ובכן, אני ער.
לשמוע את החברה של אחי הבכור קוראת בשמו ומבקשת ממנו לעשות את זה חזק יותר, מספיק כדי להעיר אותי מהשינה העמוקה ביותר.
בוודאות.
באנג, באנג, באנג.
"זהו זה! רק עוד קצת, מותק. כמעט עשית את זה."
"אני לא רוצה לשבור את זה," קייג' נוהם בתסכול.
"עוד דפיקה אחד ואתה שם."
אלוהים. אין מספיק כריות במדינת טנסי שאוכל לטמון את ראשי בהן כדי לחסום את קולות הסקס של אחי וחברתו.
חוץ מזה, יכול להיות שהוא מנסה להרוג את הבחורה המסכנה? הוא כפול ממנה בגודל, ונשמע כאילו הוא מנסה לדחוף אותה דרך הקיר הארור.
באנג.
"זהו זה!" היא קוראת ונשמעת מרוצה. "עשית את זה!"
"לא יכולתי לעשות את זה בלעדייך, מותק," הוא נשמע חסר נשימה, ואני לא בטוח מה עוד אני יכול לעשות כדי להחזיק בבטן את ארוחת הערב של אתמול ולא להקיא אותה על כל חדר השינה. יכולתי לחיות עוד עשרים ושתיים שנים בלי להיות עד למופע הראווה הזה.
"המסמר הזה היה חתיכת סיוט, בקושי הצלחתי להכניס אותו."
אה?
"בגלל זה הבניינים הישנים האלה כל כך מדהימים," היא אומרת. "הם מחזיקים מעמד, חזקים ויציבים, בדיוק כמו הגבר הוויקינגי שלי," קולה של טמפסט יורד ללחישה.
למה היא לוחשת?
קייג' צוחק, קולו עמוק יותר ו... צרוד? וזה הרמז שלי לקום ולהודיע להם שאני יכול לשמוע כל מה שקורה לפני שדברים באמת יתחילו לקרות. אולי גם הגיע הזמן לעבור לצד השני של הדירה.
או של המדינה המזוינת.
אני כאן בגרין ואלי במשך שבוע, ועד עכשיו היה נהדר, אבל אני לא רוצה להיות מעמסה עליהם או לגרום אי־נוחות. אני גם לא רוצה בטעות להיות גלגל שלישי לפסטיבל הזיונים הקבוע שלהם.
זה קרה יותר מדי פעמים בבית עם האחים האחרים שלי, וזה לא משהו שהייתי רוצה לחזור עליו. אילו הייתה לי עבודה, יכולתי לעבור לדירה משלי, אבל קייג' הוא אידיוט עקשן, ולוח האימונים שהוא קבע לי אכזרי. כל עבודה, מלבד האימונים לקרבות והשיעורים שאני מעביר, לא באה בחשבון. אבל לא הייתי רוצה שזה יהיה אחרת. זו הסיבה שאני כאן – להתאמן ולהיות הכי טוב, ובסופו של דבר להיות טוב כמוהו.
עד שאני מסיים להתלבש, לצחצח שיניים ולפתוח את הדלת, קייג' מצמיד את טמפסט אל הקיר מול החדר שלי, הלשון שלו בתוך הגרון שלה, ממש ליד התמונה הממוסגרת שברור שנתלתה ממש עכשיו.
טמפסט מתרחקת מייד ומסתירה את פניה בחזהו כשהיא מגחכת, אבל אחי אפילו לא מנסה להיראות נבוך.
"רק תנו לי להגיע למטבח לפני ששניכם תוקפים זה את זה שוב, בבקשה," אני ממלמל, חולף על פניהם במהירות ונמנע מכל קשר עין עם מישהו מהם.
טמפסט צועקת, "אנחנו מצטערים." אבל קייג' צועק מייד אחריה, "לא, אנחנו לא," לפני שאני שומע דלת נטרקת.
אני מכין לעצמי שייק חלבון במהירות ויורד לסטודיו כדי להתחיל את אימון הבוקר שלי. אני לא כועס על זוג היונים למעלה, להפך, אני שמח שקייג' סוף־סוף מצא את הבחורה שמתאימה לו והוא מאוהב. אבל רק פגשתי את טמפסט, ואף על פי שאני חושב שהיא נהדרת ומושלמת לאחי, לא נעים לי לראות את קייג' ממשש אותה.
אני רגיל שהאחים שלי מביאים בחורות אקראיות למכון הכושר שלנו ולבית שנהגנו לחלוק, אבל ידעתי שסביר להניח שלעולם לא אראה את הנשים האלה בפעם השנייה. במקרה הזה, אני די בטוח שטמפסט תהיה גיסתי במוקדם או במאוחר, ואני מעדיף לא לדעת פרטים אינטימיים עליה, אם אתם יודעים למה אני מתכוון.
החימום שלי לוקח שלושים דקות כרגיל, ואז אני עובר לאימון הרשמי שלי. זה אימון רציף, בלי הפסקה בין תרגיל לתרגיל. מבחינתי זה כמו לנשום: קל אבל הכרחי. אני צריך להרגיש בכל יום את הצריבה של השרירים שלי, את הזיעה ניגרת על גופי, את התכווצות הריאות שלי. זה עוזר לי לנקות את הראש ולהישאר ממוקד וגם מקרב אותי למטרה שלי, להיות האלוף באומנויות לחימה משולבות בקטגוריית המשקל שלי.
אני מתיש את עצמי באימון במשך שעה עד שקייג' סוף־סוף נכנס לסטודיו, החיוך שלו מבהיר שגם הוא התיש את עצמו, אבל בדרך אחרת לחלוטין.
אידיוט.
בין אגרופים, אני מציץ לעברו ושולח אליו מבט עז בדיוק כמו שהייתי עושה ליריב.
אני נשבע שאילו לא הייתי עוטה כפפות אגרוף הייתי שולח לעברו אצבע משולשת רק על היותו הזחוח המגעיל שהוא, שמנופף בחיי המין שלו מול הפרצוף שלי. עבר יותר מדי זמן מאז שהייתי שקוע עד הביצים במישהי, לאחרונה אני שקוע רק בתוך כף היד שלי, ואני לא מעריך את התזכורת המהדהדת ששוב קייג' מקבל כל מה שהוא רוצה.
שהוא הכי טוב בכל דבר.
מזדיין.
הוא אפילו טוב בפרישה, אף על פי שהיא נכפתה עליו בגלל פציעה שגמרה לו את הקריירה. בלי קשר, הוא מצטיין גם בזה, הופך את הפרישה ללימונדה מזדיינת. בחדר הכושר החדש הזה יש כל מה שהוא אי־פעם רצה שיהיה במכון אריקסון, המכון המשפחתי שלנו. יש בו אימונים אישיים. אף אחד לא מנסה להתבלט, ומתייחסים לכולם באופן שווה.
אומנם אין לו עדיין הרבה לקוחות, אבל הוא בונה בסיס טוב ומוצק לעסק שלו. חוץ מזה, ברגע שאצא לדרכי המקצוענית, יהיה לו כל הפרסום שהוא יצטרך, ואני אעשה בשבילו בדיוק את מה שהוא עשה במהלך הקריירה שלו עבור חדר הכושר המשפחתי שלנו.
"אני מצטער, בן אדם," הוא שובר לבסוף את השתיקה וצוחק. כשהוא רואה שאני לא קונה את השטויות שלו, הוא מרים את ידיו בכניעה. "באמת, אני מתכוון לזה."
בסופו של דבר, אני מוריד את האגרופים שלי ונועץ בו מבט. "תראה, אני שמח בשבילך ובשביל טמפסט, אבל אני ממש לא רוצה לתפוס את שניכם מזדיינים בטעות. אם אני צריך למצוא מקום אחר לגור בו, אני אמצא."
"אל תהיה טיפש, ג'י, היה לנו את המקום הזה לעצמנו במשך חודשים, אתה כאן שבוע. זה ידרוש התאמה והקרבה מצד כולנו, אבל נגרום לזה לעבוד."
כמה שניות חולפות לפני שאני מהנהן לעברו, זיעה נוטפת משערי על המצח שלי. אני מעביר את גב כפפת האגרוף על עורי הרטוב וממשיך להכות בשק שמולי. אני יודע שהוא צודק, ואני אסיר תודה על כך שאני כאן. בלי קייג' וההזדמנות שהוא נותן לי, אצטרך לקפל את הזנב ולחזור לדאלאס, ללכת לאיבוד בתוך המכון המשפחתי שלנו עם כל השמות הגדולים והאגו הגדול עוד יותר, וזה הדבר האחרון שאני רוצה.
אומנם גרין ואלי, טנסי, היא ממש הלם תרבות בשבילי, אבל כבר התחלתי להתרגל אליה, וזה המקום המושלם לאסוף את עצמי ולהתמקד במטרה הסופית שלי – להיות הטוב ביותר, להגיע לפסגה בלי הפרעות ובלי הסחות דעת.
כעבור שעה אני מנגב בזריזות את הזיעה כשאני שומע את קייג' קורא לי.
"כן?" אני צועק בחזרה.
"אתה יכול לבוא לעזור לי לתלות את השק החדש הזה?" הוא צועק מהצד השני של המכון.
לאחרונה הוא קנה חלק נוסף מהבניינים הישנים שמקיפים את המכון. זה מהלך נהדר. הוא וטמפסט הפכו את הקומה העליונה לאזור מגורים מקסים, וכל מה שיש בחלק התחתון אלה בעיקר מזרני התעמלות, שקי אגרוף ומראות שמקובעות למרבית הקירות. בסופו של דבר, קייג' מתכוון לבנות זירה אמיתית באמצע הבניין החדש, ובכך להגדיל את שטח האימון שלו.
לעזאזל, כשהוא יסיים, המקום הזה יהיה מצויד טוב יותר מאשר מכון אריקסון. יהיה לו אפילו מספיק מקום לארח אירועים משלו. המקום שהוא נמצא בו, בפרוורי טנסי, מבטיח שאין ולא יהיה דבר כזה במרחק קילומטרים ממנו. אנשים יצטרכו להגיע לנוקסוויל כדי למצוא משהו שאולי מתקרב לזה, אבל בכל המכונים האלה יהיה חסר דבר אחד.
קייג' אריקסון.
יכול להיות שאני משוחד, כי אחרי הכול הוא אחי הגדול ותמיד הערצתי אותו והעליתי אותו לדרגת אלוהים, אבל זה נכון. לפני הפציעה שלו הוא שלט בספורט. כולם רצו להתחרות מולו, גם כשהם ידעו שהם לא יכולים לנצח אותו. הם רק רצו שתהיה להם הזכות להתרברב בכך שהם נלחמו נגד קייג' אריקסון – הלוחם הוויקינגי.
אני רוצה את זה.
אני רוצה להיות כל מה שהוא היה... אבל טוב יותר. אני מתכוון להילחם חכם יותר ולהמשיך בספורט הזה לטווח הארוך. זה כל מה שאי־פעם רציתי. עכשיו ששילמתי את החוב שלי וסיימתי את הקולג' – משהו שקייג' מעולם לא עשה – אני ממוקד במטרות האמיתיות שלי.
"אני בא," אני סוף־סוף קורא בחזרה, זורק את המגבת שלי ורץ למקום שבו הוא עומד על סולם גבוה ומסמן איפה הוא צריך לקדוח ברגים בקורה המחוברת לתקרה.
"תחזיק את הסולם," הוא מבקש כשאני נכנס. "הדבר הזה רעוע, ואם אני לא אפגע בדיוק במקום, אני ארסק את המקום הזה כמו הענק הירוק," הוא ממלמל לעצמו כשהוא ממקם את הבורג ומתחיל לקדוח.
תליית שקי אגרוף זה משהו שאחי ואני עשינו יחד במשך שנים, ובדרך כלל אנחנו עושים את זה במהירות. אבל הפעם אנחנו מגלים שזה קשה יותר.
קייג' הצליח להרוס כמה ברגים בניסיון לקדוח אותם לתוך קורת הפלדה הישנה, והוא נהיה עצבני מרגע לרגע.
בינתיים אני מנסה לא לצחוק ולעצבן אותו עוד יותר.
"אתה מחזיק את השק טוב?" הוא שואל כשהוא סוף־סוף מצליח להבריג את הבורג פנימה ולחבר את הקרס.
"מחזיק טוב," אני אומר לו, מוכן לסיים את החרא הזה כדי שנוכל לחזור להתאמן.
כשאני אוחז בשק, אני מרגיש שהוא לא מתוח כמו שהיה לפני כמה שניות. באופן אינסטינקטיבי, אני מרים את מבטי בזמן ורואה את השרשרת שאמורה להחזיק אותו עפה לכיווני.
אני מנסה להפיל את השק ולשמור על הפנים שלי, אבל אני לא מהיר מספיק. ההדף של השרשרת פוגע בפניי, היא מוציאה אותי מאיזון, ואני נופל לרצפה בחבטה.
"אוי, שיט, בן אדם! אתה בסדר?" אני שומע את קייג' קופץ מהסולם, ובשנייה הבאה הוא כורע לידי ורוכן מעליי. "תן לי להסתכל על הפנים שלך."
"אני בסדר, פשוט המום," אני לוחש, לוחץ את ידי אל העור ומרגיש עקצוץ. "אולי יהיה לי פנס, אבל לא חסרים לי כאלה." אני מתיישב באיטיות ומנסה לאפס את המחשבה שלי.
קייג' ממלמל כמה קללות לפני שהוא עוזב אותי. שניות לאחר מכן הוא זורק לעברי מגבת ופוקד עליי להחזיק אותה על הלחי, מרים את הטלפון שלו ומתקשר לטמפסט.
"היי מותק, קרתה לנו תאונה קטנה במכון, ואני חייב לקחת את גאנר למיון." עיניו הגדולות מודאגות, והוא מכווץ את הגבות כשאני מוריד את המגבת מהפנים ושנינו רואים שהיא מלאה בדם. "לא, אני בטוח שהוא יהיה בסדר, אבל אני מעדיף שאיש מקצוע יבדוק אותו, רק ליתר ביטחון."
הבטן שלי מתהפכת כשאני רואה איך המגבת שהייתה לבנה לחלוטין צבועה עכשיו באדום בוהק. אתם בטח חושבים שאם אני לוחם אז אני בטח אהיה בסדר עם דם, אבל זה יותר ממה שאני רגיל לראות. חוץ מזה, בדרך כלל כשאני רואה דם, הוא שייך למישהו אחר. אני לא רוצה להשתחצן או להגזים, אבל אני לוחם טוב.
"תשים את המגבת על הפנים שלך, לכל הרוחות," קייג' פוקד.
"מאיפה לעזאזל הדם יורד?"
כשחושבים על זה, הפנים שלי קצת רדומות.
קייג' אוחז בידי ועוזר לי לעמוד, ואז במהירות מוביל אותי החוצה אל הטנדר שלו.
ברגע שאני יושב וחוגר, הוא מזנק אל מאחורי ההגה ולוחץ על הגז בכל הכוח, הצמיגים חורקים כשאנחנו יוצאים לדרך.
"אתה חייב לדבר איתי, בן אדם. מה קורה?" אני כמעט מתחנן לתשובות, כי כל מה שאני יודע זה שהפנים שלי מדממות ואנחנו בדרך לבית חולים איפשהו. השתיקה של אחי, שככל הנראה מרגיעה אותו, רק גורמת לי להיבהל יותר.
"אני חושב שלשרשרת שפגעה בך היה קצה משונן, כי היא חתכה את הלחי שלך. אני מצטער, בן אדם... זאת אשמתי."
כשאני שומע את הדאגה בקולו אני נלחץ עוד יותר.
תמיד הערצתי את קייג', סגדתי לו יותר ממה שהייתי צריך, אבל הוא תמיד דאג לי. אני יכול לראות על הפנים שלו שהוא מרגיש כאילו הוא אכזב אותי בגלל תאונה טיפשית שיכולה לקרות לכל אחד.
"לעזאזל, אחי, אני יודע שאתה שונא את העובדה שאני נראה יותר טוב ממך, אבל לא היית צריך לדפוק לי את הפנים," אני אומר, מנסה להפיג את המתח בעזרת קצת הומור. כשהוא מוריד את עיניו מהכביש למשך שנייה ומסתכל עליי, אני קורץ אליו ומחייך את החיוך הכי טוב שאני מצליח להעלות על פניי, אבל הוא לא בולע את הפיתיון.
"זה לא מצחיק, ג'י. היית יכול להיפצע קשה. זה היה יכול לפצוע את העין שלך או משהו..."
אני שומע את המילים שהוא לא אומר. זה יכול היה לפצוע לי את העין ולהוציא אותי מחוץ לזירה, לסיים את הקריירה שלי לפני שהיא התחילה. אבל זה לא קרה.
"זה רק פצע שטחי," אני צוחק ומצטט את הסרט האהוב עלינו של מונטי פייתון. זה סוחט ממנו חיוך, ואני רואה את כתפיו נרגעות קצת.
"איפה לעזאזל בית החולים הזה שאתה לוקח אותי אליו?" אני שואל כשגרין ואלי נעלמת במראה האחורית ואני לא רואה שום דבר מלבד עצים משני צידי הכביש.
"בית החולים הקרוב ביותר נמצא במריוויל, כשלושים דקות מכאן." הוא שוב מעיף מבט לכיווני בעיניים מודאגות. "תמשיך ללחוץ את המגבת לפנים שלך... אנחנו לא רוצים שתאבד יותר מדי דם."
אני לא יכול לשלוט בצחוק שנפלט מפי, אבל אני מייד משתתק. הכאב שמקרין מהפנים שלי כשאני מזיז אותן, חזק מספיק כדי לגרום לבטן שלי להתהפך שוב. קהות החושים הראשונית שהרגשתי נחלשה, ועכשיו אני חייב להודות שאני די לחוץ.
תכניסו אותי לזירה עם מישהו פי שניים מהגודל שלי ואני אסתדר.
תדקרו אותי במחט, ואני הנקבה הכי גדולה שאי־פעם תראו.
"אתה חושב שאני אצטרך תפרים?" אני שואל ונשמע כמו ילד, כמו שלא הרגשתי כבר שנים.
קייג' נאנח, ידו הימנית עוזבת את ההגה, והוא מניח אותה על כתפי ולוחץ מעט. "אתה תהיה בסדר."
כמו תמיד אני מאמין למה שקייג' אומר לי, כי בכל עשרים ושתיים שנותיי הוא מעולם לא שיקר לי. במשך כל הקיום שלי, הוא תמיד היה שם כדי לתמוך בי ולתקן את הטעויות שלי.
כשהאחים האחרים שלנו היו מאכילים אותי חרא כילד, קייג' תמיד יצא להגנתי.
אולי זה בגלל הבדלי הגילים בינינו? הוא מבוגר ממני בשבע שנים, ויכול להיות שזה מספיק זמן כדי שאני לא אעצבן אותו כמו שעצבנתי את ויגו, ואלי ואוזי. או שאולי זה בגלל קווי הדמיון בינינו? כשאני אומר שתמיד הערצתי את קייג', אני מתכוון לזה.
זה היה ככה מהיום הראשון.
הזיכרון הראשון שלי ממנו הוא בזירה. הייתי בערך בן ארבע, וצפינו באחד הקרבות הראשונים שלו. הקרב היה במכון מעופש, והילד שנלחם בו היה גבוה וגדול יותר, אבל האח הגדול שלי לא נתן לזה להפחיד אותו. הוא נלחם בענק הזה בכל הכוח שהיה לו ונתן את הכול על המזרן.
אני זוכר את השאגה של הקהל הקטן כשכולם הריעו לו. זו הייתה הפעם הראשונה שידעתי, ללא צל של ספק שהוא היה מדהים, ורציתי להיות בדיוק כמוהו.
כשאנחנו מגיעים לבית החולים, קייג' מחנה את הטנדר מול חדר המיון. אני נכנס פנימה ושם לב שעיניה של הגברת בקבלה מתרחבות כשהיא רואה אותנו.
אני די בטוח שאין לזה שום קשר לפציעה שלי אלא לחיה הענקית שהולכת לצידי. וחוץ מזה, גם אני לא בחור קטן.
כנראה כשאנחנו יחד אנחנו נראים מאיימים מאוד. אם אתם לא מכירים את קייג', סביר להניח שתחשבו שהוא סוג של מתנקש. הוא בן זונה מפחיד. אומנם אני לא גדול כמוהו, אבל יש לנו אותו מבנה גוף, ואנחנו דומים מאוד – אותן עיניים כחולות כקרח, אותו שיער בלונדיני.
"יש לו חתך נורא," קייג' אומר. "נצטרך לראות רופא מייד." הטון שלו ישיר ולא משאיר מקום לוויכוח.
עיניה עוברות מקייג' אליי ואז בחזרה לקייג'. "כן, אדוני..."
צליל זמזום נשמע, וכשהדלתות משמאלנו נפתחות, היא פוגשת אותנו בכניסה. "בואו אחריי. אתה יכול למלא את הניירת בזמן שתחכו לרופא."
כשאנחנו מגיעים לאזור שבו המיטות מוסתרות מאחורי וילונות, אני מתיישב על קצה המיטה בזמן שקייג' צועד הלוך וחזור בחלל הקטן וגורם לו להיראות קטן עוד יותר, והחרדה ממלאת אותי שוב.
"שב, לעזאזל," אני אומר לו ברגע שהגברת עוזבת. "אמרתי לך, זה פצע שטחי... אני בסדר."
הוא נעצר, מסתובב ומעביר יד על פניו. " אני מצטער... אני רק חושב מה אימא תגיד כשהיא תראה את הפנים שלך."
אני מגלגל עיניים. "כאילו היא לא ראתה אותנו במצבים גרועים יותר."
אימא שלנו נשואה ללוחם וגידלה חמישה בנים שכולם מבלים בזירה – אם לא באופן מקצועי אז בשביל הכיף – לכן פציעות לא זרות לה. במשך השנים היא ראתה את כולנו בדרגות פציעה כאלה ואחרות. זה לא היה פשוט עבורה, ובגלל זה היא פיתחה אישיות חזקה כל כך, נוקשה אפילו. זו מי שהיא, ואין שום דבר שיכול לשנות את זה. זו הדרך שלה לשרוד חיים עם אנשים שזורקים את עצמם לתוך זירת היאבקות מתוך אהבת הספורט. אלו חיים שבהחלט לא מתאימים לבעלי לב חלש.
קייג' מתעסק במילוי הניירת שפקידת הקבלה נתנה לו, וזה עוזר, כי הדם עדיין זורם מהפנים שלי. לאורך השנים סבלתי לא פעם משפתיים ומלחיים פצועות, אבל אף אחד מהפצעים שלי מעולם לא דימם עד כדי כך, מה שמוביל אותי להאמין שהחתך הזה עמוק יותר משחשבתי.
אחרי כמה דקות נוספות פקידת הקבלה חוזרת כדי לקחת את הניירת, את פרטי הביטוח ואת רישיון הנהיגה שלי. "מישהו יגיע לבדוק אותך בקרוב." היא נרתעת כשאני מזיז את המגבת מפניי. "אולי כדאי שתחזיק אותה על הלחי עד שהאחות תגיע לכאן."
ככל שהדקות חולפות אני מרגיש שקייג' נהיה עצבני יותר ויותר. "מה לעזאזל לוקח כל כך הרבה זמן?" הוא נוהם ומעביר יד דרך שערו שעכשיו ארוך יותר מאי־פעם, וכך גם הזקן שהוא מטפח. מאז ומעולם אני הייתי היחיד שהאריך שיער, אני אוהב אותו ככה, וזה משהו שמבדיל אותי משאר האחים למשפחת אריקסון. במשפחה גדולה כמו שלי צריך לעבוד קשה בשביל למצוא את הייחודיות שלך.
השיער הארוך שייך לי.
נשים מתות על זה.
"אתה באמת נראה כמו פאקינג ויקינג עכשיו," אני ממלמל, מרים את רגליי על המיטה ונשען לאחור. אם אני עומד להישאר כאן הרבה זמן, אז לפחות שיהיה לי נוח.
קייג' מגחך לעברי. "אתה סתם מקנא בגבריות שלי."
אני צוחק עליו ומתכווץ בכאב. "תסתום את הפה המזוין שלך."
כמה שניות לאחר מכן הווילון מוסט הצידה, והלב שלי מחסיר פעימה. לא מפחד או מחרדה, אלא מ... משיכה – משיכה מוחלטת וטהורה.
האישה שעומדת למרגלות המיטה בוהה בי בעיניים החומות היפות ביותר שראיתי מימיי, הן כהות ועוצמתיות, בולטות במיוחד על רקע עורה החיוור.
היא נשית מאוד אבל לא בצורה מוקצנת, השיער הקצר שלה מוסיף לה חספוס שאני מוצא מעניין ומפתה. אני ממש לא מצליח להוריד ממנה את העיניים שלי.
"מר... אממ... אריקסון?" היא שואלת, עיניה עוברות מאחי אל הגיליון הרפואי שלי, ואז חוזרות אליי. באותו רגע הגוון הבהיר של לחייה נצבע בוורוד עדין.
היא מכחכחת בגרונה ומשפילה את מבטה לעבר הדפים שהיא מחזיקה. "אני... אני..." היא מגמגמת, והמילים נתקעות בפיה לרגע קצר לפני שהיא מזדקפת ומכחכחת שוב בגרונה, וניכר שהיא מצליחה לאסוף את עצמה ולהירגע לפני שהיא מחזירה את מבטה אליי. "אני פרנקי."
קולה קצת צרוד ומחוספס למישהי קטנה כמוה. אומנם רוב האוכלוסייה נראית קטנה בהשוואה לקייג' ואפילו בהשוואה אליי, אבל היא ממש קטנטנה, בקושי מטר וחמישים, ולגמרי שייכת לקטגוריית משקל נוצה.
"אני קייג'," אחי אומר וקם ממושבו כדי ללחוץ את ידה. "זה אחי גאנר."
כנראה שכחתי את הנימוסים שלי, ואני פשוט יושב ובוהה בה בהלם, כי קייג' ניגש אליי ודוחף אותי קלות עם הרגל.
"אה, חכה, אני אביא לך חלוק של בית חולים, אני כבר חוזרת."
היא מסתובבת ופותחת את הווילון, והוא מתנופף מאחוריה כשהיא יוצאת בחיפזון. אני מרים אל קייג' מבט שסביר להניח נראה מבולבל בדיוק כמו שאני מרגיש, כי הוא מגחך בחוסר אמון ומעביר את ידו בשערו. "לכל הרוחות," הוא ממלמל.
"מה?"
"שום דבר."
אבל ברור שזה לא שום דבר, כי הוא ממשיך לגחך ולנענע בראשו.
"זה משהו שאמרתי?"
כשצחוק נוסף נפלט מגרונו, הוא פונה אליי. "לא, טיפש. לא אמרת כלום, ותהיתי אם יכול להיות שהפציעה גרועה יותר ממה שחשבנו וכדאי שנבדוק גם את הראש שלך." הוא רוכן מעל המיטה ונכנס ישירות לטווח הראייה שלי. "מה השם שלי? איזה יום היום? כמה אצבעות אני מרים?"
הוא זוקף לעברי אצבע משולשת, ואני מעיף את ידו מפניי.
"הנה," פרנקי חוזרת עם חלוק בית חולים ומשליכה אותו לעברי. "שים אותו עליך ובוא נראה עם מה אנחנו מתמודדים."
אני מביט למטה על החלוק ומבין לראשונה שאני לא לובש חולצה. אז בגלל זה היא הסמיקה, אני נותן לעצמי כִּיף מנטלי, עבדתי קשה על הקוביות שלי, ואני לא מתבייש בהן או בכל חלק אחר בגוף שלי לצורך העניין. והתגובה שלי לבחורה הזאת חזקה יותר מכל תגובה שהייתה לי לנשים כבר הרבה זמן.
אני מגחך לעבר פיסת הבד הדקיקה, מרים אותה ומניח אותה בקצה המיטה בזמן שאני מושך את עצמי למצב ישיבה ומוריד את הרגליים לכיוון הרצפה, מקרב את גופי אליה וזוכה לראשונה למפגש מקרוב עם פרנקי.
הריח שלה קצת סטרילי, כמו בית החולים הזה, אבל יש גם רמז של ניחוח הדרים מתחת לכל זה. ואני לגמרי אשמח לבדוק את זה מקרוב יותר... ממש מאחורי האוזן שלה, שם נמצאת נקודת הדופק שלה שפועמת בעוצמה, אני רוצה לקרב את אפי לשם ולשאוף עמוק.
"בואי פשוט נתחיל לעבוד," אני אומר לה בקריצה, בתקווה שהזין שלי יישאר במקום ולא יגרום למצב הזה להיות מביך יותר ממה שהוא עכשיו... בשבילה, כמובן.
"תשכב," היא יורה לכיווני, עיניה שולחות חיצים לעברי ואווירת 'בלי שטויות' ממלאת את החדר. חומות הפלדה שלה חזרו למקומן, ומבטה שוב קר ומרוחק. "זה ככל הנראה עומד לכאוב."
האם ציינתי שאני פרפקציוניסט? כשאני רוצה משהו – או מישהי – מבחינתי, אני לא יכול לעצור עד שאני מגיע לפסגה.
להצליח במבחן.
לקבל את התואר.
לקבל תעודת הצטיינות.
לנצח את כל הקרבות.
להיות הטוב ביותר.
ובמקרה הזה, לזכות בבחורה.
