פתח דבר


הספרות היא נקודה חיצונית למעגל ההווה שלנו, אשר דרכה אפשר לתאר מעגל חדש. השימוש בספרות מספק לנו במה אשר ממנה נוכל להשיג נקודת מבט על חיינו הנוכחיים, רכישה שתאפשר לנו אולי להניעם... ועל כן יקר בעינינו המשורר. כל הטיעונים והתבונה כולה אינם מצויים באנציקלופדיה, לא במסה על המטפיזיקה ולא בספרי תיאולוגיה, אלא בסונטה או במחזה (רלף וולדו אמרסון, איש העולם: שש מסות על תרבות החיים, תרגמה ניצה פלד, בנימינה 2006, עמ' 17).
הסערה יוצאת הדופן שמלווה את סיפור יוסף ואחיו שוזרת יחדו היבטים פסיכולוגיים, מתחים חברתיים־משפחתיים, קונפליקטים מוסריים ושאלות תיאולוגיות. בכל אחד מן התחומים האלו סיפור יוסף ניצב בקדמת הבימה המקראית, וכפי שעוד יתברר, ההיבטים המגוונים קשורים זה בזה קשר בל יינתק, כמו אחים. במידה ידועה הצדק עם לאו שטראוס שהבחין בין הפילוסופיה הקלאסית לבין המחשבה המקראית, אך אין זה אומר שהמקרא לא מביע עמדות ביחס לשאלות פילוסופיות. סיפור יוסף הוא גם דרמה אנושית עמוקה ונוגעת ללב, אך לא פחות מכך, יש בו עמדות תיאולוגיות עדינות ומורכבות, במיוחד בכל הקשור ליחס לפעולת אדם לצד השגחה אלוהית וגזירת שמיים. בהקשרים אלו, סיפורנו הוא דגל לאופן שבו המקרא מטפל בסוגיות אלו.
יוסף נחשף עם תחילת העלילה כחולם חלומות, אך עם המשכה מתברר שהוא גם בקי בפתרון חלומות. אלו שתי תכונות נפרדות, הדורשות יכולות אחרות, ושילובן יחד באותה הדמות מלמד הרבה על קשריו העמוקים של יוסף עם עולם החלומות. כדברי אחיו, הוא 'בעל חלומות', אך כפי שיתברר לאורך ניתוח סיפורו, אין מדובר רק במי שקשור בחלומות, אלא במי שבמידת מה הפך להיות הבעלים של חלומותיו, שהם תחת ידו, כלומר, הוא גם בוחר מה יהיה פתרונם, ולא רק חושף מסרים שנקבעו מראש. החלומות המשולבים בסיפור חורגים מהמשמעות האנקדוטלית שלהם, ויש לראות בהם תמה המלווה את העלילה כולה. עוד נראה שגם הפרק האחרון ממשיך ומלבן את חלומותיו של יוסף ומוצדק לראות רק שם, באפיזודות החותמות את הסיפור כולו, את פתרונם הסופי של החלומות. לפיכך, החלומות שפורצים בסצנה הראשונה בסיפור חורזים את הסיפור כולו עד לסיומו, ובמידת־מה, ובגוזמת־מה, יש לראות בחלומות מעין גיבור נסתר של הסיפור. הם מבקשים את מימושם ועל דמויות הסיפור להכריע כיצד הדבר ייעשה. זהו סיפורם של חלומות ששזור בתוך סיפורן של דמויות בשר ודם, שיש בהן קנאה, שנאה, שקרים ותככים, אך יש בהן גם חמלה והגינות יוצאות דופן.
שנים רבות ניצבים קוראים בהשתאות נוכח סיפור עז רושם זה, והצעת הקריאה שבאה בספר זה מבקשת להצטרף למסע פרשני סוער זה של אחת מפסגות הספרות העולמיות. עם סיפור ייחודי זה נחתם ספר בראשית כולו, ועמו גם ארבעת הכרכים בסדרת נועם, שהוקדשו לניתוח ספר בראשית. לאורך הסדרה השתדלתי להישען על הדיאלוג רב השנים שנעשה בין פרשנים לבין הכתובים. אין עוד טקסט ספרותי שזכה לכזו תשומת לב, ופרשנים שונים הפיקו ממנו תובנות שונות. במיוחד יש לציין בהקשר זה את תרומת המחקר הספרותי המודרני שחשף היבטים מגוונים שמלווים את הכתובים ואת מגמתם, ולא ניתן היום עוד לגשת אל הכתובים ברצינות בלי להתייחס לפירות פרשניים אלו.
ספר זה, כמו שלושת קודמיו בסדרה, מוקדש לזכרו של ד"ר נועם שודפסקי ז"ל (1933-2005), שהיה איש רב פעלים, מסור לעולם החינוך, הפורמלי והבלתי פורמלי, כל ימיו. נועם התחיל את דרכו כמורה לתנ"ך ומשם התקדם במסלול הניהולי עד שהיה למנכ"ל ישיבת רמ"ז במנהטן, במשך כארבעים שנה. הוא היה מסור באופן יוצא דופן לתלמידיו ולצוות החינוכי שניהל. אהבתו לתנ"ך לא פסקה גם כשחדל ללמד בפועל, ובאופן מיוחד הוא נמשך לגישה הספרותית בחקר התנ"ך, גישה שספר זה נמנה עם פירותיה. הזהות היהודית הייתה מרכיב מכונן בהגדרתו העצמית, ולתפיסתו, כל יהודי נדרש לממש את ייעודו לא רק בין ספסלי בית המדרש אלא גם בחיים עצמם. ואכן, נועם היה מעורב בפעילות חברתית ענפה. במיוחד יש להזכיר את פעילותו האינטנסיבית - הגלויה והנסתרת - למען יהודי רוסיה. הוא פעל רבות למען ארץ ישראל ומדינת ישראל, וילדיו, נכדיו וניניו הגרים היום בארץ, מממשים את שאיפתו - שלו ושל אשתו נחי ז"ל - לגור בארץ ולתרום לבניינה. בחנוכה תשע"ח הלכה גם אשתו נחי ז"ל לבית עולמה, ואני מבקש להקדיש את הספר גם לזכרה המבורך. זכות גדולה היא לי לכתוב את הספר לזכרם, וזכות גדולה נפלה בחלקי להכיר את משפחתם, שאהבת תורה ואהבת האדם ניצבות בתשתית חייהם, ושצניעות ומסירות מלוות את פועלם תמיד.
ברצוני להודות מקרב הלב לחברים שליוו את כתיבת הכרך הזה, ואת סדרת נועם כולה. בראש ובראשונה, לידידי ביני שלו, שהסדרה כולה היא תוצר של חלומותיו שלו. כשפגשתי בו לראשונה לפני למעלה מעשור ראיתי מולי בעל חלומות, שספוגים באהבת תורה ובאהבת אדם, ואני מודה לו ולמשפחתו על השותפות ועל הרעות; על יד שאוחזת ביד באמונה. תודה מקרב הלב שלוחה גם לחברי הרב ד"ר איתמר אלדר, שהחברות עמו ועם משפחתו הינהּ משען מתמיד, כמו גם מנוע וחומר בעירה. לא ניתן לדמיין שותף טוב ממנו ללימוד וליצירה. ישלח להם ה' בריאות ושמחה ויחזק את לבם הנדיב ורוחם הגדולה.
חלק נכבד מהספר נכתב בשנת תשע"ח, בעודי יושב וחוקר באוניברסיטת ניו יורק. תודה עמוקה שלוחה לידידי סטיב אדלסברג שקיבל את פני בארץ הזרה באדיבות וברעות, ואפשר לי לשקוע בלימוד ובכתיבה. בשנת תש"פ לימדתי במסגרת התואר השני של המחלקה לתנ"ך שבאוניברסיטת בר אילן קורס שעסק בסיפור יוסף ואחיו. כמה מהדיונים הסוערים שליוו שיעורים אלו השאירו חותם על ספר זה, וזו הזדמנות טובה להודות לתלמידי שמשמשים גם כחברותא שמאתגרת הנחות יסוד פרשניות, ותורמת תרומה של ממש לבירור משמעות הכתובים.
תודה שלוחה גם לאביחי גמדני שערך את כתב היד במקצועיות ובתשומת לב, ולהוצאת ידיעות ספרים, שלקחה על עצמה להוציא את הסדרה כולה לאור. במיוחד אני מבקש להודות בהערכה ובידידות לעורך תחום יהדות המסור עמיחי ברהולץ, שהמקצועיות שבה הוא עובד לצד שלוות הרוח, משפיעות על האווירה הנהדרת והמקצועית שמלווה את עבודתנו המשותפת כבר שנים רבות. תודה גם לצוות ההפקה של "טפר" על עבודתם המסורה, ולציירת רות בן ארזה, שגם על עטיפת כרך זה - כמו על שלושת הכרכים האחרים בסדרה - זכינו לציורה.
תודה עמוקה לישיבת הר עציון על הליווי בהוצאת הספר ובמיוחד לאוריאל גולדפינגר על היד המושטת תמיד.
גם כרך זה יוצא לאור בשיתוף פעולה עם הוצאת "תבונות" של מכללת הרצוג שבגוש עציון. אני מבקש להודות בידידות לראש המכללה - הרב פרופ' יהודה ברנדס, לרקטור המכללה - ד"ר עזרא קהלני, ולראש החוג לתנ"ך - הרב ד"ר יהושע רייס, על תחושת הבית ועל החברות.
אחרונים חביבים במיוחד, אשתי, ילדינו ונכדינו, שותפים נאמנים ללימוד, לחיים ולקסם הצפון בהם. ישלם ה' לכולכם כשכרכם הטוב, אך טוב וחסד.


יונתן גרוסמן, אלון שבות תשפ"ב


מבוא ליוסף ואחיו
לכל סיפור יש התחלה, אך לעתים נדירות התחלת הסיפור היא גם התחלת העלילה. כמו בחיים, כך גם בסיפור, סצנה מובילה לסצנה ומפגש מוביל למפגש, עד שקשה להצביע על נקודה אחת מוגדרת שבה העלילה התחילה. סיפור יוסף למשל נפתח בסיפור העדפת האב את בן הזקונים, דבר שהוביל לקנאת האחים האחרים עד לידי מכירת יוסף למצרים. אך האומנם אפשר להתחיל את הסיפור בנקודה זו? האם לא ברור שאהבת יעקב את רחל ניצבת כרקע חשוב לאהבת בנה? והאם אפשר באמת להתחיל את הסיפור מיחסי יעקב ונשותיו, או אולי יש לשוב אחורה ולהבין כיצד התגלגל יעקב לחרן והתאהב ברחל על גדות הבאר בעודו בורח מאחיו ומרגיש רחוק מביתו ומאמו? ואם כך, האם לא צריך לדון ביחסי יצחק ורבקה והגורמים לאהבתם השונה לבניהם? והרי גם הצגת יצחק ורבקה צריכה להתחיל משליחות אברהם את עבדו למצוא אישה ליצחק ומפגשו עם רבקה על גדות הבאר.
בעל כורחנו עלינו להודות שתיחום סיפור מבחינה ספרותית איננו זהה תמיד לתיחום חומרי העלילה הרלוונטיים. אולם במקרה שלפנינו הסוגיה סבוכה עוד יותר, מפני שגם מבחינה ספרותית טהורה לא ברור כלל שאפשר להציב את סיפור יוסף במנותק ממה שקדם לו, ממחזור סיפורי יעקב שמבחינות רבות עוד לא תם.
שלא כמו "תולדות תרח" למשל, שנחתם בפטירת אברהם, ורק לאחר מכן משולבות רשימות התולדות של הבאים אחריו, בסיפור יוסף ואחיו יעקב עוד פעיל ומיתתו נמסרת רק בסופו של סיפור יוסף ואחיו (מט, לג). כלומר, סיפור יוסף ואחיו דן במערכת היחסים של דור הבנים לפני שירד האב מן הבמה, ובאמת, יעקב מעורב בסיפור ומשפיע על התפתחות העלילה. בכך, סיפור יוסף מהווה גם חתימה למחזור סיפורי יעקב.1
הכללת סיפור יוסף בתוך סיפור יעקב מרתקת, ומעלה שאלות הנוגעות למעמדו של יוסף בספר בראשית, אך היא גם פותחת פתח הצצה לאנלוגיה מפתיעה שיש בין סיפורו של יעקב לסיפורו של יוסף. כבר המדרש היה ער לכך:
א"ר שמואל בר נחמן: 'אלה תולדות יעקב יוסף' - לא צריך קרייה למימר אלא 'אלה תולדות יעקב ראובן' (אלא מה תלמוד לומר 'יוסף'? אלא שכל מה שאירע לזה אירע לזה):
מה יעקב נולד מהול - אף יוסף נולד מהול; מה זה אמו עקרה - אף זה אמו עקרה; מה זה נתקשת אמו בשעת הלידה - אף זה נתקשת אמו בשעת הלידה; מה זה ילדה אמו שנים - אף זה אמו ילדה שנים; מה זה אחיו שונאו - אף זה אחיו שונאים אותו; מה זה אחיו מבקש להורגו - אף זה אחיו מבקשין להורגו.
זה רועה וזה רועה; זה נסטן - וזה נסטן; זה נגנב שני פעמים - וזה נגנב שני פעמים; זה נתברך בעושר - וזה נתברך בעושר; זה יצא חוץ לארץ - וזה יצא חוץ לארץ; זה נשא אשה בחוצה לארץ - וזה נשא אשה בחוצה לארץ; זה הוליד בנים בחוצה לארץ - וזה הוליד בנים בחוצה לארץ; זה ליווהו מלאכים - וזה ליווהו מלאכים; זה נתגדל על ידי חלום - וזה נתגדל על ידי חלום; זה נתברך בית חמיו בשבילו - וזה נתברך בית חמיו בשבילו; זה ירד למצרים - וזה ירד למצרים; זה כלה את הרעב - וזה כלה את הרעב; זה משביע - וזה משביע; זה מצוה - וזה מצוה; זה מת במצרים - וזה מת במצרים; זה נחנט - וזה נחנט; זה עלו עצמותיו - וזה עלו עצמותיו (בראשית רבה, פר' פד, ו; מהד' תיאודור־אלבק, עמ' 1007-1008).
חלק מהזיקות הנזכרות במדרש הן מדרשיות, אך חלקן עולות מפשוטם של מקראות. האנלוגיה בין שתי הדמויות מושתתת על עצם התפתחות חוט העלילה המרכזי: ריב האחים; הפרידה הכפויה על הגיבור; שגשוגם בבית גלותם (בית לבן ובית פוטיפר); הקמת משפחתם בגלות שנכפתה עליהם; המפגש המחודש עם האח הכועס והפיוס.2
נוסף על כך, יש גם מוטיבים משותפים שמלכדים את סיפור שתי הדמויות, כמו: השימוש בשעיר עזים לשם רמיית האב (כז, טז; כז, כא־כג / לז, לא־לב); החיפוש אחר חפצי ניחוש גנובים (לא, לד־לה / מד, א־יז), ואף זיקה לשונית, כדברי שניהם: "הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי" (ל, ב) / "הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי" (נ, יט).3 לאורך ניתוח הסיפור נעמוד על זיקות נוספות, אך כבר כעת יש להעיר שיש גם הבדל ניכר בין סיפורו של האב לסיפורו של הבן: הפיוס הצולע בין יעקב לעשיו נצבע מחדש בצבעים מלאי חמלה בפיוס יוסף עם אחיו, ולכן מה שלא התאפשר במערכת יחסיו של יעקב עם אחיו, מתאפשר בדור הבנים, ומשפחת יעקב יכולה לבנות יחדו את האומה הישראלית.
סיפור יוסף כחתימת ספר בראשית
קשריו של סיפור יוסף לסיפור יעקב נוגע בשורש יסודי עוד יותר. כבר בקריאה ראשונה ניכר ההבדל הספרותי העמוק בין סיפור יוסף לסיפורים הקודמים לו. עד כאן, ספר בראשית היה בנוי ממחזורי סיפורים. כל סיפור על אברהם עומד בפני עצמו, אלא שיש קשרים פנימיים בין הסיפורים שמלכדים את מחזור הסיפורים ואפשר לעקוב אחר חוטי עלילה ששוזרים יחדו את היחידות השונות. מודל דומה מתרחש גם במחזור סיפורי יעקב. לעומת זאת, סיפור יוסף ואחיו איננו 'מחזור סיפורי יוסף', אלא נובלה,4 או: "סיפור שלם ורציף... שלא כמו מחזור סיפורים של יחידות קטנות, חטיבה זו היא סיפור רציף, בעל כמה סצנות, שבונות מתח שתוכנן בקפידה, והתרת סיבוך שמעוצבת באמנות".5 דבר זה מהווה אתגר לבאים לכתוב על סיפור זה, מפני שדבר מוביל לדבר, וקשה לנתח את חלומות יוסף למשל במקום שבו הם נגלים לעין הקורא, שהרי הם עתידים ללבוש צורה ולפשוט צורה לאורך הסיפור כולו.
לצד השינוי הנוגע בהגדרת האופי הנרטיבי של הסיפור, יש קשרים תוכניים ענפים בינו לבין הסיפורים הקודמים לו בספר בראשית.6 'סיפור יוסף' הוא פירוט של הכותרת "אלה תולדות יעקב" (לז, ב), וסופו של מסע ארוך של 'ספרי תולדות' בספר בראשית. כבר נתון זה מעלה את השאלה האומנם לפנינו סיפורו של יוסף, או של 'משפחת יעקב', שגם אם ליוסף תפקיד חשוב בעיצובה, לצדו הרי פועלים אחים נוספים, ואולי גם הם חלק מגיבורי הסיפור.
בסיפור המוקדש לבניו של יעקב השאלה מורכבת, מפני שאף שגיבור הסיפור הבולט הוא יוסף, הוא לא נבחר על פני אחיו. בסופו של דבר כל שנים עשר בני יעקב מקבלים את ברכותיהם מאביהם ועתידים לנחול בארץ זה לצד זה, כך שהסיפור הוא באמת "תולדות יעקב" - סיפור הקמת משפחת יעקב. כפי שיובהר להלן, אחת המגמות העיקריות של המסע הכפול של האחים למצרים הוא להבהיר כיצד עברה הנהגת המשפחה מידי ראובן לידי יהודה. תהליך זה מתרחש במקביל להתפתחות דמותו של יוסף, ומבחינה זו, צדק תומאס מאן שכינה את ספרו "יוסף ואחיו" ולא רק "סיפור יוסף".7 לאורך הסיפור יש מעקב אחר התהליך שעוברים האחים, ולא רק אחר קורות יוסף, ובמקרים מסוימים אפשר גם להצביע על שזירה מקבילה של שני התהליכים שעוברות דמויות אלו.8
"יָרֹד יָרַדְנוּ בִּתְּחִלָּה" (מג, כ)
לאורך ניתוח הסיפור עוד ניווכח בהעמדה המקבילה שבין קורות יוסף לקורות אחיו. לעת עתה נסתפק בהצבעה על הפועל 'לרדת' כמילה מנחה בסיפור, ששוזרת יחדו את שתי המפלגות שבבית: אגף לאה ואגף רחל. הפועל 'לרדת' נזכר בסיפור יוסף עשרים וחמש פעמים, ולשם ההשוואה אפשר להזכיר את מספר אזכוריו בכל שאר ספר בראשית - אחת עשרה בלבד.9 כלומר, בארבעה עשר הפרקים של סיפור יוסף נזכר הפועל יותר מכפול מאשר בכל שלושים וששת הפרקים שקודמים לו בספר בראשית.
השילוב האינטנסיבי של הפועל 'לרדת' בסיפור יוסף משקף היטב את חומרי העלילה שעוסקים בירידה פיסית למצרים מזה,10 ובירידה נפשית של הדמויות מזה.11 גם אם בסופו של הסיפור יש פיוס; גם אם בסופו נרמזת 'עלייה' ("וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת... וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה" - נ, כד־כה), האווירה השלטת על רובו של הסיפור היא אווירה של נפילה מעמדית או מוסרית של הדמויות המרכזיות שפועלות בסיפור, ובאמת, גם בסוף הסיפור נותרה המשפחה במצרים. נעקוב אחר כמה מהצמתים העיקריים שבהם הדמויות 'יורדות':
1. תחילת הירידה בסיפור קשורה כמובן בשיירה הישמעאלית/המדיינית שנשאה עמה את יוסף הצעיר מצרימה: "וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט הוֹלְכִים לְהוֹרִיד מִצְרָיְמָה" (לז, כה). מכאן, ירידות רבות מצפות למשפחה.
2. כבר בסוף סיפור המכירה משולבת ירידה נוספת, הפעם ביחס ליעקב: "וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם וַיֹּאמֶר כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ אָבִיו" (לז, לה). כמה מוטיבים פורצים בסצנה זו שעתידים ללוות את הסיפור כולו. בני יעקב 'קמים' בשביל לנחמו אך הוא 'ממאן', והוא גם 'בוכה'. כל מילה בפסוק זה שקולה בפלס, ויש לה הדהודים חוזרים בהמשך הסיפור. לענייננו כעת אני מבקש להתמקד בדברי יעקב שהוא עתיד 'לרדת' אָבֵל שאולה. מאחר שעל האחים נאמר שהם 'קמו', סירובו של יעקב להתנחם תוך הזכרת הפועל 'לרדת', מבליט את הניגוד ביניהם (השוו: "וּבִנְסֹעַ הַמִּשְׁכָּן יוֹרִידוּ אֹתוֹ הַלְוִיּם / וּבַחֲנֹת הַמִּשְׁכָּן יָקִימוּ אֹתוֹ הַלְוִיּם" - במדבר א, נא). לצד זאת, בדברי יעקב על 'ירידתו' המחכה לו נוצרת זיקה ברורה בינו לבין יוסף שכבר 'ירד' למצרים.
3. לאחר סיפור המכירה מתפצל הסיפור ועוקב אחר שני בני יעקב ש'ירדו'. תחילה זהו יהודה: "וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו וַיֵּט עַד אִישׁ עֲדֻלָּמִי וּשְׁמוֹ חִירָה" (לח, א), ואחריו זהו יוסף: "וְיוֹסֵף הוּרַד מִצְרָיְמָה וַיִּקְנֵהוּ פּוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים אִישׁ מִצְרִי מִיַּד הַיִּשְׁמְעֵאלִים אֲשֶׁר הוֹרִדֻהוּ שָׁמָּה" (לט, א). שני האחים 'ירדו'-נפרדו מהמשפחה ונקלטו אצל אנשים זרים - 'איש עדלמי' או 'איש מצרי'. ההשוואה בין שני הסיפורים המתגלגלים משתי ירידות אלו עוד תידון להלן, אך לעניין דיוננו אני רק מבקש להסב את תשומת הלב לתיאור שני האחים בפועל הזהה - לרדת.
4. גם מסע האחים כולם למצרים מתואר שוב ושוב כ'ירידה', הן מפי יעקב (מב, ב) הן מפי המספר (מב, ג), אך הוא פורץ בחוזקה סביב השאלה אם גם בנימין 'ירד' עם אחיו. שוב יחזור שם יעקב על כך שירידת הבן תביא לירידתו שלו שאולה: "וַיֹּאמֶר לֹא יֵרֵד בְּנִי עִמָּכֶם כִּי אָחִיו מֵת וְהוּא לְבַדּוֹ נִשְׁאָר וּקְרָאָהוּ אָסוֹן בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ וְהוֹרַדְתֶּם אֶת שֵׂיבָתִי בְּיָגוֹן שְׁאוֹלָה" (מב, לח), ויהודה יתייצב מולו ויאמר: "אִם יֶשְׁךָ מְשַׁלֵּחַ אֶת אָחִינוּ אִתָּנוּ נֵרְדָה וְנִשְׁבְּרָה לְךָ אֹכֶל. וְאִם אֵינְךָ מְשַׁלֵּחַ לֹא נֵרֵד" (מג, ד־ה).12
5. לאורך המסע השני של האחים למצרים חוזר הפועל באינטנסיביות מרובה, ומלווה את מסע האחים בהקשרים מגוונים: "קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה... וַיָּקֻמוּ וַיֵּרְדוּ מִצְרַיִם... וַיֹּאמְרוּ בִּי אֲדֹנִי יָרֹד יָרַדְנוּ בִּתְּחִלָּה לִשְׁבָּר אֹכֶל... וְכֶסֶף אַחֵר הוֹרַדְנוּ בְּיָדֵנוּ לִשְׁבָּר אֹכֶל" (מג, יא־כב).
6. אין צורך לומר שגם בנאום יהודה ליוסף חוזר הפועל שוב ושוב - וגם שם הוא מוסב על דמויות שונות: הן על בנימין (מד, כא); הן על האחים (מד, כו); הן על יעקב (מד, כט־לא).
7. בסופו של דבר, גם יעקב 'יורד' מצרימה, אך לירידה זו מתלווה גם בשורת הנחמה, שעוד עתידה להיות גם 'עלייה': "אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה" (מו, ד).
ניתן להמשיך ולסקור את שאר אזכורי הפועל 'לרדת' בסיפור, אך די באזכורים אלו כדי לחוש שיש לפועל 'לרדת' תפקיד מפתח בסיפור. כאמור לעיל, בראש ובראשונה הפועל משקף את האווירה הכללית שמתלווה לסיפור - אווירה של ירידה. המשפחה על סף קריסה שספק אם תהיה ממנה תקומה: יעקב המצטער באבלו, הוא אביהם של יוסף שנמכר לעבד, של יהודה הפורש מן המשפחה, ושל האחים כולם שמכרו את יוסף. ירידה אחר ירידה. אך לצד זאת, לא יהיה זה מוגזם לומר שהכתוב 'מתעקש' להציג גם את האחים כיורדים למצרים לשם השוואתם לאחיהם יוסף. כאמור, יוסף איננו הגיבור הבלעדי של הסיפור, וכשם שירידתו מצרימה היא נקודת מוצא לתהליך שהוא עובר בסיפור, כך גם ירידת אחיו מנביטה תהליך מורכב שהם עוברים לאורך הסיפור. הירידות בסיפורנו הן לצורך עלייה, והן יוסף הן אחיו עוברים תהליך מקביל של ירידה שיש ממנה עלייה.
נעוץ סופן בתחילתן
סיפור יוסף גם חותם את ספר בראשית כולו. יש לעובדה זו כמה השלכות, והבולטת שבהן קשורה בפסגה המוסרית שסיפור יוסף מגיע אליה. הדמויות המלוות את סיפורנו אינן חפות מכישלונות, אך בני יעקב כולם מצויים בתהליך של תיקון ושל תשובה. בתחילת הסיפור (פרק לז) השנאה שרוחשת בבית גבוהה ביותר וכמעט שמגיעה לידי רצח של ממש. בין שאר המילים שנזכרות בפרק זה אפשר למצוא גם 'דם' (פסוקים כב, כו), 'להכות' (פסוק כא) ו'להרוג' (פסוקים כ, כו), אשר מהדהדות מחדש את הסיפור על הבנים הראשונים שבספר בראשית - קין והבל.13 כמו הקנאה שפרצה בין בני הדור הראשון, כך פורצת קנאה דומה בין בני יעקב.14
לאחר ההעדפה של הבל על פני קין, כפי שבאה לידי ביטוי בקבלת הקורבנות על ידי ה', קם קין על אחיו ורצחו נפש. לפני רצח האח התגלה ה' לקין ואמר לו: "וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ" (ד, ז). הקריאה הפשוטה של משפט זה תראה בו מבע שקשור ליחסי קין והבל וה' מזמין בו את קין לשוב ולמשול באחיו כבכור, אך עליו למשול באדיבות ובזהירות, מפני הכעס שיש בו, שעלול להביאו לחטא גדול.15 בסיפור החותם את ספר בראשית שוב פורצים יחסי אחים עכורים. גם כאן אמרו האחים ליוסף: "הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ" (לז, ח). הפועל 'תמשול' בצורה זו נזכר בכל המקרא רק בשני סיפורים אלו, והוא אכן מצביע על זיקה עמוקה שיש ביניהם, שהרי גם אחי יוסף מקנאים בו מפני שהאב אוהב אותו מכל בניו. כך, כשמגיע האח המועדף אל אחיו ש'בשדה' (ד, ח; לז, טו),16 הם מנצלים את ההזדמנות שנקרתה בדרכם ומבקשים לפגוע בו: "וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ" (ד, ח) / "וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ" (לז, כ).
אולם, גם אם הסיפורים נפתחים באופן דומה הם מתפתחים באופן אחר לגמרי. רצח האח שעולה בתודעת הקורא בתחילת סיפור יוסף מתפוגג, וגם על מכירת האח הצעיר מצטערים האחים צער עמוק. האווירה שמלווה את סיפור קין שהשיל מעליו כל אחריות לאחיו - "הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי" (ד, ט), מתחלפת בסיפור יוסף, וכבר בסיפור המכירה אפשר לשמוע הד אחר, גם מצד הקורבן: "אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ" (לז, טז), ובמידת־מה גם מצד האחים האלימים; בעוד ה' גוער בקין "קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה" (ד, י), יהודה אומר לאחיו: "מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ" (לז, כו). אך שינוי רמוז זה קורם עור וגידים עם המשך העלילה, במסירות הנפש שמציגים האחים כלפי שלומו של אחיהם הצעיר בנימין.
בכך, ספר בראשית שפתח ברצח אח מסתיים בסיפור שיש בו פיוס בין אחים, ומתווה אפשרות אחרת לפתרון קונפליקטים.17 תנועה עלילתית זו קשורה גם באחריות העוברת לידיו של האדם עם התקדמות ספר בראשית, וכפי שיובהר להלן.
תיאולוגיה של הסתרה
סיפור יוסף שונה מהאווירה השלטת בספר בראשית בעיקר במה שאין בו: התגלות ה' חסרה ומותירה את הבימה להכרעותיהן של הדמויות, והן אלו שמקדמות את העלילה. אומנם, מאחורי הקלעים אפשר לחוש גם בסיפור זה בטביעות ידיו של מי שמנהיג את עולמו, אך הליווי הגלוי שכה אפיין את מחזור סיפורי אברהם, ובמידה אחרת גם את סיפורי יעקב, נעדר מסיפורנו.
היעדרות התגלות ה' בסיפור מפנה מקום לפעולת הדמויות, שעליהן מוטל לפענח את המציאות ולקדם אותה אל עבר גאולתה. לפיכך במקום נבואה יש בחטיבה זו חלומות.18 כפי שיתברר להלן, תפיסתו הייחודית של סיפורנו היא שהאחריות על משמעות החלום ועל פתרונו מוטלת על כתפי האדם. ההתגלות המפורשת היחידה שיש בסיפור היא ליעקב, ערב ירידתו מצרימה (מו, ב־ד), והיא מבליטה עוד יותר שיוסף לא זכה להתגלויות אלא רק אביו. המסר האלוהי שיוסף פגש בו נמסר דרך המדיה המעורפלת של החלומות, שדורשים פתרון והם לעולם אינם סוף פסוק. האדם מוזמן לפרש את המסר האלוהי, אך לעולם לא יהיה בטוח שהוא מפרש נכונה. לאורך ניתוח הסיפורים יתברר שאין מדובר בתהייה אם הפתרון כיוון לאמת, אלא, במידת־מה, ההכרעה על אודות פשר החלום באמת נמסרת לאדם, ובסמכותו לפרשו באופנים שונים.
גילוי הרצון האלוהי דרך חלומות שזוקקים פתרון אנושי, קשור בטבורו בצד אחר של המטבע התיאולוגי הנידון, אשר נוגע ביכולת האדם לפענח את משמעות ההיסטוריה, את משמעות קורות העתים. ביציאתו של קרל פופר נגד ההיסטוריאציזם (לגווניו השונים - כשל אפלטון, הגל ומארכס), הוא כתב: "אף שאין להיסטוריה משמעות, נוכל לתת לה משמעות".19 זהו משפט נוקב שקשה להימלט ממשמעויותיו: לדידו, ההיסטוריה כשלעצמה איננה בעלת משמעות; היא פשוט מתרחשת. אומנם אפשר ללמוד ממנה ולאורה לעצב את בחירותינו בהווה ("במקום להתחזות כנביאים, עלינו להיות מעצבי גורלנו"),20 אך היא כשלעצמה אטומה למגמות.
המקרא אוחז בעמדה שונה לגמרי: התנהלות ההיסטוריה היא עצמה גילוי אלוהי וגילוי רצונו. אולם, סיפור יוסף מלמדנו שגם אם להיסטוריה יש משמעות, יש בכל זאת צורך לאחוז בסיפא של המשפט של פופר - יש גם צורך באדם שיעניק לה משמעות. אלימות האחים כלפי יוסף היא פשע נורא, אך יוסף מציע לפענח אותה באופן אחר, כיד ההשגחה ששלחה אותו למצרים. בכך יוסף איננו רק פותר־חלומות אלא גם פותר־מציאות, מפענח את החיים הממשיים, גם את צדדי המציאות שיש בהם כאב עמוק, שיש בהם בגידה משפחתית ושנאה. כפי שעוד יידון להלן, בנקודה זו יש מפגש בין התיאולוגיה לאתיקה, ויכולתו של יוסף לסלוח לאחיו מוגשת בסיפור כמושתתת על תפיסת השגחה.
תפיסה זו נשענת על ההנחה שאירוע יחיד נתון לפרשנויות שונות, והדמויות נדרשות לשוב אל מה שאירע - שלכאורה חתום בעבר ולא פתוח לשינוי - ולפענח אותו מחדש. דבר זה נכון גם ביחס לחלומות שמקבלים פירושים שונים לאורך הסיפור,21 ורק עם חשיפת המסכה מעל פני יוסף למד הקורא מהי המשמעות האחרונה שבחר יוסף להעניק להם; משמעות שלאורה הגדיר את תפקידו כשליח האל. אך דבר זה נכון גם ביחס לאירועים נוספים. באופן מיוחד הדבר בולט במודל הספרותי החוזר לאורך הסיפור, שבו נדרשות הדמויות לספר באוזני דמות אחרת את שאירע להן. תופעת חזרה שכזו רווחת בסיפור המקראי,22 אך מתממשת באופן יוצא דופן בסיפור יוסף. כך למשל, האחים השבים לאביהם ממצרים מדווחים לו בהרחבה על הקורות אותם במצרים, ואין הכתוב מסתפק באמירה כללית: 'ויספרו לו את כל הדברים האלה' או 'את כל המוצאות אותם' או ביטוי דומה. גם כשהאחים שבים למצרים הם חוזרים ומספרים את שאירע להם לאיש אשר על בית יוסף, ואחר כך בנאום ארוך חוזר גם יהודה בפני יוסף על כל העלילה כולה, ועוד ועוד. בכל המקרים האלו יש לבחון מהי התרומה המקומית של אריכות הדיווח, אולם מאחר שמדובר בתופעה כללית בולטת בסיפור יוסף, יש לדון גם בתרומתה העקרונית.
דומה שדיווחים חוזרים אלו מהווים חלון הצצה לתהליך שעוברות הדמויות, וכיצד הן שבות ומספרות את שאירע מנקודת מבטן. בכך ניכר שהאירוע כשלעצמו סובל דיווחים שונים, וסוף דבר, שאף האלימות הגדולה שהתרחשה במשפחה ומלווה את מצפונם של האחים, זוכה לדיווח מחודש מפי יוסף, דיווח שמפקיע אותה מצבעי האלימות שלה וצובע אותה מחדש בצבעי שליחות.23
עיצוב דמותו של יוסף
במשך שנים נהג לומר לנו אבי מורי שיש שתי דמויות במקרא שהוא מעריץ במיוחד, באשר הן מייצגות עמדה נפשית עמוקה של ויתור אולטימטיבי, ובכך הפכו להיות דמויות מופת: יוסף ביחס לאחיו, ויונתן בן שאול - הנסיך יורש העצר - שוויתר על מלכותו לדוד. אני משער שיש נוספים השותפים לעמדה זו, אך יש מקום לברר אותה עוד ביחס ליוסף.
בפרשנות חז"ל נתפס יוסף, בדרך כלל, כדמות מופת (כך כבר ביובלים).24 העקבות לעיצוב דמות שכזו בולטים כבר בקריאה ראשונה, ודי להזכיר את סירובו לדרישת אשת פוטיפר 'שכבה עמי' (לט, ח) ואת סליחתו הנרגשת לאחיו (נ, טו־כא). למעשה, עצם העובדה שה' מלווה אותו במסעו ודואג לכך שהוא ימצא חן בעיני כל רואיו, כבר מטה את הדעת לכך שעמדת המוצא של הסיפור היא שיוסף ראוי לליווי כזה, ושה' עמו; "אפילו פרעה מזהה אותו ככלי ייחודי בהתגלות האלוהית".25
למרות זאת היו שטענו שדמותו מוצגת בכתובים באופן מורכב יותר, ובאופן לא מחמיא. הוא מלשין על אחיו העושים רעה (לז, ב), ומספר להם על חלומות הגדולה שלו עד שאפילו אביו גוער בו על כך. אפשר להשוותו לאדוניה - הבן המועדף על אביו, שתאוות שלטון הביאה אותו לקחת את המלוכה לידיו בכוח (לא מיותר להזכיר שאדוניה "גַם הוּא טוֹב תֹּאַר מְאֹד" - מל"א א, ו, כיוסף). אין צורך לומר שאלו הטוענים שיוסף התנכר לאחיו והתעלל בהם כנקמה על מעשיהם, מציגים את דמותו באור מורכב, והיו אף שטענו שדווקא יהודה בנאומו מציג אחריות ובגרות, והוא זה שהביא את יוסף לשינוי המיוחל וללקיחת האחריות על פגיעתו שלו באביו.26
יש לזכור שמדרש השם של מנשה מביע (כנראה) הכרעה של יוסף שהוא נוטש את משפחתו ונפרד מהבטחות ה' לאבות ("כִּי נַשַּׁנִי אֱלֹהִים אֶת כָּל עֲמָלִי וְאֵת כָּל בֵּית אָבִי" - מא, נא). אם לא די בכך, היו אף שטענו שיוסף עשה זאת בגלל רצונו להתקדם לשלטון במצרים, דבר שיעקב היה מונע ממנו. לשיטה זו כאמור, רק בזכות יהודה שעורר את רחמיו, חשף יוסף את פרצופו, חזר לזהותו העברית והתפייס עם אחיו.27
מאחר שבסופו של דבר מיוסף יוצאת ממלכת אפרים, ייתכן שהביקורת על ממלכה זו רמוזה כבר בסיפור אביהם, בדומה לשאר הדמויות בספר בראשית שמשקפות את האומות העתידות לקום מהן (ראו עוד להלן).
לשם הצגת תמונה מלאה של דמותו של יוסף יש לנתח תחילה את הסיפורים, ועל כן קשה לדון בדבר כעת, אולם כבר עכשיו יש להעיר שעומקים פסיכולוגיים של דמויות באים לידי ביטוי מיוחד בסיפור יוסף. חוקרים נחלקים ביניהם אם הדמויות במקרא הן 'דמויות מתפתחות'; אם אפשר לעקוב אחר תהליך שהדמות עוברת ואחר שינויים נפשיים ומוסריים שחלים בה. דומה, כי גם אם יסוד זה אינו מהיסודות המהותיים של עיצוב הדמויות בסיפור המקראי, בסיפורנו, הן יוסף הן האחים עוברים תהליך של השתנות.28 העמדות השונות מול דמותו של יוסף קשורות בדבר זה: המקרא אינו מציג את יוסף כדמות שטוחה, אלא עם רובדי עומק נפשיים ועם תהליכים פנימיים שהיא עוברת. כפי שנראה להלן, דבר זה תקף לגבי כל הדמויות בסיפור (מלבד אולי יעקב שדורש דיון בפני עצמו), וזהו אחד המאפיינים היסודיים של סיפורנו. בסופו של דבר, דמותו של יוסף מאירה באור יקרות ומאפילה על דמויות רבות אחרות במקרא. הכרעותיו של יוסף אכן מעצבות דמות מופת בעלת אחריות לגורל המשפחה שהתעללה בו, כפי שיעלה ממסקנת ניתוח הסיפור.
באופן מיוחד בולט אפיונו של יוסף כבעל חלומות. עוד ניווכח שהחלומות הפורצים בתחילת הסיפור מלווים את הסיפור כולו, ויוסף מכריע בסופו של דבר לפתור אותם באופן מפתיע ולא צפוי. אולם, הגדרת יוסף כבעל חלומות חורגת מהמישור העלילתי המצומצם, ויש בה אפיון סמלי של נער צעיר שמצליח לראות את המציאות כאילו היא חלום. בדיונו בחידה המלווה את דמותו של יוסף, כתב הרב שטיינזלץ את הדברים הבאים:
מהיכן כוחו ולאן הוא פונה, לאיזה כיוון הוא פועל? דומה שהמפתח לדמותו של יוסף הוא בכינוי הראשוני שלו 'בעל החלומות'. פתרון חידתו של יוסף הוא בהיותו דמות מעבר שיש בה מצד עצמה פנים מורכבות... בעייתו של חולם החלום הריהי שאלת החזון הבלתי גמור, החזון שיצא מכלל חלום בהקיץ, שיצא מכלל ביטוי של משאלה, ועדיין לא הגיע לדרגת האובייקטיביות הבהירה של הנבואה.29
'החזון הבלתי גמור' - כהגדרתו של הרב שטיינזלץ - משאיר את הבימה להכרעה אנושית, והאדם הוא שמוזמן לפתור את החלומות ולהעניק להם פשר. לענייננו כאן יש להדגיש, שהגדרת יוסף כחולם מאפיינת גם את אישיותו היודעת לראות למרחוק ושאיננה נכנעת לבורות שאליהם היא מושלכת. לפעולת החלימה יש אם כן משמעות הן בהיבט התיאולוגי של הסיפור, הן בהיבט הפסיכולוגי הנוגע לעיצוב דמות שמצליחה לראות מעבר למציאות הקונקרטית, ודווקא לאור מבט־על זה יכולה לשוב אל המציאות ולגאול אותה.
יוסף - איש או שבט?
הזכרתי לעיל, שיש מקום להתלבט אם דמותו של יוסף מייצגת בסיפור את ממלכת אפרים. בניגוד לאפשרות זו כתב מוברלי את הדברים הבאים:
מאפיין מובחן נוסף של סיפור יוסף הוא העובדה שבניגוד לאברהם או ליעקב לעולם אין שום רמז בטקסט שיוסף מאפיין או מגלם את ישראל כעם. יוסף הוא תמיד רק אדם אינדיבידואלי, דמות מופת שאמורה להילקח כמודל גם עבור אנשים אחרים.30
מוברלי עשה לעצמו 'חיים קלים' בכך שהשווה את יוסף לאבות האומה שמייצגים את ישראל בהקשרים שונים, בעיקר בהתמודדותם מול עמים אחרים (אברהם מול פרעה־מצרים ואבימלך־פלשתים; יעקב מול עשיו־אדום ולבן־ארם). אכן, בהשוואה זו ניכר שיוסף איננו מייצג אומה, ולפנינו סיפור אינדיבדואלי שמציף שאלות מוסריות של אנשים פרטיים.
אולם השאלה בכל זאת עולה בתוקף כשעולה על הדעת שיוסף ואחיו מייצגים את השבטים שבתוך האומה הישראלית. גם אם אין מדובר בייצוג לאומי, מדובר בייצוג שבטי שחורג מבניית דמות פרטית. התלבטות זו עולה במיוחד נוכח ברכות יעקב לבניו, שבהן ניכר שהסיפור חורג מאישיותם הפרטית ומבאר את תפקידם כמייצגי שבטים. בדיוננו בברכות יעקב לאפרים ומנשה תעלה האפשרות שכבר שם נחלת השבטים עומדת כרקע לנאומי יעקב, וכן בהקשרים נוספים.
האתגר הגדול הרובץ לפתחנו הוא ההכרעה האם יחסי השבטים העולים בסיפור רומזים ליחסי השבטים שעתידים לקום ויש לראות בסיפור כולו סיפור אטיולוגי המבאר את המתחים שיש בתוך האומה הישראלית.31 כוונתי כמובן בעיקר לפילוג הממלכה. סוף כל סוף שני הבנים הבולטים העולים בסיפור - יהודה ויוסף - הם שני השבטים שישלטו בישראל המפוצלת: ממלכת יהודה מזה וממלכת אפרים מזה (עדיפות אפרים על פני מנשה עולה גם היא בסיפורנו). אם ניעתר לקריאה שכזו, הדיון המרכזי שמלווה את ירידת האחים למצרים - שאלת הבאת בנימין למצרים - תקבל משמעות חדשה.
יוסף (ממלכת אפרים) מבקש להשאיר את בנימין בצד שלו, ואילו יהודה פורש עליו חסות ומותירו תחת אחריותו שהרי הוא ערב לו.32 רבים טוענים שבאמת שבט בנימין היה מפוצל ובעוד חלקו קשר את עתידו עם ממלכת יהודה, חלק אחר נותר בצד של ממלכת ישראל.33 סביר להניח שהכרעת חלק משבט בנימין להצטרף לממלכת יהודה היא הכרעה שעשתה גלים בישראל. אפשר היה לצפות שבני רחל (אפרים ובנימין) ישתפו פעולה כנגד בני לאה (יהודה), כפי שעולה למשל מהצירוף 'בית יוסף' אשר כולל לעתים גם את שבט בנימין.34 אך באופן מפתיע חלק משבט בנימין קושר ברית עם יהודה ונשאר בצדו. דבר זה איננו מובן מאליו גם מבחינת הכתובים. בהתגלות ה' לשלמה המבשרת על פילוג הממלכה נאמר: "רַק אֶת כָּל הַמַּמְלָכָה לֹא אֶקְרָע, שֵׁבֶט אֶחָד אֶתֵּן לִבְנֶךָ לְמַעַן דָּוִד עַבְדִּי וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בָּחָרְתִּי" (מל"א יא, יג), ובפשטות הכוונה היא שרק שבט יהודה יעמוד כנגד כל שאר השבטים. ניסוח דומה חוזר בהמשך, בנבואת אחיה לירבעם: "וְהַשֵּׁבֶט הָאֶחָד יִהְיֶה לּוֹ לְמַעַן עַבְדִּי דָוִד וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי בָהּ מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל" (שם, לב). ייתכן שכבר בנבואות אלו רמוז ששבט נוסף יצטרף לממלכת יהודה, אך הקריאה המקובלת היא שהשבט האחד הנידון כאן הוא יהודה לבדו.
הכרעת בנימין להצטרף ליהודה היא אם כן הכרעה וולנטרית, שמן הסתם הפתיעה רבים. המתח סביב שיוכו של בנימין ניכר היטב בהמשך הסיפור שם:
וַיִּפְשְׁעוּ יִשְׂרָאֵל בְּבֵית דָּוִד עַד הַיּוֹם הַזֶּה. וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ כָּל יִשְׂרָאֵל כִּי שָׁב יָרָבְעָם וַיִּשְׁלְחוּ וַיִּקְרְאוּ אֹתוֹ אֶל הָעֵדָה וַיַּמְלִיכוּ אֹתוֹ עַל כָּל יִשְׂרָאֵל לֹא הָיָה אַחֲרֵי בֵית דָּוִד זוּלָתִי שֵׁבֶט יְהוּדָה לְבַדּוֹ. ויבאו [קרי: וַיּבֹא] רְחַבְעָם יְרוּשָׁלִַם וַיַּקְהֵל אֶת כָּל בֵּית יְהוּדָה וְאֶת שֵׁבֶט בִּנְיָמִן מֵאָה וּשְׁמֹנִים אֶלֶף בָּחוּר עֹשֵׂה מִלְחָמָה לְהִלָּחֵם עִם־בֵּית יִשְׂרָאֵל לְהָשִׁיב אֶת הַמְּלוּכָה לִרְחַבְעָם בֶּן שְׁלֹמֹה (מל"א יב, יט־כא).
מן העבר האחר נמנים עם ממלכת דוד 'שבט יהודה לבדו', אך לפתע מתברר שנקהלים ביחד עם ממלכת יהודה גם "שבט בִּנְיָמִן".35 העולה מכך הוא שהצטרפות בנימין ליהודה איננה מובנת מאליה:
אין זו אפוא הפתעה גדולה שלאחר שני דורות של שלטון מלכי יהודה שביססו את השלטון שלהם על בני שבטיהם, השבטים הצפוניים - ולא משנה כעת מהי סיבתם - החליטו להתנתק מהם. מה שמפתיע הוא עמדת שבט בנימין. על אף זיקתם המסורתית לבית יוסף הצפוני, ולמרות שסיפקו את מרבית ההתנגדות למדינה היהודאית בשני הדורות הקודמים, כאשר "כל ישראל" מרדו לבסוף בבית דוד ונשאר רק שבט יהודה, שבט בנימין עמד לצד רחבעם, מוכן אפילו להילחם נגד ישראל. מאותו יום ואילך, הממלכה הדרומית תכלול את "בֵּית יְהוּדָה וְאֶת שֵׁבֶט בִּנְיָמִן".36
לשון אחר, יוסף־אפרים ביקש את בנימין לצדו, אך יהודה גבר, ובנימין נותר בצדו. קריאת סיפור יוסף כמטרימה חלוקה זו מקבלת משמעות דרמטית.37
עם זאת, ידי הספק לא יצאנו. הסיפור מתנועע בעיקר על אדנים מוסריים, ובעיקרו הוא סיפור על פיוס, כך שקשה להניח שהמאבק הארוך שבין ממלכת ישראל לממלכת יהודה הוא תכלית סיפורנו. גם אם אפשר למצוא רמזים להטרמה שכזו, אין לראות בה את מגמת־העל של הסיפור.
מבנה הסיפור
מבחינת התפתחות העלילה, סיפור יוסף מאורגן סביב שלושה סיפורי ירידה למצרים:
1. ירידת יוסף למצרים (לז־מא).
2. ירידת האחים למצרים (מב־מה).
3. ירידת בית יעקב למצרים (מו־נ).
מאחר שסיפור יוסף מבאר כיצד מצאה עצמה משפחת יעקב במצרים, יש בתשומת הלב לשלושת מסעות אלו איתור של אחת התמות המרכזיות של הסיפור.38 יש זיקות עלילתיות ברורות בין הירידות השונות, וכל ירידה משפיעה באופן ניכר על רעותה. כך למשל התייצבות היורדים למצרים מול השליט המצרי: בירידה הראשונה זהו יוסף שעמד מול פרעה; בירידה השנייה האחים ניצבים מול המשנה למלך, ובהמשך גם מול פרעה; ובירידה השלישית, גם יעקב מתייצב תחילה מול בנו המשנה למלך ואחר כך עומד נוכח המלך עצמו.39
מעקב אחר שלוש ירידות אלו מציף את מערכת היחסים העדינה שמתקיימת בסיפור יוסף בין הכרעת הדמויות לפעול לאור רצונותיהן לבין הנסיבות הכפויות עליהן, או בלשונו של וייט: בין 'מוטיבציה פנימית' ל'כוח חיצוני' ששניהם משמשים בערבוביה בהתפתחות העלילה.40 ברור לגמרי שעלילת יוסף מונעת לאור המוטיבציה האישית של הדמויות: מכירת יוסף כולה היא תוצאה של השנאה שבין האחים. שנאה זו מושתתת על הכרעת דמויות אחרות - עשיית כתונת פסים דווקא ליוסף או סיפור חלומות של גדולה לאחים. גם הירידות האחרות קשורות כמובן להסתתרות יוסף מפני אחיו, לחשש יעקב, ועוד. אולם לצד זאת, בכל שלוש הירידות אפשר להצביע גם על 'כוח חיצוני' שמניע את העלילה באופן לא מתוכנן. כך יש לראות את 'האיש' שפגש יוסף בשכם ושגילה את אוזנו שהאחים הלכו לדותן, וכך יש לראות את השיירה המצרית 'שבמקרה' הגיע לאזור וירדה למצרים, ושם מכרה את מרכולתה לשר מצרי בכיר. בהקשר זה יש להזכיר במיוחד, כמובן, את הרעב, שמהווה את הגורם המרכזי למפגש האחים ומניע את העלילה גם בשלב הירידה השלישי של המשפחה כולה.
מבחינה זו סיפורנו נע על הגבול שבין הסיפור הטראגי לסיפור ההירואי, כלומר, בין סיפור שהדמויות מושלכות לסיטואציה שאינן שולטות בה, לבין סיפור שבו יש יכולת ביד הדמויות להסיט את העלילה לכיוון חדש. הדברים אמורים כמובן בעיקר בשאלת הפיוס המשפחתי, אך הם פורצים לאורך הסיפור בסצנות נוספות. די להיזכר ביהודה המציע עצמו כעבד תחת בנימין כדי לחוש עד כמה מתוך מציאות טרגית שנכפתה עליו על לא עוול בכפיו, הוא מוצא בעצמו כוחות לנווט את המשך העלילה באופן אחר לגמרי, כשולט במציאות ולא כנכנע בפניה.
גם בהקשר זה אנו חוזרים למתח המלווה את החלומות בסיפורנו. כאמור לעיל, החלומות נתפסים בסיפור כדבר האל שחושף את המציאות העתידה לקרות, אך לצד זאת, אין מדובר בנבואה שכופה עצמה על השומע, אלא כהזמנה לאדם לפרש את חלומותיו.
ארבעה בתים וגעגוע
מלבד עצם התפתחות העלילה, יש כמה חוטים אשר שוזרים את סיפור יוסף ואחיו ליחידה קוהרנטית. בהקשר הדיון כעת ברצוני להתמקד במסעו של יוסף. מעקב אחר מסע זה חושף ארגון מופתי של עלילה, שגם תורם למיקוד הקורא בשאלת יסוד שמלווה את הסיפור.
יוסף מתנתק מבית אביו בשעה שמושלך אל הבור ונודד דרומה למצרים. שם עובר יוסף בין שלושה בתים - אשר שלושתם מוגדרים באופן זה ('בית') בכתוב עצמו: ביתו של פוטיפר; בית הסוהר; בית פרעה. אם נצרף לבתים אלו את הבית המשפחתי שבארץ כנען ושממנו התנתק, יעמדו לפנינו ארבעה בתים. שלושה שמהם התנתק, ועוד אחד אחרון - בית פרעה - שבו מצא מנוחה ושלטון קבוע.
מעקב נוסף אחר מעמדו של יוסף בכל הבתים האלו מגלה שבכולם הוא עולה לגדולה עד שיש לו אחריות מסוימת על דמויות אחרות בבית, אך תמיד נותרת דמות בכירה מעליו, ובכל הבתים - מלבד הבית האחרון כמובן - מתאכזב הקורא (ומן הסתם גם יוסף) לראות שהוא מאבד את מעמדו, בלי הצדקה נראית לעין. בבית יעקב, יוסף מתחיל את דרכו כרועה עם אחיו, ודווקא עם הפחותים שבהם: "וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו" (לז, ב). אך כבר בהמשך פסוק זה אפשר לשמוע הד לאחריות שנודעת לו בבית: "וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם". אין צורך לומר שבהמשך מקבל יוסף מעמד מיוחד בבית בדמות כתונת הפסים אשר עליו, והדבר עולה גם מעצם העובדה שהוא לא הולך עם אחיו לרעות את הצאן. חלומותיו מבשרים על שלטון שנכון לו, אך אם ציפינו לשמוע על מימוש החלומות ועל האופן שבו הפלייתו על ידי אביו תורמת למעמדו, אנו מתאכזבים (ומזועזעים) לפגוש בסיומה של תמונה זו את יוסף מופשט מכתונת הפסים אשר לו ונמכר לעבד.
מסע דומה מתרחש גם בבית השני - בבית פוטיפר. בתחילה הוא נמכר כעבד, אך במהרה עולה לגדולה וכל אשר יש לפוטיפר הוא מוסר ביד יוסף. מעבד זר הופך יוסף למי שאחראי על הבית ועל שאר עבדי הבית, ואם חשבנו שהנה כעת חלומותיו יתגשמו, שוב נכונה לנו אכזבה כשנגלה שאף על פי שיוסף מתנהג בסיפור זה כמצופה מאיש מוסר, הוא מסולק בבושת פנים מבית אדונו (לאחר שגם סולק מבגדו).
מסע דומה מתרחש בבית השלישי, בבית הסוהר. יוסף נזרק לבית הסוהר כעבד שניסה לאנוס את אשת אדונו, ולא קשה לשער מה היה מעמדם של עבדים שכאלו במצרים הקדומה. אולם ה' נתן "חִנּוֹ בְּעֵינֵי שַׂר בֵּית הַסֹּהַר" (לט, כא), ושוב הוא הפך לאחראי על "כָּל הָאֲסִירִם אֲשֶׁר בְּבֵית הַסֹּהַר" (לט, כב). גם כאן פועל יוסף כשורה, ואף מצליח לפתור נכונה את חלומות השרים, דבר שמעלה את ציפיית הקורא ליציאת יוסף מבית הסוהר, אך למרות זאת, מאוכזב הקורא בשלישית לראות ש"לֹא זָכַר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁכָּחֵהוּ" (מ, כג). בלי שום רמז להצדקה עלילתית,41 שוב נותר יוסף בבירא עמיקתא, עם שאר אסירי המלך.42
בסיפור המקראי (וכנראה גם בחיים) דבר שמתרחש שלוש פעמים רצופות איננו מקרי וחושף איזו תבנית מהותית. בסיפור יוסף, מתגלגל בסופו של דבר יוסף לבית הרביעי שבו ימצא שלווה; מבית האסורים יצא יוסף למלוך, לבית פרעה. כאן הוא יקבל מחדש בגדי מלכות שלא יופשטו ממנו עוד, וכאן יקבל יוסף שלטון על הארץ כולה.
מעקב נוסף אחר מסע יוסף בין המקומות שיכולים להיות לו 'בית', חושף תבנית מורכבת עוד יותר. בשני הבתים הראשונים במסע, יוסף אומנם מנושל ממעמדו המיוחד, אך נפילתו היא גם הצלתו. האלטרנטיבה העומדת ברקע היא מוות של ממש. השלכתו לבור על ידי אחיו מוצגת בסיפור כהמרה של הרצון הראשון להורגו (הצעת ראובן), וגם מכירתו לעבד מוצגת בדברי יהודה כעידון של אפשרות נוראה יותר: "מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ" (לז, כו). אם קוראים כך את הסיפור, גם 'עשרים הכסף' שבהם יוסף נמכר מקבלים את משמעותם. עוד נראה להלן, בדיון בפרק מז, שסיפור יוסף מנהל דיאלוג סוער עם הפרשיות החותמות את ספר ויקרא - דיני שמיטה, יובל וערכין. לפיכך, יש מן הסבירות בטענה, שיוסף נמכר בעשרים כסף כי זהו ערכו של נער צעיר כפי שמשתקף גם בדיני ערכין: "וְאִם מִבֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְעַד בֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וְהָיָה עֶרְכְּךָ הַזָּכָר עֶשְׂרִים שְׁקָלִים" (ויקרא כז, ה).43 משמעות זיקה זו חורגת מהאספקט הממוני ונוגעת גם בחומרי העלילה עצמם, מפני שבמובן בסיסי יש לראות בתשלום ערכו של אדם למקדש סוג של פדייה מן המוות. מי שהקדיש קורבן לה' - עליו להקריבו, אך 'המקדיש' אדם לה' - ממיר אותו בכסף. לפיכך, אפשר לשמוע במכירת יוסף עבור עשרים כסף גם צלילים של פדייה ממוות: "וְיָדֵנוּ אַל תְּהִי בוֹ כִּי אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא" (לז, כז). מכירת יוסף למצרים ניצבת אם כן כתחלופה למותו.
כך גם השלכת יוסף לבית האסורים לאחר האשמתו באונס אשת פוטיפר. עוד נדון בכך להלן, אך אפשר לשער שכל קורא חרד לשלום יוסף לפני קריאת תגובת פוטיפר נוכח דברי אשתו. עבד שניסה לאנוס את אשת האדון בכפיות טובה נוראה לאדון שהפך אותו לשליט הבית, יכול בקלות להיות מובל לעמוד התלייה. לפיכך, גם בסיפור זה יש לראות את בית הסוהר כמקום נפילתו של יוסף מזה, אך גם כמקום הצלתו מן המוות המאיים, גם בלי לומר זאת בפירוש.
אפשר לסכם את מסעו של יוסף בין ארבעת הבתים באופן הבא:44


לא ניתן כעת לבאר מודל זה עד תום, והדבר קשור בניתוח הסיפורים עצמם. מובן מאליו שהאתגר שמבנה זה מציב בפני הקורא הוא לתהות האם יוסף עצמו עובר תהליך לאורך הבתים השונים עד שהוא נמצא מתאים לעמדת השלטון שבאה לו רק בבית הרביעי. היו שקראו כך,45 אולם כפי שניווכח בניתוח הסיפורים, קשה לתלות אשמה בצוואר יוסף בסיפור אשת פוטיפר. על פניו נדמה שהכתוב אוהד את יוסף בסיפור וקשה להצביע על גורם שמעכב את שלטונו. דומה, שעצם העליות והמורדות שיוסף נתון בהם, משרים תחושה של חוסר סדר קיצוני, ועל מנת למצוא את הארגון הפנימי־המוסרי שבהם, יש צורך בהסתכלות שמוסרת את מפתח האירועים להשגחה. כך ינהג יוסף בנאום שיישא באוזני האחים כשיחשוף את זהותו, ושם יתברר כיצד בחר יוסף לפענח את משמעות המסע.
נוסף על כך, יש משמעות יתרה לעובדה שיוסף מתרגל להיות משנה לבעל הבית. בשום 'בית' הוא איננו הדמות הבכירה אלא תמיד אחראי על אחרים מעמדה של עוזר לבעל הבית האמתי. מבחינה זו, חלומו השני של יוסף לעולם אינו מתממש, שהרי בעוד אחרים 'משתחווים' לו גם הוא עצמו כנוע בפני אוטוריטה גבוהה ממנו. יהיה מי שיאמר שזוהי תבנית מהותית של כל מנהיג בישראל, שצריך לדעת שגם אם יש כפופים לו, יש מי שמעליו.46 אך גם אם לא נרחיב עדותנו למקרא כולו, בסיפור יוסף - אשר התחיל בדמות שחולמת ששמש וירח משתחווים לה - בוודאי יש ערך בתבנית חוזרת זו שמטמיעה את היותו משרת לצד היותו מנהיג, או אם נשתמש במילותיו של יוסף עצמו - היותו שליח האל ולא שליט.
מבנה כיאסטי
רבים עמדו על כך שיש בסיפור יוסף הקבלות מרתקות בין חלקו השני לחלקו הראשון, ועל כן היו שהציעו שיש לראות את שלל הזיקות הללו בהקבלה כיאסטית. יש להודות, שמוטיב ההיפוך באמת שולט בסיפור, אלא שיש מוקדים שונים שמתהפכים בו ושאלת מפתח היא איזה מוקד מובלט מבעד למבנה הכיאסטי של הסיפור. יש אפשרויות שונות להצגת מבנה הסיפור, וכל אפשרות כזו חושפת מוקד אחר שמתהפך בסיפור. אציג בקווים כלליים שלוש אפשרויות.47
קורות יוסף
אין ספק שההיפוך הבולט ביותר בסיפור חל במעמדו של יוסף. כבר במערכה הראשונה בסיפור הוא נמכר כעבד למצרים ומשם אף מתגלגל לבית הסוהר, אולם בדרך פלאית עולה לגדולה והופך ליד ימינו של המלך המצרי הגדול. אפשר להציג את הסיפור במבנה כיאסטי שמשקף תהליך זה בדיוק:
א. המשפחה מאוחדת - 17 שנה (לז, א־יא): חלומות יוסף.
ב. אחי יוסף מוכרים את יוסף כעבד למצרים (לז, יב־לו).
ג. יהודה מקים את משפחתו - פרץ וזרח (לח).
ד. יוסף אחראי על בית פוטיפר: "ויפקדהו על ביתו" (לט).
ה. יוסף פותר את שני חלומות שרי המלך (מ).
ה1. יוסף פותר את שני חלומות פרעה (מא, א־לח).
ד1. יוסף אחראי על בית פרעה: "אתה תהיה על ביתי" (מא, לט־מט).
ג1. יוסף מקים את משפחתו - מנשה ואפרים (מא, נ־נב).
ב1. אחי יוסף יורדים למצרים אך מסרבים לאפשר שבנימין יהיה עבד במצרים (מא, נג־מד, לד).
א1. המשפחה מאוחדת במצרים - 17 שנה (מה־נ): מימוש חלומות יוסף.
דיון בפרטי רכיבי הסיפור דורש את ניתוחם שיבוא להלן, אך כעת די להצביע על כך שלפי הצעת מבנה זה, הסיפור מחולק לשני חלקים מקבילים שמתהפכים בדיוק בשלב שבו 'ירידתו' של יוסף מסתיימת ונפתח שלב 'עלייתו'. כאמור, היו אומנם ציפיות לעליות יוסף כבר בחלק הראשון של הסיפור - הוא הרי הפך לאחראי על בית פוטיפר והוא פתר נכונה את חלומות שר המשקים ושר האופים - אך ציפיות אלו נכזבות, ובחתימת תמונות אלו יוסף לא עלה לגדולה אלא הגיע לבית הסוהר או נותר בו. הסיפור הראשון שבו יוסף באמת עולה לתפקיד ההנהגה שנכון לו, הוא חלומות פרעה שלשם פתירתם יוסף מובא במהירות מבית הסוהר, מתגלח, מחליף את שמלותיו ומכאן ואילך מתחיל החלק השני של הסיפור שבו יוסף מצוי בעמדת שליט, ומכאן הוא לובש בגדי מלכות ונוסע במרכבת המלך. מבחינה זו יש משמעות מבנית חשובה לתיאור יוסף המובל אל המלך: "וַיְרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר וַיְגַלַּח וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָיו וַיָּבֹא אֶל פַּרְעֹה" (מא, יד). כאן יוצא יוסף סוף סוף מהבורות שאליהם הושלך שוב ושוב, הנה הוא מקבל (שוב) בגדים שבהם מתאים לעמוד לפני מלך.
מסגרת הסיפור מבליטה את החלומות ששולבו בתחילה כסימן מבשר לבאות, ובסופו של הסיפור שבים אליהם ובוחנים את התממשותם. כפי שיובהר להלן, דווקא בדיאלוג בין יוסף לאחיו החותם את הסיפור יש לראות את ההתגשמות הסופית של החלומות, ועל כן דווקא שם נסגר מעגל זה. לפי מבנה זה, גם את החלומות יש להבין בעיקר מתוך הפרספקטיבה של עלילת יוסף: החלומות המשולבים בתחילת העלילה, מבשרים על גדולת יוסף שהולכת ומתממשת לאורך החלק השני של הסיפור.
קורות האחים
פרשנים אחרים הציעו מבנה כיאסטי שונה לסיפור יוסף, שמתמקד בתהליך שעוברים האחים.48 כדוגמה לכיוון זה נעיין במבנה שהציע קנת מתיוס:49
א. יוסף, בעל החלומות (לז, ב־יא)
ב. יעקב מתאבל על 'מותו' של יוסף (לז, יב־לו)
ג. יהודה ותמר (לח)
ד. שעבוד יוסף במצרים (לט)
ה. יוסף, מושיע מצרים (מ, א־מא, נז)
ו. מסע האחים למצרים (מב, א־מג, לד)
ז. יוסף בוחן את אחיו (מד, א־לד)
ז1. יוסף חושף את זהותו (מה, א־כח)
ו1. מסע המשפחה למצרים (מו, א־כז)
ה1. יוסף, מושיע המשפחה (מו, כח־מז, יב)
ד1. יוסף משעבד את מצרים (מז, יג־לא)
ג1. יעקב בוחר ביוסף וביהודה (מח, א־מט, כח)
ב1. יוסף מתאבל על אביו (מט, כט־נ, יד)
א1. יוסף המפרנס (נ, טו־כו).
יתרונו הגדול של מבנה זה על פני ההצעה הקודמת הוא בפירוט הרחב שלו. לא רק "שבע עשרה שנים המשפחה מאוחדת" ככותרת שבהצעה הראשונה (א־א1), אלא שבע עשרה שנים שמתפרטות לחלקי משנה לאורך כל החלק השני (ז1-א1) ומקבילות לחלקו הראשון של הסיפור.
הפער החשוב שבין שתי הצעות המבנה הללו הוא במיקוד השונה שהן מציעות: מיהי הדמות המרכזית שאת התהליך שהיא עוברת בסיפור משקף מבנה הסיפור? בהצעה הראשונה היה זה כמובן יוסף שעבורו יש שינוי דרמטי כשהוא מתבקש להתייצב לפני פרעה. מבחינת האחים ומשפחת יוסף שבכנען, אירוע זה אינו ידוע כלל. לעומת זאת הצעת המבנה השנייה עוקבת במיוחד אחרי האחים. יוסף ידע שהוא יוסף גם בחלק הראשון של הסיפור, אך המסכה מוסרת מעל פניו ברגע שעובר הסיפור לחלקו השני, ברכיב ז1. מכאן ואילך מתחיל מסע האיחוד המשפחתי, והמבנה משקף את ההיפוך המשפחתי הזה - מקנאת אחים לפיוס.
קורות 'תולדות יעקב': משפחה ופרנסה
אך קשה לעזוב את הדיון במבנה האמנותי של הסיפור מבלי להתייחס לאפשרות נוספת, שגם היא מצביעה על מבנה כיאסטי לסיפור, אך שמה את המוקד במקום חדש:
א. יוסף חולם על פרנסת המשפחה והשתחוויה (לז, ב־יא)
ב. יעקב מתאבל על 'מותו' של יוסף (שירד למצרים) (לז, יב־לו)
ג. קורות יהודה: לידת בניו (לח)
ד. קורות יוסף: לידת בניו (לט־מא, נב)
ה. יוסף מכלכל את המצרים (מא, נג־נז)
ו. האשמת האחים בריגול ודברי ראובן (מב, א־כב)
ז. יוסף בוכה בסתר (מב, כג־כד)
ח. החבאת הכסף (מב, כה־לה)
ט. ראובן מנסה לשכנע את יעקב למסע ירידה שני למצרים (מב, לו־לח)
ט1. יהודה משכנע את יעקב למסע ירידה שני למצרים (מג, א־יד)
ח1. השבת הכסף (מג, טו־כד).
ז1. יוסף בוכה בסתר (מג, כה־לד)
ו1. האשמת האחים בגניבה ודברי יהודה (מד, א־לד).
ה1. יוסף מכלכל את בית אביו במצרים (מה־מז)
ד1. ברכת יעקב ליוסף ולבניו (מז, כח־מח, כב).
ג1. ברכות יעקב לבניו ונתינת המלכות ליהודה (מח, א־מט, כח)
ב1. יוסף מתאבל על אביו (שנקבר בכנען) (מט, כט־נ, יד)
א1. מימוש חלומות יוסף: השתחוויה ופרנסת המשפחה (נ, טו־כו).
מבנה זה חושף את התהליך המורכב שעוברת המשפחה, וליתר דיוק - את השינוי שחל בהנהגת משפחת יעקב. בסיפורי התולדות הקודמים, הבחירה התמקדה בבן אחד על פני בן אחר (יצחק ממשיכו של אברהם; ויעקב ממשיכו של יצחק), אך בסיפורנו אין בחירה ודחייה, ובמקום זאת יש תהליך מורכב ומסועף של מי שיחזיק במושכות הנהגת המשפחה לאחר יעקב.
בראש ובראשונה, שני אגפים משפחתיים מתמודדים על ההנהגה - אגף לאה מזה ואגף רחל מזה. אך יש התמודדות נוספת שמתרחשת באופן עדין יותר: נציגה של רחל הוא כמובן יוסף בכורה; אך נציג אגף לאה עובר שינוי לאורך הסיפור - תחילה זהו ראובן אך לאורך העלילה הוא מפנה את מקומו ליהודה אשר "גָּבַר בְּאֶחָיו וּלְנָגִיד מִמֶּנּוּ" (דה"א ה, ב).
המבנה הכיאסטי המוצע ממקד את תשומת הלב במיוחד בתהליך זה, תוך ההשוואה המתבקשת בין שתי ירידות האחים למצרים. עוד נדון ביחס בין שתי הירידות בהרחבה, אך כבר כעת יש להצביע על כך ששתי ירידות אלו מקבילות בכל הרכיבים שלהן: האחים משתחווים לפני יוסף; הוא מעליל על אחיו עלילות שווא (ריגול וגניבה), אך גם בוכה מהתרגשות ומסתיר זאת; יוסף מחביא את הכסף באמתחותיהם (ובשתי הירידות אין להחבאה זו תכלית גלויה בהתפתחות העלילה); אחד האחים 'נואם' לאור האשמתם בפשע (ראובן בתחילה ויהודה בסוף); האחים מנסים לשכנע את האב להוריד עמהם את בנימין (ראובן בתום המסע הראשון; יהודה בפתח המסע השני), ועוד. ההשוואה בין שני מסעות אלו למצרים מעודדת את הצבתם זה מול זה גם במבנה הכללי של הסיפור, ולפי סידור זה, מתברר ששני חלקי הסיפור מתהפכים במקום שבו ראובן מפנה את הבימה ליהודה אחיו.
אומנם, ההתמקדות ביהודה נרמזת כבר בחלקו הראשון של הסיפור (רכיב ג המתמקד כולו בהקמת משפחת יהודה), אך יש לראות זאת כרמז מטרים לתפקידו של יהודה שיפרוץ בגלוי בחלקו השני של הסיפור. בסיפור יהודה ותמר (פרק לח) מתברר כיצד יהודה נשאר רלוונטי בשאלת ההנהגה המשפחתית אף שמשפחתו כמעט שאבדה מן העולם, אך הוא איננו מתגלה בו כמנהיג משפחת יעקב.
אם אומנם שאלת הנהגת המשפחה ניצבת ברקע של הסיפור, ברור גם מדוע דווקא ראובן ויהודה הם העולים על הבימה בסיפור מכירת יוסף. שניהם גרמו לכך שיוסף לא יומת בידי אחיו, גם אם באופנים שונים. בהתמקדות זו מציף הסיפור את שלושת הגיבורים של העלילה כולה: יוסף, ראובן ויהודה.50
המבנה המוצע ממקד את תשומת הלב גם בשני המרכיבים העיקריים הקשורים להנהגת המשפחה אחרי יעקב: פרנסת המשפחה מצד אחד והעמדת צאצאים מצד שני. קישור כלכלת המשפחה להנהגתה עולה כבר בצמד חלומות יוסף: החלום הראשון מציג תלות כלכלית של המשפחה ביוסף ואילו החלום השני מציג השתחוויה, כלומר קבלת מרות של מנהיג. יוסף מוצג כמפרנס הן בחלק הראשון של הסיפור ביחס למצרים כולה (רכיב ה) הן בחלק השני של הסיפור ביחס למשפחה (ה1). להלן נעמוד על התיאור הרחב שהכתובים מקדישים לעניין זה, ויתברר עד כמה יש לראות בזה מרכיב מהותי בסיפור.
במובן מסוים גם יהודה קשור לפרנסת המשפחה: הירידות למצרים קשורות בעניין זה עצמו שהרי יש רעב בארץ. אך יש לשים לב היטב לדברי יהודה לאביו, שבקריאתם על רקע התמה הכללית של הסיפור מציבים את יהודה כמקביל ליוסף בעמדת 'השליט' המפרנס. תחילה ביקש יעקב מבניו: "הִנֵּה שָׁמַעְתּי כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם רְדוּ שָׁמָּה וְשִׁבְרוּ לָנוּ מִשָּׁם" (מב, ב). בכך משתקפת דמותו של יעקב הרוצה לדאוג לפרנסת אנשי הבית, אך הוא מפנה את מקומו לדור הבא. שלא כמו אברהם ויצחק שבעת רעב נדדו (למצרים או רק עד גרר) כדי לדאוג למשפחה, יעקב מבקש מבניו לעשות זאת ולהביא מזון לכנען. ואכן, הבנים נעתרים להצבה המחודשת שלהם ויורדים למצרים. בפתח יחידת הירידה השנייה שוב נדרשים האחים לנדוד למצרים, והפעם יהודה הוא המשלב בדבריו את הצירוף 'ונחיה ולא נמות': "שִׁלְחָה הַנַּעַר אִתִּי וְנָקוּמָה וְנֵלֵכָה וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת גַּם אֲנַחְנוּ גַם אַתָּה גַּם טַפֵּנוּ" (מג, ח). כאן יהודה לוקח על עצמו את האחריות להביא מזון לבני המשפחה - "גַּם אֲנַחְנוּ גַם אַתָּה גַּם טַפֵּנוּ", וכאמור, הוא חוזר על הצירוף ששמע מאביו בירידה הראשונה למצרים - 'ונחיה ולא נמות'.
אין צורך לומר שגם יוסף דואג לכלכלת בני הבית, ודבר זה מוצג כזרז המרכזי של המשפחה כולה לרדת למצרים ולחיות תחת חסות יוסף. יותר מכך, מבחינתו של יוסף זו התכלית הנסתרת של קורות חייו המפותלים: "לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם" (מה, ה). דבר מעניין הוא שגם האזרחים שהיו נתונים למרות יוסף השמיעו את הצורך במזון בצירוף הלשוני שנאמר גם בבית יעקב בכנען: "וְתֶן זֶרַע וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת" (מז, יט). השימוש באותה הלשון רומז לחוט השוזר את הסיפור ומציף את השאלה על מי מוטלת חובת הפרנסה בסיפור? מיהו זה שהחיים תלויים בו ושבזכות המזון שיעניק לנתיניו הם יוכלו להמשיך ולהחיות את בני ביתם? יהודה התייצב כך מול יעקב, ואף יוסף מוצג באור כזה בדיוק.
מבחינת המבנה הכיאסטי שאנו עוקבים אחריו יש לשים לב שהסיפור מציב את דאגת יוסף לכלכלת מצרים (ה) בהקבלה לדאגתו לפרנסת משפחתו (ה1), ואכן בתודעת יוסף הדברים קשורים: "וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה. וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹהִים וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה וּלְאָדוֹן לְכָל בֵּיתוֹ וּמֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם. מַהֲרוּ וַעֲלוּ אֶל אָבִי וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו כֹּה אָמַר בִּנְךָ יוֹסֵף שָׂמַנִי אֱלֹהִים לְאָדוֹן לְכָל מִצְרָיִם רְדָה אֵלַי אַל תַּעֲמֹד... וְכִלְכַּלְתִּי אֹתְךָ שָׁם כִּי עוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים רָעָב פֶּן תִּוָּרֵשׁ אַתָּה וּבֵיתְךָ וְכָל אֲשֶׁר לָךְ" (מה, ז־יא).51
המוטיב השני החורז את הסיפור, שעולה גם הוא מבעד למבנה הכיאסטי המוצע, הוא עצם הקמת המשפחה. גם בהקשר זה הסיפור עוקב אחר הצלחת יהודה ויוסף להקים משפחה, בדרך מפותלת למדי (ג, ד), ובמקביל כיצד יעקב האב מצביע על שני בנים אלו כמי שמושכות הנהגת המשפחה עוברות לידיהם (ג1, ד1). מוטיב זה קשור כמובן בטבורו בשאלת פרנסת המשפחה, שהרי שני מוטיבים אלו קשורים בעצם הקיום, בחיים ובהמשכיות.52


•••
קוראים רבים עומדים משתאים נוכח סיפור יוסף, עד לכדי הגדרתו כסיפור הטוב ביותר שאי פעם נכתב.53 מהבחינה הלאומית מדובר בסיפור דרמטי: סיפור שמכונן את בית ישראל, ששום בן לא נדחה בו, ומהווה מבוא לסיפור שעבוד מצרים ולגאולה העתידה ממנו. לצד זאת, סיפור יוסף ואחיו נמנה עם אותם הסיפורים שככל שלומדים אותם יותר כך מתגלה הסיפור בריבוי הרבדים שבו, באירוניות הדקות, בקשרים הנסתרים מן העין בין סצנות שונות, ובעיקר, במגמות שלו, שפורצות דרך בשאלות אתיות ותיאולוגיות גם יחד. נצא אם כן לדרך.


פרק ראשון
חלומותיו של בעל כתונת פסים (לז)


אנו ניצבים בפתחו של אחד הסיפורים הקשים ביותר לנפש הקורא בספר בראשית, אך לפני שנפתח בניתוח הסיפור עצמו, עלינו להכריע בשאלה קטנונית: היכן הוא מתחיל. כל החלוקות המסומנות בתנ"כים הנפוצים מתחילות את הסיפור בפסוק: "וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן" (לז, א). בפסוק זה מתחילה פרשה חדשה (פרשת 'וישב'); סדר חדש (לג); ופרק חדש (לז).54 אולם למרות הכרעה מקובלת זו, יש סיבה טובה להתחיל את הסיפור בפסוק ב: "אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן". הכותרת "אלה תולדות" היא הפורמולה הקבועה שבה נפתחות חטיבות חדשות בספר בראשית, ולפי סימן זה, רק כאן נפתח סיפור 'תולדות יעקב' - כלומר סיפור בניו של יעקב והקמת משפחתו.55
אפשר לשער שההסכמה הגורפת באשר לפתיחת הסיפור בלז, א נשענת על התפיסה שלולא כן פסוק זה יהיה נטול הקשר. ביחידה הקודמת תוארה באריכות התיישבות עשיו בארץ אדום והקמת שלטונו שם, ומוזר לחתום את תיאור עשיו בפסוק על אודות יעקב. אפשר היה להציע שהכתוב ביקש לעמת את ישיבת עשיו באדום (פרק לו) עם ישיבת יעקב בארץ כנען (לז, א),56 אך הדיווח על אודות ישיבת יעקב בכנען איננו מנוסח כמשפט ניגוד למה שקדם לו (לא כתוב למשל 'ויעקב ישב בארץ מגורי אביו', דבר שהיה מלמד על כתיבה ניגודית).
אך יש אפשרות שלישית שמעניקה לפסוק א את המעמד המורכב שלו בהקשר פתיחת סיפורנו. פרק לו כולו הוא פריצה לסיפור יעקב שמתארת את נדידת עשיו לארץ אדום. במובן מסוים, כעת שב הכתוב לסיפורו של יעקב, ומבחינה זו, יש לקרוא את פרק לז כהמשך לפרק לה - שיבת יעקב ליצחק אביו ופטירת יצחק וקבורתו.
אם נאמץ נקודת מוצא זו, יקבל הפסוק הפותח את סיפורנו את תפקידו האמביוולנטי. הסיפור עצמו באמת נפתח רק בפסוק ב בכותרת הרגילה הפותחת חטיבות בספר בראשית - 'אלה תולדות יעקב', אולם פסוק א משמש כגשר שמחזיר את הקורא למאורעות יעקב. אם נקרא פסוק זה כהמשך של סוף פרק לה, נחוש ברציפות פשוטה: "וַיִּגְוַע יִצְחָק וַיָּמָת וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו זָקֵן וּשְׂבַע יָמִים וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ עֵשָׂו וְיַעֲקֹב בָּנָיו. וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן" (לה, כט + לז, א). הצמדת שני הפסוקים יחדו, שאחריהם באה פתיחת 'אלה תולדות' חדשה, היא מודל כתיבה מוכר שמתממש גם בהחלפת הדורות הקודמת, מאברהם ליצחק:


פטירת אברהם 'ומחליפו' (כה, ח־יב)
פטירת יצחק 'ומחליפו' (לה, כט + לז, א־ב)
וַיִּגְוַע וַיָּמָת אַבְרָהָם בְּשֵׂיבָה טוֹבָה זָקֵן וְשָׂבֵעַ וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו.
וַיִּגְוַע יִצְחָק וַיָּמָת וַיֵּאָסֶף אֶל־עַמָּיו זָקֵן וּשְׂבַע יָמִים
וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל בָּנָיו
וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ עֵשָׂו וְיַעֲקֹב בָּנָיו.
וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יִצְחָק בְּנוֹ וַיֵּשֶׁב יִצְחָק עִם בְּאֵר לַחַי רֹאִי.
וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן.
(וְאֵלֶּה תֹּלְדֹת יִשְׁמָעֵאל בֶּן אַבְרָהָם)
(אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב)
לאור כך מתברר שתפקיד הפסוק הפותח את פרשת וישב הוא להחזיר את הקורא לרצף הסיפור (סוג מסוים של חזרה מקשרת, אלא שלא מדובר בחזרה אלא בהמשך קונוונציה ספרותית).57 לפיכך גם ברור מדוע מתאים לשלב כאן את כינוי הארץ - "אֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו", שהרי בפרק לה קיבל יעקב מאת ה' הבטחה שהיא המשכה של ברית המילה (כפי שמוכח מהצגת ה' שם בשם 'אל שדי' [לה, יא] ומזיקות לשוניות נוספות),58 ובברית המילה מכונה הארץ: "אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ" (יז, ח). תחילת מימוש הבטחת אל שדי ליעקב שהוא יזכה לנחול את הארץ, נרמזת בפסוק שלפנינו. יעקב יושב בארץ שבה גר אביו, והוא ממשיך ומקיים את הברית.
אין צורך לומר, שאם אומנם הקונוטציות הנלוות לפסוק הפותח את פרשתנו הן קונוטציות של מימוש הברית, מה גדול השבר שמתחיל להתגלגל בהמשך הסיפור. כבר בפסוק הבא תתחיל העלילה להניע את הדמויות לנדודים נוספים ולירידה למצרים. ביקש יעקב לישב בשלווה בעולם הזה, בארץ מגורי אביו, ולממש את הבטחות אל שדי שניתנו לו ולאבותיו, אך "נזדווג לו שטנו של יוסף" (בראשית רבה, פר' פד, לז),59 והפער בין הציפיות שמעורר פסוק א לבין המשך הסיפור יכול להיראות כטרגדיה של ממש.
מן העבר השני, הצבת פסוק מבוא לסיפור, שקושר את ריב האחים וירידת המשפחה מצרימה עם ישיבת יעקב בארץ מגורי אביו, יכולה לרמוז שהדברים אינם סותרים. שבאופן מוזר ומפתיע, הירידה למצרים היא חלק מהתכנית האלוהית הנוגעת למימוש הברית עם אברהם, ושבאופן אבסורדי, עזיבת הארץ היא תחילת מימוש ירושתה. בשלב זה של הסיפור הדברים עדיין נעלמים, אך הם ילכו ויתבררו עם המשך התפתחות העלילה.
כך, אם כן, "תולדות יעקב" - סיפור יוסף ואחיו - נפתח בהישענות על סיפורו של יעקב עצמו ומהווה המשך לו. נפנה אפוא לסיפור עצמו, ולמערכת היחסים הסבוכה שבבית.
זרעי פורענות
סיפור מכירת יוסף נחלק לשתי יחידות נפרדות שיש ביניהן קשר סיבתי ברור: תחילה באים זרעי הפורענות ובחלק השני של הפרק באה הפורענות עצמה. מה יכול לגרום לאחים, לבני יעקב, למכור את אחיהם כעבד למצרים? מדובר באקט תוקפני שלאור מעמדו של עבד בעולם הקדום, הוא אינו שונה בהרבה ממוות של ממש - שגם הוא עלה בדעת האחים.60 הסיפור מציג גם את הרקע הנורא והשבר המשפחתי שהובילו לתוקפנות זו, ומבחינה זו, לפנינו סיפור נדיר שלא מציג רק את התוצאה ההרסנית אלא עוקב, צעד אחר צעד, אחר התהליכים הנפשיים והחברתיים־משפחתיים שהובילו אליה.
קריאת חלקו הראשון של הסיפור כמכינה את הקרקע לחלקו השני חושפת שיש אשמים רבים בתוצאה המזוויעה של מכירת יוסף. לא רק על כתפי האחים מוטלת האשמה, אלא גם ליוסף יש חלק בקנאת האחים, גם ליעקב, והמפתיע מכולם - גם טביעות ידיו של ה' מצויות בזירת הפשע.
הערה אחרונה בהקשר זה יש לומר ביחס לחלומות יוסף. היו שראו בהם חריגה מההקשר המקומי של מכירת יוסף שעולה בסיפורנו, וטענו שהם פורצים מגבולות יחידה זו אל עבר הסיפור השלם.61 אכן, בהמשך העלילה עוד יתברר איזו משמעות תמטית־דרמטית יש לחלומות שפרצו במערכה הראשונה, אך יש לחלומות גם תרומה מקומית בביאור קנאת האחים ושנאתם ליוסף. סוף כל סוף על שם חלומות אלו יכנו האחים את יוסף כשירצו להורגו (לז, יט). אפשר להצביע על שלושה גורמים מרכזיים שהביאו את האחים לשנאה כה יוקדת ולקנאה חסרת מעצורים: הלשנת יוסף על אחיו (ב); העדפת האב שבאה לידי ביטוי בכתונת הפסים (ג); וחלומותיו של יוסף (ה־יא).62
א. הלשנת יוסף על אחיו (לז, ב)
הסיפור פותח בהצגת המצב הרגיל בבית אך הוא לוטה בערפל:
יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן
וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו
וַיַּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם (לז, ב).63
קשה לומר בביטחון מה המציאות היום־יומית שפסוק זה מתאר, אך דומה שקריאה פשוטה שלו תוביל למסקנה שכבר בפסוק זה מוצג מתח וניכור בין יוסף לאחיו. תחילה נדמה שיוסף יוצא יחד עם שאר אחיו לרעות את צאן המשפחה ("הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן" = עם אחיו),64 אך המשך הפסוק מגביל את 'אחיו' לבני השפחות בלבד: "וְהוּא נַעַר אֶת [=עם] בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה"; כעת מתברר שאלו הם 'אחיו' שעמם הוא מסתובב בשעה שרועים את הצאן.65
חיזוק לקריאה שלפנינו כלל ופרט יש במבנה המקביל של הפסוק. יש שביארו את הכינוי 'נער' שבפסוקנו בהוראת 'משרת' (כמו: בראשית יח, ז; שמות לג, יא; שמ"א יד, א). אולם קשה להניח שיעקב ימנה את בנו אהובו למשרת של בני השפחות. סבירה יותר הפרשנות שהכינוי מתאר את גילו הצעיר (כמו: בראשית כא, כ; שמות ב, ו; שמ"ב יד, כא).66 לאור כך, אפשר להציג את מבנה הפסוק באופן הבא:67
יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן
וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו
שני ההיגדים פותחים בגילו של יוסף הצעיר, ונחתמים בתיאור האחים שעמם הוא מסתובב; כשם ש"יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה" מקביל ל"וְהוּא נַעַר", כך "הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן" מקביל ומתבאר בהיגד: "אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו".
מדוע, אם כן, יוצא יוסף לרעות את הצאן עם בני השפחות דווקא ולא עם בני לאה? היו שהציעו שמצב זה נובע מגיל בני השפחות, הקרובים לגילו של יוסף הצעיר מאשר בני לאה הבוגרים.68 הדבר אפשרי, אך פער הגילים במשפחה איננו גדול (כולם נולדו כנראה בשבע שנים), ויששכר וזבולון, בני לאה, אמורים להיות - פחות או יותר - בגילו של יוסף, ומצד שני, דן, בן בלהה, כנראה מבוגר בכמה שנים מיוסף, ובכל זאת יוסף יוצא לשדה אתו. ייתכן שהדבר נובע מכך שלאחר שרחל נפטרה, סביר שבלהה שפחתה אימצה את ילדי רחל אל אוהלה, ועל כן יש קשר ברור בין יוסף ובין בני השפחות שאתם הוא גדל באותו האוהל.69
אולם יש להודות שהקריאה הפשוטה ביותר היא זו שתראה כבר בפיצול המתואר בפסוק זה הד למתח שיש בבית בין אגף לאה לאגף רחל. בני לאה אינם קוראים ליוסף כשהם יוצאים לשחק בגן השעשועים, ואין לו אלא לצאת עם בני השפחות. כזכור, לאחר מות רחל שכב ראובן עם בלהה - שפחת רחל - וסביר שהמתח ששורר בין שני האגפים בבית הוא העומד ברקע מעשה זה.70 אם את בלהה ביקש ראובן למנוע מאביו, סביר שגם יחסו ליוסף אינו אוהד במיוחד, ולא ייפלא אפוא שיוסף אינו יוצא לרעות את הצאן עם אחיו הגדולים בני לאה, אלא רק עם בני השפחות.
אלא, שגם בין בני השפחות יוסף אינו מרגיש בנוח, באשר הוא רואה ברעתם ומביא אותה אל אביהם. בהבאת דיבת האחים אל יעקב נוצרת מעין ברית סודית בין יעקב לבין יוסף שנצבת כנגד שאר האחים: הבן האהוב מביא את דיבת אחיו אל האב, ויעקב משתף פעולה עם בן הזקונים שמפגין עליונות על שאר אחיו. מי הם 'האחים' שאת דיבתם הביא יוסף וכיצד יש להעריך הלשנה זו? רש"י הבין שהכוונה לבני לאה, ומתוך דבריו אפשר לשמוע הד של ביקורת על מעשיו של יוסף:
כל רעה שהיה רואה באחיו בני לאה היה מגיד לאביו: שהיו אוכלין אבר מן החי, ומזלזלין בבני השפחות לקרותן עבדים, וחשודים על העריות, ובשלשתן לקה: על אבר מן החי - וישחטו שעיר עזים במכירתו ולא אכלוהו חי כדי שילקה בשחיטה; ועל דבה שספר עליהם שקורין לאחיהם עבדים - לעבד נמכר יוסף; ועל העריות שספר עליהם - "ותשא אשת אדוניו" וגו' (פירושו לבראשית לז, ב).
לשונו של רש"י - "ובשלשתן לקה" - מלמדת שהוא סבור שלא נהג יוסף כשורה בכך שהלשין על אחיו הגדולים ליעקב אביהם.71 אך כאמור לעיל, סביר יותר שהפסוק ממשיך ומתאר את קשריו של יוסף עם בני השפחות דווקא, ועל כן נראה לאמץ את דברי הרמב"ן, שראה בהיגד "דיבתם" כינוי רומז לבני השפחות דווקא ("ולכן ישנאוהו אלה הארבעה האחים" - רמב"ן על אתר).72
לשון אחר, כבר בפסוק הראשון הפותח את הסאגה כולה, מוזמן הקורא לחוש בניתוק יוסף מאחיו; בבדידות שהוא חי בה בקרב אחיו. בני לאה אינם רואים בו שותף, ולאחר שהביא את דיבת בני השפחות אל האב, אפשר להניח שגם הם אינם קוראים לו מיוזמתם לבוא עמם אל הצאן. לא ייפלא שבהמשך הסיפור אנו שומעים על האחים שיצאו אל המרעה, ויוסף כבר נותר בבית עם אביו.
אך דבר־מה מטריד בפסוק זה. לא מה שנאמר בו אלא מה שלא נאמר בו. על פניו, הבאת דיבת האחים אל האב מגבירה גם היא את ניכור האחים ליוסף, אך אם כך, מדוע לא נמסר מאומה בנוגע לשנאת האחים לאחר אזכור הבאת דיבתם אל האב? לאחר הבאת הכותונת המיוחדת שעשה האב ליוסף נאמר בפירוש: "וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם" (לז, ד), וגם בהקשר החלומות נאמר: "וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם וַיַּגֵּד לְאֶחָיו וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ" (לז, ה). לא ייפלא אפוא, שעל רקע שתיקת הכתוב ביחס להבאת הדיבה, היו שרצו להסיק שבאמת אין לראות זאת כמניע לשנאת האחים כלפיו.73
אם נבקש לאחוז בהיגיון הפשוט שגם הלשנה זו השתלבה בקנאת האחים ובשנאתם את יוסף, עלינו לברר מדוע נמנע הכתוב משילוב תוצאה זו בפירוש, כפי שנעשה ביחס לכותונת ולחלומות.74
יהיה מי שיאמר שדווקא כך מתעצבת הקנאה בהדרגתיות. בתחילה הקורא מוזמן לחוש בה אך היא איננה נמסרת בפירוש. בשלב השני - סביב עשיית הכותונת ליוסף כבר נאמר שאחיו שונאים אותו, ובהמשך - בסיפור החלומות - נאמר "וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ". אך כפי שניווכח להלן, דווקא בשלב השני נאמר "וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם", ולו היה רצון לבנות שנאה הדרגתית היה משולב נתון זה רק בשלב השלישי.
חיסרון הדיווח על שנאת האחים כתוצאה מהבאת הדיבה משתלב בחריגה נוספת שקשורה לסצנה זו. הן הכותונת הן החלומות נוטלים תפקיד מרכזי גם בחלק השני של הסיפור, עת זרעי הפורענות צומחים. הפשטת יוסף מכתונת הפסים נזכרת בפירוש בעת השלכתו אל הבור (כג), ובהמשך נעשה שימוש בכותונת זו כדי לשכנע את יעקב שיוסף נטרף (לא־לג). גם החלומות נזכרים בחלק השני של הסיפור, ורומזים למניע האחים: "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא" (לז, יט). בהמשך עלילת יוסף שני אלמנטים אלו ייהפכו למוטיב שיחרוז סצנות שונות: יוסף יולבש בבגדים ויופשט מהם גם בסיפור אשת פוטיפר, ויתלבש שוב (פעמיים) כשיבוא לבית פרעה. אין צורך לומר שגם צמדי חלומות הם מוטיב שחורז את הסיפור כולו.
בניגוד לכל זה ניצבת הבאת דיבת האחים כנתון בודד. בהמשך הפרק, בתיאור מכירתו, לא נעשה שום שימוש ברקע זה, ואף בהמשך עלילת יוסף ואחיו קשה להצביע על סצנה שבה הבאת הדיבה מפותחת לכדי מוטיב. מה אם כן תרומת הבאת הדיבה לסיפור?
בזהירות אפשר להציע, שבאמת אין זה מקרי שהבאת דיבת האחים איננה 'משועבדת' לביאור מניע האחים. דווקא כך, אפיון יוסף כמלשין חורג מהסצנה המקומית ונודע לו תפקיד דרמטי יותר מאשר ביאור כעס אחיו. בדומה לאקדח של צ'כוב שעולה במחזה במערכה הראשונה, כך גם כאן נמסר לקורא אפיון דמות כבר באקספוזיציה, והוא מצפה לשמוע על פיתוחו ומימושו. אם הדבר לא מתממש במערכה הראשונה, העיניים עוקבות במיוחד אחר אפיון זה מתוך ציפייה לפגוש את מימושו בהמשך. אפשר לאתר שני מקומות שבהם מתאים היה למצוא את יוסף מלשין על עושי רעה. נוכח הוצאת הדיבה של אשת פוטיפר אפשר לצפות שיוסף יתאר לאדונו את אשר אירע באמת (נדון בשתיקתו להלן), ובמיוחד, כמובן, מתאים שיוסף יספר לאביו את הרעה הגדולה שעשו לו אחיו. למרבה ההפתעה, בהמשך העלילה יוסף איננו מספר ל'אחראי' על הפשעים שעשו נגדו אלו הנתונים למרותו של האחראי. כלומר, אפיון יוסף כמביא דיבה איננו נוטל כל תפקיד בהמשך העלילה!
אפשר לנסח זאת כך: הצגת יוסף בתחילת הסיפור כמביא את דיבת האחים נוטלת תפקיד באי מימושה החוזר בהמשך הסיפור. דווקא משום שיוסף מוצג כמי שמלשין ליעקב על מעשיהם הרעים של האחים, מצפה הקורא שכך יפעל - וביתר שאת - נוכח העוול הנורא שהם גרמו לו במכירתו למצרים. למרות ציפייה זו, בשום שלב לא נמסר בפירוש שיוסף מגלה את אוזן אביו בדבר התעמרות אחיו בו. אינני מתכוון רק לזמן היותו שליט מצרי, אלא במיוחד לעמידתו המחודשת מול משפחתו כשזו ירדה למצרים בשל הרעב. גם שם שותק יוסף ואיננו מדווח ליעקב על מעשי בניו. עוד נדון בהרחבה בהכרעה זו של יוסף, שנוגעת בתמה מרכזית של הסיפור, אך בשל כך, יש מצד אחד תרומה של ממש להצגת יוסף, כבר בפתח הסיפור, כמי שיודע להלשין לאב על הרעות שעושים בניו, ומצד שני לא לממש אפיון זה בהמשך המערכה ולהגדיל את ציפיית הקורא למימושו העתידי. אם עלינו להצביע על תכונת אופי שיוסף השיל מעליו במסעו המפותל, תהיה זו בעיקר תכונה זו, על כל משמעויותיה.
ב. העדפת האב: כתונת הפסים (לז, ג־ד)
וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים.
וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם.
המרכיב השני שמתאר את המתח שהולך וגובר בבית הוא הענקת כתונת פסים ליוסף. מכאן ואילך ייעשה שימוש אינטנסיבי במוטיב הבגד לאורך סיפור יוסף ואחיו, הן כמעיד על תפקיד או על מעמד (או על שלילת התפקיד מהאדם), הן כביטוי של אבלות וצער - בקריעת הבגד. קשה לדעת אם עלינו להעמיס על מוטיב הבגד גם את המשמעות המיוחדת שנלווית לו בסיפורי מנהיגים ומלכים. שם, קריעת הבגד מסמלת את העברת ההנהגה מיד אחת ליד אחרת. מעילו של שאול נקרע בהזדמנויות שונות (שמ"א טו, כו־כח; כד, ד), והוא מעביר לדוד את מדיו, ומאוחר יותר גם יונתן, יורש העצר, מעניק לדוד את בגדיו (שמ"א יז, לח־לט; יח, ד).75 מאחר שגם בסיפור יוסף הבגד מסמל את מעמדו של יוסף ואת ההנהגה הנכונה לו, יש מקום לטענה שברקע הסיפור הקורא מוזמן להעמיס על סצנות אלו גם את שאלת הנהגת הבית אחרי יעקב, ושאלת הנהגת עם ישראל - אם תהיה זו מאגף רחל או מאגף לאה. אך בכך אנו מקדימים את המאוחר, שהרי בשלב זה איש לא הפשיט את בגדו של יוסף מעל גופו.
הבגד המיוחד שמלווה את התמונה שאנו אוחזים בה הוא כתונת הפסים. קשה להכריע מהם בדיוק הפסים המגדירים כותונת זו: האם מדובר בצביעה מסוימת? האם זו כותונת שמגיעה עד פסי היד? בין אם כך ובין אם כך, כתונת פסים מוזכרת גם ביחס לתמר אחות אבשלום, ומתוך כך נראה שמדובר בבגד המתאים לאנשי אצולה מכובדים, נסיכים צעירים או צעירים הנמנים עם משפחות בעלות מעמד חברתי גבוה:76 "אנחנו יכולים להניח שמדובר בבגד שהיה פריט יוקרתי, שרק מי שלא צריך לצאת לעבוד יכול לחשוב שיהיה לו".77
גם אם לא ברור כיצד נראתה בדיוק כתונת הפסים, ברור תפקידה הספרותי. הכנת הכותונת ליוסף מובאת בפסוק כביטוי להעדפתו על ידי האב. לפני אזכורה מדווח הכתוב על אהבת האב ומיד לאחר אזכורה מדוּוחת אהבה זו מנקודת מבטם של האחים: "וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו... וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים" - "וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו". סימול העדפת האב את יוסף ומעמדו המיוחד בבית על ידי בגד דווקא, כבר טומן בחובו אמביוולנטיות, או אם נרצה - סכנה. הבגד הוא פריט שהאדם לובש ופושט מדי יום. לא מדובר בדבר־מה קבוע, אלא במרכיב חיוני בחיים התרבותיים, אך מעצם הגדרתו הוא גם נתון להסרה. על דרך הגוזמה אפשר לומר, שייצוג מעמד חברתי מבעד לבגד, רומז שמדובר במשרה זמנית, שהרי בכל לילה פושט האדם את מדיו ונותר עם גופו. גם אם יהיה מי שיאמר שהעמסנו חששות מוגזמים על סמל זה, יהיה עליו להסכים שכל בגד טומן בחובו גם את אפשרות ההפשטה, את אפשרות שינוי המעמד; הבגד מצוי על גופו של אדם אך אינו הופך להיות חלק ממנו.
אכן, בסיפורים מקראיים רבים, בגד המנהיג גם עוזב אותו בשלב כלשהו. מאחר שאנו עוסקים בסיפור יוסף, אפשר להיזכר בשתי דוגמאות נוספות שמלוות את בני רחל: שאול ומרדכי. שמואל הקורע את בגד שאול מעמיס על קריעה זו בפירוש את סילוק תפקיד ההנהגה ממנו (שמ"א טז, כז־כח), ומרדכי הקורע את בגדיו - מתוך אבלותו וצערו על גזרות המן - רומז בכך גם לניתוקו מהארמון הפרסי, ואפילו לשער המלך הוא מנוע מלגשת (אסתר ד, א־ב).78 אכן, אין כמו סיפור יוסף כדי לבטא את התנועה הדינמית של מעמד ההנהגה והשלטון. רק לאחר כמה בגדים שיופשטו ממנו, יקבל יוסף בגדי מלכות מאת המלך.
אך סמל הבגד נקשר גם עם שאלות של זהות ושל שייכות. כמו מדי החייל שמגדירים את תפקידו אך גם את 'שייכותו' לשלטונות הצבא, או כמו הציצית שמבקשת להזכיר ללובש אותה את כל מצוות ה', אך גם מגדירה אותו כמי ששייך לקהל המצוי בברית עם ה', כך גם בגדי יוסף קשורים בשאלות של זהות. בבית יעקב יש ליוסף את הכותונת שהכין לו אביו, ובכך היא מקשרת אותו לבית זה, ובאמת בנדודיו למצרים הוא גם יופשט מהבגד הזה. ההבנה שבגד נקשר עם זהות משפיעה באופן מיוחד על הסמל הנלווה אל הבגד בסיפור אשת פוטיפר, שם יוסף בוחר לעזוב את בגדו ביד האישה המפתה ולנוס מהבית. אך באופן עדין יותר אפשר לחוש בכך גם כשנותן יוסף לאחיו, לאחר שחשף את זהותו מבעד למסכת השליט המצרי, חליפות בגדים. ברובד הסמלי אפשר לחוש בסצנה זו שיוסף מזמין את אחיו לבוא ולגור במצרים, להתערות בתרבותה וליהנות מכלכלתה. בני יעקב שבים לאביהם בכנען כשבגדים מצריים על גופם (ועגלות מצריות נושאות אותם), וכבר בדבר זה נרמז המסע המהותי שנכון למשפחה. עוד נדון בהתפתחות מוטיב הבגד להלן.79
כאמור, גם אם לבגד נלוות משמעויות סמליות מגוונות, שהולכות ומתממשות לאורך הסיפור כולו, בסצנה שלפנינו עיקר תפקידו להורות על אהבת האב המיוחדת לבנו ליוסף, דבר שמוביל לשנאת האחים כלפיו.
"בֶן זְקֻנִים" ומתי התרחש הסיפור
הנימוק שנזכר לאהבה המיוחדת שרחש יעקב ליוסף הוא היותו 'בן זקונים'. מעניינת העובדה שהיות יוסף בן רחל לא נזכר כאן. אפשר לשער שגם עובדה זו נותנת את אותותיה להעדפת יוסף על פני בני לאה, אך הכתוב משלב סיבה שנראית 'אובייקטיבית'. כביכול, אם בן לאה היה הבן שנולד ליעקב לעת זקנתו, הוא היה עושה לו את כתונת הפסים. זו כמובן היתממות, אך יש לכתיבה שכזו תרומה לעיצוב נקודת המבט של יעקב. עוד יבוא היום ויתברר שלמשפחה כולה ברור שהעדפת יוסף (ובנימין) קשורה להיותם בני רחל ("כִּי שְׁנַיִם יָלְדָה לִּי אִשְׁתִּי" - מד, כז), אולם עם תחילת הסיפור מניע זה איננו מפורש. נסתר אולי גם ממודעות יעקב.
הנימוק שכן נזכר הוא כאמור, היות יוסף 'בן זקונים' ליעקב. אם משמעות הצירוף היא 'הבן הצעיר ביותר', עולה השאלה כיצד ניתן לכנות את יוסף בכינוי זה, אם בנימין נולד אחריו והוא 'בן הזקונים' (ואכן גם הוא מוגדר כך בנאום יהודה [מד, כ]).
כמה פתרונות עלו למצוקה פרשנית זו. אונקלוס תרגם את 'זקן' במילה המביעה 'חכם': "ארי בר חכים הוא ליה" (= כי בן חכם הוא);80 המיוחס ליונתן הבין כנראה שהצירוף 'בן זקונים' מורה שיוסף היה נראה כמו אביו הזקן: "ארום איקוני דיוסף דמיין לאיקונין דיליה" (= כי יוסף היה דומה ליעקב).
ביאור שרבים אוחזים בו הוא שהצירוף איננו מורה דווקא על הצעיר ביותר, אלא על ילד שנולד להורים לעת זקנותם, גם אם יש אח נוסף שנולד אחריו (רש"י על אתר).81 זהו ביאור מקובל אך חסרונו בצדו, כשאלת רד"ק: "והלא בשבע שנים נולדו כל בני יעקב, אע"פ שנולד יוסף אחרון - מה זקנה היתה ליעקב בהולד יוסף משאר בניו?" (פירושו לבראשית לז, ג), וכדברי רמב"ן: "והנה יששכר וזבולון אינם גדולים מיוסף רק כשנה או שנתים!" (פירושו לבראשית לז, ג). מאחר שכל הבנים נולדו ליעקב באותה תקופה, קשה להצביע על אחד - שנולד שנה אחרי אחיו ואולי אף פחות מזה - שהוא מיוחד בכך שנולד לעת זקנתו של האב.82
לא הייתי פותח שאלה זו באופן רחב לולא הייתה להתלבטות זו השלכה על שאלה דרמטית שמלווה את הכרונולוגיה של הסיפור. אולי באמת הצירוף 'בן זקונים' מניח שיוסף הוא בנו הקטן ביותר של יעקב, והפסוקים שלפנינו מתארים את המצב בבית טרם ילדה רחל את בנימין? יש לזכור שסיפורי התורה אינם ערוכים בסדר כרונולוגי אלא עוקבים אחר דמויות: רק לאחר שיורד יצחק מן הבמה עובר הסיפור לתאר את בניו אחריו, אף שחישוב השנים מלמד, למשל, שיצחק עוד חי בזמן מכירת יוסף.
השאלה הרובצת לפתחנו היא באיזה שלב בחיי יעקב התרחשה מכירת יוסף. יש לזכור שבנימין לא מוזכר כלל בפרק, ורבים מניחים שהוא לא היה בסצנת מכירת יוסף (אך יש שחולקים על כך),83 אך אם כך, היה מצופה שיהיה דיווח מפורש על חסרון בנימין ושהדבר ינומק בגלוי. זה הרי נתון חשוב להבנת המשך העלילה. לפיכך, אפשר להעלות על הדעת שיוסף שמע לראשונה שיש לו אח צעיר רק כשהאחים סיפרו לו על המבנה המשפחתי (מב, יג). קריאה כזו תוכל להעניק משמעות חדשה לבקשת יוסף מאחיו להביא את בנימין הצעיר למצרים.
אך למעשה, גם אם סצנת המכירה התרחשה לאחר שבנימין נולד (ולכן יעקב שולח אותו מעמק חברון, שם הם נמצאים לאחר המפגש עם יצחק), ייתכן שהתיאור שמשולב בחלקו הראשון של הפרק מתאר התרחשות ארוכת שנים, שבחלקה לפחות מתרחשת טרם לידת בנימין ובעוד רחל בחיים. עשיית כתונת הפסים, כמו גם חלומות יוסף, יכולים להתרחש כשהמשפחה יושבת בסוכות או בשכם למשל. חישובים של הנתונים המקראיים הפזורים בסיפור יוסף מלמדים שמשפחת יעקב ישבה בכנען לפני מכירת יוסף אחת־עשרה שנים בלבד (כשיוסף היה בן שש חזרה המשפחה לכנען וכשהיה בן שבע עשרה הוא נמכר).84 האם לא ייתכן שכתונת הפסים הוגשה ליוסף כשהיה בן עשר, ואמו נפטרה כשהיה בן שתים־עשרה, למשל? אכן, זה לא סדר הכתובים שלפנינו, אך מאחר שספר בראשית מאורגן על פי דמויות ולא על פי ההתרחשות הכרונולוגית, אפשרות זו פתוחה.
קריאה זו יכולה להסתמך על שלושה נתונים מרכזיים, האחד לשוני והשניים האחרים עולים מחומרי העלילה. מבחינה לשונית יש לשים לב שתיאור אהבת יעקב את יוסף לא נמסר כהתרחשות חד־פעמית אלא כהווה מתמשך. כלומר, לא נאמר 'ויאהב ישראל את יוסף ויעש לו כתונת פסים' אלא: "וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶּן זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים" (לז, ג).85 הקדמת הנושא לנשוא במקרים מעין אלו מלמדת על הווה מתמשך שחורג מסיטואציה ספציפית. אולי אפילו יש לאמץ את טענת גזניוס שההווה המתמשך כאן מתאר פעולה קבועה שהתרחשה שוב ושוב: בכל פעם שיוסף היה זקוק לכתונת חדשה יעקב היה מכין לו.86
חשוב מכך הוא שני ההיבטים התוכניים שמעלים את הסבירות שבנימין עוד לא נולד, לפחות בחלקו הראשון של הסיפור. ראשית, כמובן, נושא דיוננו: אם העדפת יעקב את יוסף מתחילה עם לידתו וגדילתו, ברור מדוע אהבה מיוחדת זו מנומקת לאור העובדה שיוסף הוא 'בן הזקונים', שהרי בשעה שיעקב הכין ליוסף את כתונת הפסים הוא אכן היה בנו הקטן שנולד לו לעת זקנותו. בנימין כאמור טרם נולד.
שנית, יוסף בחלומו השני חולם על שמש וירח ואחד עשר כוכבים. אומנם אחד עשר הכוכבים שמתפרשים על ידי יעקב כאחי יוסף, מתאימים למבנה המשפחתי שהיה אחרי הולדת בנימין, אולם באותו משפט, יעקב מפענח את משמעות השמש והירח כאביו ואמו של יוסף: "הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְךָ אָרְצָה" (לז, י). מאחר שיעקב מדבר על 'אמו' של יוסף ללא הסתייגות כלשהי, נראה הדבר שאמו רחל עדיין בחיים ועוד לא נולד בנימין. אם אומנם יוסף חולם את חלומותיו בעודו נער צעיר, כשמתאים להצביע עליו כעל בן הזקונים של יעקב, רחל אמו אכן עדיין חיה ויכול יעקב להתייחס אליה בפשטות. לפי זה נצטרך לומר שאחד עשר הכוכבים שיעקב מבאר כאחי יוסף כוללים גם את דינה, בת לאה (שמרשימת היורדים למצרים בבראשית מו, טו מתברר שהיא לא התחתנה והמשיכה לגור בבית יעקב).
לפי קריאה זו, כותרת הסיפור שמדווחת על גילו של יוסף נקטעת בפסקת משנה שחוזרת אחורה לתאר את הרקע בבית, והעלילה חוזרת לדיווח רגיל רק בשליחת יעקב לראות את שלום אחיו הרועים בשכם.
הניסוח הצנוע המוצע לעיל, על פיו רק החלק הראשון של הפרק מתרחש לפני לידת בנימין - אינו כה דרמטי להמשך ניתוח הסיפור, אולם אם נאמץ את הניסוח המרחיב, על פיו הפרק כולו מתרחש טרם לידת בנימין, קריאת הסיפור כולו תקבל תפנית של ממש.87 לעת עתה לא נכריע בשאלה זו, אך יש לזכור אפשרות זו לאורך קריאת העלילה.
ג. חלומות יוסף (לז, ה־יא)
הרכיב השלישי שנזכר בסיפור שתרם להגברת שנאת האחים ולקנאתם ביוסף, הוא חלומותיו של יוסף. בפתח הדיון בחלומות ובתפקידם בסיפור יש להעיר שהחלום בעולם הקדום נתפס כפורץ אל האדם ממקור חיצוני לו. מקור החלום איננו האדם עצמו על מחשבותיו והרהוריו אלא גורם אחר, ולרוב זהו מסר מאת האלים. תפיסה זו רווחה במיוחד במצרים הקדומה, ויש כיום תיעוד של חלומות מצריים מגוונים, בהם גם חלומות מלכותיים שנטלו תפקיד חשוב בניהול הממלכה המצרית.88 אומנם מכמה טקסטים מסופוטמיים עולה שיש גם חלומות שנתפסו כנובעים ממצבו הפסיכולוגי של החולם,89 אך תפיסה זו שולית ביחס לתפיסה הרווחת שראתה את מקור החלום בגורם חיצוני לאדם.
מה שרק רמוז פה ושם אצל עמי המזרח הקדום פורץ כמתח גלוי במקרא. מן העבר האחד, ברור שיש חלומות נבואיים. אין צורך לומר שזה המצב בחלומות שאין בהם כל סמל אלא ה' מדבר בהם עם החולם (כמו חלום יעקב בבאר שבע למשל - מו, ב־ד), אך הדבר עולה גם בחלומות סמליים שנתפסים כמבשרי בשורה, ודי להיזכר בחלומות פרעה כדי להיווכח שתפיסה כזו קיימת במקרא. החלום הרי משיק לנבואה: "אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם ה' בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֵּר בּוֹ" (במדבר יב, ו). גם בהלכה המאוחרת יש הד לגישה כזו, כמו בהיתר המיוחד שיש לאדם שחלם חלום רע להתענות בשבת (שו"ע, או"ח, סי' רפח).
מן העבר האחר, יש קול יציב וברור שתופס את החלום בדומה לתפיסה המודרנית, כלומר כשיקוף של הלכי נפשו של החולם ושל מאווייו, שאין לו כל משמעות של בשורה הנוגעת לעתיד, וש"אין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו" (בבלי, ברכות נה ע"ב). הדבר נאמר בפירוש בקהלת: "כִּי בָּא הַחֲלוֹם בְּרֹב עִנְיָן וְקוֹל כְּסִיל בְּרֹב דְּבָרִים... כִּי בְרֹב חֲלֹמוֹת וַהֲבָלִים וּדְבָרִים הַרְבֵּה כִּי אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא" (קהלת ה, ב־ו).90 דברים חריפים מעין אלו כתב גם בן סירא:
רִיק תִּדְרֹשׁ תּוֹחֶלֶת כָּזָב / וַחֲלוֹמוֹת יַפְרִיחוּ כְּסִילִים.
כְּאוֹחֵז צֵל וְרוֹדֵף רוּחַ / כֵּן בּוֹטֵחַ בַּחֲלוֹמוֹת.
זֶה כָּזֶה מַרְאָה וַחֲלוֹם / נֶגֶד פָּנִים דְּמוּת פָּנִים.
מִטָמֵא מָה יְטֹהָר / וּמִשֶּׁקֶר מָה יְאַמֵּן.
קֶסֶם וְנַחַשׁ וַחֲלוֹמוֹת הֶבֶל הֵמָּה...
כִּי רַבִּים הִתְעוּ חֲלוֹמוֹת / וַיִכָּשְׁלוּ הַבּוֹטְחִים בָּהֶם".91
בדברי בן סירא אפשר לחוש גם בעמדה הרווחת שהוא מבקש לצאת נגדה - "רַבִּים הִתְעוּ חֲלוֹמוֹת". מקום בולט שתפיסה זו באה בו לידי ביטוי הוא בדימוי הנהדר של ישעיהו: "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יַחֲלֹם הָרָעֵב וְהִנֵּה אוֹכֵל וְהֵקִיץ וְרֵיקָה נַפְשׁוֹ וְכַאֲשֶׁר יַחֲלֹם הַצָּמֵא וְהִנֵּה שֹׁתֶה וְהֵקִיץ וְהִנֵּה עָיֵף וְנַפְשׁוֹ שׁוֹקֵקָה כֵּן יִהְיֶה הֲמוֹן כָּל הַגּוֹיִם הַצֹּבְאִים עַל הַר צִיּוֹן" (ישעיה כט, ח). הנחת היסוד של המשל שמשלב ישעיהו בנבואתו היא שמי שהולך לישון כשהוא רעב, יחלום שהוא אוכל, ומי שהולך לישון כשהוא צמא - יחלום שהוא שותה, אך הדבר לא יועיל לו למחרת כשיקום ויגלה שהוא עדיין רעב ושהוא עדיין צמא.92
תפיסה זו חשובה להבנת המתח המשפחתי בסיפורנו ולנקודות המבט השונות המשולבים בו. האחים שגוערים ביוסף על חלומותיו מניחים שמדובר בחלומות שמשקפים את מאווייו לשלוט במשפחה כולה. לעומתם, סביר שיוסף רואה בחלומותיו איזה אות מבשר, ואין כוונתו בסיפור החלומות רק לחשוף את מאווייו הכמוסים. בין האחים ליוסף ניצב יעקב, שניכר בו שהוא מתלבט מה היחס הנכון לחלומות אלו. מן העבר האחד, הוא גוער ביוסף ובכך מצטרף לאחים שהחלומות שווא ידברו, אך לצד זאת גם נאמר: "וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר" (יא). המשמעות הפשוטה של 'שמירה' זו היא כדברי רש"י במקום: "היה ממתין ומצפה מתי יבא".93 לשון אחר, הוא שותף לתפיסת יוסף שיש איזו בשורה שנרמזת בחלומות אלו.
בעיון נוסף מתברר שבעוד האחים קובלים על יוסף ועל חלומות הגדולה שלו ומבטלים אותם בהינף יד, הם גם מהרהרים בינם לבין עצמם אם לא מדובר בחלומות שנושאים בשורה נסתרת. הדבר נרמז בשינוי קל בפועל שבו מתואר יחס האחים ליוסף: לשנוא ולקנא.
כפי שכבר הוזכר, התרומה של צמד החלומות לסצנה שלפנינו היא בהגדלת שנאת האחים. הדבר משולב כבר בפתיחת סיפור החלומות: "וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם וַיַּגֵּד לְאֶחָיו וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ" (ה), ונזכר שוב כמסקנת סיפור החלום הראשון: "וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ עַל חֲלֹמֹתָיו וְעַל דְּבָרָיו" (ח).94 דיווח דומה משולב לאחר שיוסף סיפר לאחיו את החלום השני שחלם, אך הפעם משתנה הפועל שמתאר את איבת האחים ליוסף: "וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו" (יא).
יש לשינוי זה תפקיד בהדהוד מחודש של יריבות אימהות הבנים, שם נאמר: "וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ" (ל, א). כעת מערכת היחסים התהפכה, ובני לאה הם המקנאים בבן רחל. אך לענייננו חשוב יותר הרמז הטמון בפועל חדש זה, שחושף את התלבטות האחים ביחס לחלומות. תחילה הם 'שונאים' את יוסף על חלומותיו ובכך מסגירים את תפיסתם שמדובר בחוצפה של האח הצעיר שחושב ביום על השלטון העומד ליפול בחלקו והדבר פורץ מתודעתו לחלומות הלילה. אולם, הפועל 'לקנא' שפורץ בחתימת סצנה זו מסגיר שבלבם רוחש גם ספק קל שמא לא מדובר רק בשגעונות הנערות של יוסף. לו מדובר רק במאווייו הכמוסים (שהופכים להיות גלויים) של יוסף, ברור מדוע הדבר מביא לשנאה, אך מדוע שיביא את האחים לקנאה? הקנאה היא הלוא 'לחמוד בחלקם של אחרים',95 כמו "וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ" (ל, א). האם בגלל חלומות יוסף יש בידיו דבר־מה שאין ביד אחיו? תיאורטית ניתן להציע שהם מקנאים בביטחון העצמי הגדול שיש לבנה של רחל, אך סביר יותר שקנאתם חושפת את העובדה שגם בהם מקנן החשש שאכן החלומות מבשרים את גדולתו של יוסף המחכה לו.96
יצחק עת־שלום טען יותר מכך: לדעתו שתיקת האחים אחרי החלום השני (אין תקשורת מילולית בין האחים ליוסף, שלא כמו אחרי החלום הראשון) מלמדת שכפל החלומות לימד את האחים שמדובר בחלום נבואי ולא רק בשגיונות נער מתבגר. כל עוד חלם יוסף חלום אחד, אפשר היה לחשוד בו שהוא חולם את צפונות לבו; ברגע שיוסף חלם שני חלומות, ברור לדמויות כולן ש"אֵת אֲשֶׁר הָאֱלֹהִים עֹשֶׂה הִגִּיד" לחולם. לפיכך הם גם מקנאים בו.97
לחלומות יש אם כן תפקיד ספרותי מקומי, מלבד פתרונם העתיד לבוא, בהגדלת השנאה והקנאה שבבית. הדבר ניכר גם מהבחירה בפועל 'ויגד': "וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם וַיַּגֵּד לְאֶחָיו וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ" (לז, ה).98 הפועל הקבוע שמשולב בהקשר זה בסיפור יוסף הוא 'ויספר': "וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר וַיְסַפֵּר אֹתוֹ לְאֶחָיו... וַיְסַפֵּר אֶל אָבִיו וְאֶל אֶחָיו" (לז, ט־י); "הֲלוֹא לֵאלֹהִים פִּתְרֹנִים סַפְּרוּ נָא לִי... וַיְסַפֵּר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת חֲלֹמוֹ לְיוֹסֵף" (מ, ח־ט); "וַיְסַפֵּר פַּרְעֹה לָהֶם אֶת חֲלֹמוֹ... וַנְּסַפֵּר לוֹ וַיִּפְתָּר לָנוּ אֶת חֲלֹמֹתֵינוּ" (מא, ח־יב).
הבחירה בפועל 'ויגד' בפתח חלומו הראשון של יוסף קשורה בכתיבה מפתיעה נוספת שיש בפסוק זה. עוד לפני סיפור תוכן החלום כבר נאמר: "וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ" (לז, ה), כלומר, תוצאת סיפור החלום נמסרת עוד לפני ששמע הקורא על סיפור החלום עצמו. סידור מפתיע זה של הנתונים הטריד חלק מהפרשנים והיו אף שהציעו שעלינו להשלים חלום נוסף, שלישי, שגם אם תכניו לא נמסרו בכתובים, יוסף סיפר עליו לאחים:
"ויחלום יוסף חלום... ויוסיפו עוד" וגו' - אומר הר"ר אליקים שלכך לא פירש הכתוב החלום, לפי שלא נתקיים כמו האחרים, וזהו שנאמר "ויוסיפו עוד שנוא אותו על חלומותיו ועל דבריו" - חלום זה שלא נתפרש, וחלום האלומות, הרי כאן ב' חלומות... וקצת תימא למה לא נתפרש כאן כמו האחרים וצריך עיון (פירוש ר' יהודה בן אליעזר לבראשית לז, ה).
זוהי תגובה פרשנית אמיצה לסגנון הכתיבה המפתיע, אך כמובן, הקריאה הפשוטה יותר היא שלפנינו כותרת שמסכמת את תוצאת סיפור החלום, ומיד משולב פירוט תוכן החלום. את הקדמת תגובת האחים לחלום יש להבין כמיקוד שמבליט את העיקר: לא תוכן החלום עיקר, אלא עצם סיפור החלום שליבה עוד את השנאה שבין האחים. כך פירש כאן למשל הנצי"ב, תוך שהוא מטיח ביוסף ביקורת נוקבת:
"ויגד לאחיו ויוסיפו עוד" - עוד לא הגיע המקרא לספור החלום ופתרונו, אלא על הגדת החלום שלו הוסיפו שנאה, יהיה איזה חלום שיהיה. באשר ידוע שאין להגיד חלום אלא לאוהב כדאיתא בפרק הרואה (פרק תשיעי במסכת ברכות), והוא בא להגיד להם חלומו, ומראה בזה שחושב אותם לאוהביו. וזה אינו אלא צביעות וחנופה שאינו מתקבל על דעת נקיה (העמק דבר לבראשית לז, ה).
אינני משוכנע שיש מקום להחמיר עם יוסף, וייתכן שיש לצייר את דמותו כנער תמים החפץ בקרבת אחיו, יותר מאשר מי שמתנהג בצביעות ובחנופה, אך הצדק עם הנצי"ב ששילוב תגובת האחים עוד לפני סיפור תוכן החלומות חושף שבתגובתם לחלום טמונה מגמת החלומות בסצנה זו.
לכך כנראה קשורה גם הבחירה בפועל 'ויגד' ולא הפועל הרגיל לסיפור החלומות.99 הפועל 'להגיד' מתאים כאן מפני שהוא ממקד את הקורא בעצם הגדת החלום ולא בתכניו (שאז מתאים הפועל 'ויספר').100 לו נמסר החלום בצמוד לפועל, היה הכתוב נעזר בפועל הרגיל - 'ויספר להם', אך מאחר שתגובת האחים היא הנמסרת לאחר כותרת זו, נבחר הפועל 'להגיד'; 'יהיה איזה חלום שיהיה' כדברי נצי"ב, הגיד אותו יוסף לאחיו והשנאה בין האחים הלכה וגברה.
פתרון אחד או שניים?
שאלת מפתח שמלווה את הסיפור היא: מהי הבשורה שחלומות יוסף מביאים באמתחתם? מהו פתרונם? לפנינו מקרה מיוחד מפני שאין פתרון 'סמכותי' לחלומות. שלא כמו חלומות שרי פרעה (בראשית מ) שיוסף פותר אותם ומיד פוגש הקורא במימוש המוצלח של דבריו, ובניגוד לחלומות פרעה (בראשית מא), שגם אותם פותר יוסף והם אף מתממשים בהתאמה למשמעות שהוא הציע להם, חלומות יוסף אינם זוכים לפתרון גלוי בסיפור.101 האחים מבינים שחלום האלומות הראשון של יוסף מצביע על כך שהוא עתיד למלוך עליהם ולמשול בהם. צריך להודות שזהו פתרון מתבקש, אולם יש פרטים בחלום שאינם זוכים לשום פשר. למשל, העובדה שהחלום עוסק באלומות, נותרת חסרת תפקיד בפענוח האחים, ולעת עתה אין לנו אלא לשער השערות מדוע שלטון יוסף באחיו מתממש דווקא דרך אלומות תבואה. יתרה מזאת, האחים אינם מציעים 'פתרון' של ממש לחלום, אלא מביעים את כעסם על עצם החלום, דבר שגם הוא מותיר ללא מענה את השאלה מה החלום באמת מבשר.
הבעיה גדולה עוד יותר בחלום השני. הקורא פוגש בחלום השני - כמו גם האחים - לאחר החלום הראשון. לפיכך, נטיית הלב היא לפענח את שני החלומות באופן דומה ולראות את השמש והירח ואחד עשר הכוכבים כייצוג של האחים, ששוב משתחווים לפני יוסף. אך יש להודות שלו נמסר החלום השני ללא הקדמות, לא ברור כלל שהיינו מעלים על דעתנו שגרמי השמיים מייצגים את האחים ואת ההורים. מדוע שהמשפחה תיוצג על ידי גרמי השמיים? גם לאחר תגובת יעקב לחלום, שמניח שאכן המשפחה היא המיוצגת בגרמי שמיים אלו, לקורא לא נמסר פתרון רשמי שיבאר זאת, ושיקבע מסמרות בפתרון המוצע.
אפשר לשער שאם היה החלום השני נמסר ללא החלום הראשון שהקדים אותו, רוב שומעיו היו נלקחים למחוזות אחרים לגמרי. ואכן, בפרשנות המודרנית היו שהציעו שחלומו השני של יוסף אינו נוגע כלל לאחיו. טבעי יותר לקשור את השמש והירח במצרים ובמסופוטמיה, שם השמש והירח היו אלים מרכזיים (השמש - האל רע - במצרים; הירח - האל סין - במסופוטמיה), ולהסיק שכל יושבי העולם עתידים להשתחוות ליוסף.102 יש לזכור שיוסף עתיד לבקש מאחיו לומר לאביו שהאל שם אותו "לְאָב לְפַרְעֹה וּלְאָדוֹן לְכָל בֵּיתוֹ וּמֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם" (מה, ח). כלומר, שלא כמו פענוח האחים את החלום (הראשון) - "הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ" (לז, ח), יוסף מושל בסופו של דבר על מצרים כולה.103 אחרים הציעו שהכוכבים בחלום מביעים את העם הנבחר, המדומה לכוכבים בהתגלות לאברהם (טו, ה; כב, יז), ואף כתבו בפירוש שיעקב לא פתר נכונה את החלום, וייתכן שאף יוסף לא עמד על פתרונו המלא של החלום.104
ההצעות כה מגוונות שקשה לסכמן בגבולות יריעה זו, אך די להזכיר כמה הצעות יצירתיות במיוחד, כמו זו של הרב משה סופר, שחלומות יוסף מתממשים כבר בהמשך הפרק שלנו:
מאלמים אלומים, לשון 'גבר אלים', 'וכל דאלים גבר' - שיתחזקו זה נגד זה בשעת ההשלכה אל הבור. ושמה השתחוו לו, כמי שמשליך אדם אל הבור שכֻלם מסבבים סביבות פי הבור ומטים עצמם למטה לפה הבור להשליך זה לתוכו ונראה כמשתחווה לו (פירושו לבראשית לז).
ר' חיים אבן עטר (אור החיים) פנה אל הפרק הבא ושם מצא את מימוש החלומות: "והנה קמה אלומתי - מעשה אשת פוטיפר, שזכותו קמה מעל כל האחים". אחרים הרחיקו נדוד עד לעצירת השמש כדברי יהושע,105 או אף לתקופת דוד ושמואל ושם איתרו את פתרון החלום.106
גם על רקע קורות יוסף בהמשך הסיפור אפשר להציע פתרונות נוספים, כמו ההצעה המסקרנת שבחלום השני גרמי השמיים אינם מסמלים את בני המשפחה אלא - בדומה למשמעות הסמלית של הדברים המשולבים בחלומות השרים ובחלומות פרעה - משקפים תיאור זמן, כלומר שלוש עשרה שנים (אחד עשר כוכבים + שמש וירח). ואכן, לאחר שלוש עשרה שנים התחיל להתממש החלום הראשון - יוסף עלה לגדולה במצרים ואלומתו 'ניצבה' לפני כול.107
הארכתי בהצעות המגוונות שהוצעו למשמעות החלומות כדי שנקבל את הרושם, שאכן אין פתרון חד־משמעי שנמסר לקורא (ולדמויות) לצד הדיווח על החלומות. גם אם מדובר בחלומות מבשרים שעוד עתידים להתממש בהמשך סיפור יוסף, הם נבדלים בנקודה זו משני צמדי החלומות האחרים המשולבים בהמשך העלילה.
יש לדבר זה השלכה חשובה הנוגעת בשאלת יחס שני החלומות זה לזה. כל החלומות הסמליים המובאים בסיפור יוסף ואחיו באים בצמדים: יוסף חלם שני חלומות; כשיוסף בבית הסוהר הוא פותר שני חלומות; וגם פרעה חולם צמד חלומות שיוסף מוזמן לפענח.108 בקריאה ראשונה נדמה שהעלילה יכולה הייתה להתפתח באותו האופן גם אם בכל סצנה היה חלום אחד בלבד, כך שיש להבין את תרומת שילוב צמד חלומות דווקא.109 היו שטענו שיש לראות בדבר עיקרון מבני של סיפור יוסף שהוא בעל נטייה ל'כפילות ספרותית' (שתי ירידות האחים למצרים; שני שכנועי יעקב לרדת - ראובן ויהודה; ההאשמה הכפולה של יוסף את אחיו - בריגול ובגניבת הגביע; ועוד). לפי זה, אין לתור אחר התרומה הספרותית הספציפית שיש לצמד החלומות אלא לדון באופן רחב בפשר הכפילות הנרטיבית שמלווה את הסיפור כולו.110 אולם לכפילויות האחרות שבסיפור יש תרומה להתפתחות העלילה ולמגמת הסיפור, בעוד צמד החלומות נראה מיותר וכפילות החלומות השונים איננה מקדמת את העלילה.
שאלת היסוד שברצוני להעלות היא מהו היחס שבין שני חלומות יוסף - האם לשני חלומותיו פתרון זהה או שלפנינו שני חלומות בעלי פשר שונה? שני צמדי החלומות שיבואו בהמשך הסיפור מציגים שני מודלים שונים. לחלומות שרי פרעה יש פתרונות שונים ואף מנוגדים - האחד אופטימי ומבשר על חיים מחוץ לבית הסוהר והאחר פסימי ומביא בשורת מוות.111 לעומת זאת, את צמד חלומות פרעה מפענח יוסף כבעלי מסר אחד. שם יוסף מתייחס בפתרונו בפירוש גם לכפילות החלום, ומבטל את חשיבות התופעה לתוכן הפתרון - "חֲלוֹם פַּרְעֹה אֶחָד הוּא" (מא, כה), ורואה את כפילות החלום כרומזת רק למהירות ההתממשות הצפויה שלו (מא, לב).
עצם שילוב שני המודלים בסיפור יוסף ואחיו, מעלה את ההתלבטות ביחס לחלומות יוסף. מן העבר האחד היו שהרגישו ש"משמעות שני חלומות יוסף זהה", ואולי שני מסעות האחים למצרים ניצבים כרקע לכפילות החלומות.112 אחרים אף אמרו בפירוש שעלינו לאמץ את דברי יוסף בנוגע לצמד חלומות פרעה שהם 'חלום אחד', ועל כן גם אין לראות את שני מסעות האחים כפתרון לשני החלומות: "כמו שני חלומותיו של פרעה, שנאמר שהם חלום אחד (מא, כה), נראה כי גם שני חלומותיו של יוסף מעלים נקודה אחת, כלומר שמשפחתו יום אחד תשתחווה לו, ואין הכוונה שהם יעשו זאת בשני אירועים נפרדים".113
מן העבר האחר, היו שטענו שיש לראות התפתחות בין שלושת צמדי החלומות: צמד חלומות יוסף נחלמו בזמנים שונים ויש להם שני פתרונות שונים; גם חלומות השרים הם בעלי תוכן שונה אך הם נחלמו באותו הלילה ובאותו המקום; ואילו חלומות פרעה "חלום אחד" הם.114
מאחר שפתרון חלומות יוסף לא ניתן בגבולות היחידה שלנו, קשה לסכם שאלה זו כבר כעת, אולם חשוב לשים לב למתח שעולה מתוך הכתובים עצמם, ביחס לשאלה זו.
יש סיבה טובה לראות את צמד החלומות כמבשרים את אותה הבשורה. פעולת ההשתחוויה ליוסף (או לאלומתו) שמתרחשת בשני החלומות כבר מעודדת השוואה ברורה ביניהם. גם אם יש הבדל בין האלומות לבין גרמי השמיים, הרי שהבדל זה אינו גדול יותר מאשר ההבדל בין השיבולים שעליהן חלם פרעה ובין פרות העולות מן היאור, אשר נושאות על גבן מטען אסוציאטיבי אלוהי בתרבות המצרית.115 למרות זאת יוסף קובע שצמד חלומות פרעה הם חלום אחד, כך שבנקל אפשר לראות גם את צמד חלומות יוסף כבעל פתרון זהה. סיבה נוספת לראות בשני החלומות צמד אחד הוא יחסם הזהה של השומעים לשני החלומות. למשפחה ברור שחלומות יוסף מביעים את שליטתו עליהם, ומאחר שזהו הפתרון שמוצע בסיפורנו, הוא בוודאי הפתרון שלעת עתה גם הקורא מוזמן לאמץ.
לצד זאת, כאמור לעיל, לולא שולב החלום השני בסיפור אחרי החלום הראשון, לא היינו מעלים בדעתנו שהמשפחה מיוצגת על ידי גרמי השמיים. יתר על כן, בחלום השני יש ייצוג לדבר־מה נוסף מעבר לאחים המסומלים בכוכבים (תוספת השמש והירח), דבר שיכול לרמוז לפענוח אחר, כמו גם העובדה שבחלום הראשון יוסף מיוצג גם הוא באלומה (כמו אחיו), ואילו בחלום השני הוא איננו מסומל במאומה - הכוכבים והשמש והירח משתחווים בחלום זה ליוסף עצמו.116
אולם אין מדובר רק בהשערות שלנו כקוראים, אלא הכתוב עצמו מעודד את ההתלבטות מבלי להכריע בה. בפתיחת החלום השני נאמר: "וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר וַיְסַפֵּר אֹתוֹ לְאֶחָיו וַיֹּאמֶר הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד" (לז, ט). התיבה "עוד" יכולה אומנם לרמוז לעצם החלום ולא לתוכנו, אך העובדה שמילה זו מוזכרת פעמיים ברציפות - הן בכותרת הסצנה הן מפי יוסף - נותנת תחושה של רציפות והמשכיות. בכך, עולה הסבירות שמדובר בחלומות דומים. אך מצד שני, גם נאמר: "וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר" (לז, ט), ומכך עולה שמדובר בחלום נפרד ושונה.117
המסקנה היא ששתי האפשרויות נותרות פתוחות, ובשלב זה של העלילה לא ניתן להכריע אם מדובר בשני חלומות בעלי פתרון זהה (כחלומות פרעה), או שמא לכל אחד פתרון נפרד (כחלומות השרים).
בבחינת תוכן צמד החלומות השאלה הופכת לקונקרטית יותר ולבעלת משמעות רחבה. החלום הראשון מבשר ככל הנראה את התלות הכלכלית של המשפחה ביוסף. הצדק עם הטוענים שסמל אלומות השיבולים נקשר אסוציאטיבית עם פרנסת המשפחה, כלומר אלומות האחים שמשתחוות לאלומת יוסף משקפות את התלות הכלכלית ביוסף שעתידה להיות למשפחה כולה.118 מעניין שבחלום זה יוסף מיוצג גם הוא בחפץ כלשהו (אלומה), מה שיכול ללמד שהחלום מתאר את שלב ירידות האחים למצרים כשהם סבורים שהם תלויים בחסדו של השליט המצרי, ואינם מעלים על דעתם שמדובר ביוסף אחיהם. השיח מתנהל בין "אלומות", כלומר שיח של צרכים כלכליים. פענוח מקובל זה יכול לבאר מדוע יוסף חולם על שיבולים, אף שכלכלת המשפחה מבוססת על רעיית צאן.119
יותר מכך, חלום האלומות מבשר את שלושת שלבי העלילה המרכזיים של יוסף:
• "וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה" - תחילה, האחים כולם מצויים יחדו בתוך אותו שדה.
• "וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה" - יוסף עובר תהליך של עלייה שלטונית במנותק מהאחים במצרים.
• "וְהִנֵּה תְסֻבֵּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי" - פרנסת אחי יוסף נשענת על יוסף.120
לעומת זאת, השמש והירח שבחלום השני אינם מייצגים מזון ועל פניו מוזר יהיה לייצג דרכם תלות כלכלית דווקא ביוסף בשל רעב שעתיד לפקוד את המשפחה. בקלות יתרה ניתן לראות בחלום זה רמז לכך שיוסף עתיד להיות מושל על המשפחה ולכן כולם משתחווים לו. אין מדובר בחלום זה רק בתלות כלכלית כבחלום הראשון אלא בהנהגה של ממש. החריגה מהאספקט הכלכלי בולטת בחלום השני גם בשל מוטיב האכילה שחסר בו. כל שאר חמשת החלומות המשולבים בסיפור קשורים באוכל או באכילה: חלום האלומות של יוסף; חלומות השרים הקשורים בכוס היין של פרעה המוגשת לו ובמאכל פרעה; ושני חלומות פרעה שבהם שבע הפרות הדקות והשיבולים הגרועות 'אוכלות' או 'בולעות' את חברותיהן הטובות מהן.121 רק בחלום השני של יוסף לא משולב מוטיב האכילה, ובמקומו יש עיסוק בגרמי השמיים. השמש והירח הם השולטים על הארץ, או לפחות 'מושלים' על הזמן: "וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלָּיְלָה וְאֵת הַכּוֹכָבִים... וְלִמְשֹׁל בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה" (א, טז־יח). הרי לנו שמש, ירח וכוכבים המושלים ביום ובלילה, ואם גם אלו משתחווים ליוסף, מתברר שיוסף עתיד להיות שליט־על. בכל מקרה, נושא החלום מעיד על חריגותו שאינו קשור בפרספקטיבה כלכלית כלל.
לפיכך, יש בכוחה של השאלה אם לפנינו חלום אחד או שני חלומות שונים, להניע את העלילה כולה לשני כיוונים שונים. אם לפנינו "חלום אחד", הרי שגם החלום השני לא בא אלא לחזק את התלות הכלכלית. גם אם יש בו הרחבה, הקשרו מצוי עדיין בהקשר הכלכלי: אולי תפקידו להורות שלא רק בני המשפחה יישענו על יוסף המשביר בר, אלא הארץ כולה - ממסופוטמיה ועד מצרים יהיו תלויים בהשברת הבר של יוסף. אך אם לפנינו שני חלומות שונים, אפשר לראות בחלום השני רמיזה לכך שמלבד התלות הכלכלית, הנהגת המשפחה תעבור לידי יוסף.122 לפי החלום השני יוסף הוא שעתיד למשול בבני לאה כבכור ואולי אף למעלה מזה - כנבחר. לפי פרשנות זו, החלום השני קובע את סדרי המשפחה הרבה מעבר לשאלת התלות הכלכלית.
כפי שעוד יובהר להלן, זו אחת השאלות הדרמטיות שמלוות את סיפור יוסף כולו וקשה להגזים בחשיבותה. עוד ניווכח שהאחים פענחו את שני החלומות כבעלי שני פתרונות שונים, בעוד יוסף הכריע לראותם כבעלי פתרון אחד. הכרעות אלו נוגעות בלבה של הדרמה המוסרית שמלווה את הסיפור.
הליכת יוסף אל אחיו
לאחר שנזרעו זרעי הפורענות, עובר הסיפור לצמיחת גידולי הפרא. יעקב שולח את יוסף אל אחיו: "לֶךְ נָא רְאֵה אֶת שְׁלוֹם אַחֶיךָ וְאֶת שְׁלוֹם הַצּאן וַהֲשִׁבֵנִי דָּבָר" (לז, יד).123 החזרה הכפולה על התיבה 'שלום' מהדהדת את הקושי שבבית, שהרי על האחים נאמר "וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם" (לז, ד). האם קישור זה מלמד שיעקב שולח את יוסף לאחיו מתוך רצון לפייס בין הנצים? ואולי הוא עושה כן מתוך תמימות אוהבת של אב, שאינו מעלה על דעתו את עוצמת השנאה שרוחשת בין בניו? בין אם כך ובין אם כך, יעקב שלח את יוסף מחברון לשכם, מקום מרוחק מהבית, אשר בו האחים יכולים לעשות ביוסף ככל אשר יחפצו ויעקב לא יֵדע על כך.
למרות המרחק 'המספיק' שבין חברון לשכם, יש אפיזודה נוספת שמרחיקה את המשפחה עוד יותר מהבית. משום מה, כשמגיע יוסף לשכם מתברר לו ולקורא שהאחים אינם בשכם אלא הצפינו לדותן, ומסעו של יוסף מקבל שלב נוסף:
וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ וְהִנֵּה תֹעֶה בַּשָּׂדֶה וַיִּשְׁאָלֵהוּ הָאִישׁ לֵאמֹר מַה תְּבַקֵּשׁ.
וַיֹּאמֶר אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ הַגִּידָה נָּא לִי אֵיפֹה הֵם רֹעִים.
וַיֹּאמֶר הָאִישׁ נָסְעוּ מִזֶּה כִּי שָׁמַעְתִּי אֹמְרִים נֵלְכָה דֹּתָיְנָה
וַיֵּלֶךְ יוֹסֵף אַחַר אֶחָיו וַיִּמְצָאֵם בְּדֹתָן (לז, טו־יז).
מה צורך יש בתמונה זו וכיצד היא תורמת להתפתחות העלילה?124 גם אם מכירת יוסף הייתה נעשית בשכם, האלימות הייתה אותה אלימות, הסתרת האמת מהאב הייתה נותרת על כנה, ומסעו של יוסף למצרים לא היה משתנה כלל.
בראש ובראשונה יש באפיזודה זו תרומה לעיצוב דמותו של יוסף: מסירותו לאביו ולמשימה המונחת לפניו מובלטת דווקא על ידי עצירת הביניים בשכם. יכול היה יוסף לשוב אל אביו ולומר בכנות שהוא לא מצא את אחיו; הוא עשה כאשר התבקש, אך התברר לו שהם אינם במקום. גם אחרי ששמע שהם בדותן, עוד יכול היה יוסף לשוב לאביו בתואנה שהמרחק רב, והוא לא רצה להיעדר מהבית זמן כה רב. אך יוסף לא אחז בדרך זו, אלא המשיך ותר אחרי אחיו: "ויאריך הכתוב בזה, להגיד כי סיבות רבות באו אליו שהיה ראוי לחזור לו, אבל הכל סבל לכבוד אביו" (רמב"ן ללז, טו).
אך יש היבט נוסף, דרמטי עוד יותר, שעולה מסצנה זו ונוגע לעיצוב דמות יוסף. כאמור במבוא, קשה להכריע כיצד יש לצייר את דמותו של יוסף בשלב זה של הסיפור. האם הוא מתנשא על אחיו מתוך שחצנות ויהירות, ואינו רגיש לסבלם בכך שאביו מעדיף אותו על פניהם? האומנם נכון לומר עליו - כפי שהתנסח אהרליך - "ומכאן נראה בעליל שלא היה יוסף מסיח לפי תומו בספרו חלומותיו... ואם כן, לא מחכמה עשה יוסף להעיר קנאת אחיו וכעס אביו"?125 או אולי יש לצייר את דמותו כבחור צעיר ותמים, וכמי שמעוניין בקרבת אחיו הגדולים ואיננו יודע כיצד לעשות זאת? הם מצדם דוחים אותו מעל פניהם בשל העדפת האב (ומשום שהוא מבית רחל האהוב בבית), והוא חפץ בקרבתם. אחרי הכול הוא אומר להם שבלילות הוא חולם עליהם. אולי גם את דיבת בני השפחות מביא יוסף לאביו, מתוך רצון לומר שלא מתאים שהוא יתהלך עם בני בלהה ובני זלפה, והוא חפץ להתהלך עם אחיו הבכירים, בני לאה? קשה להכריע בדבר, אך בסצנה הקצרה המתרחשת בשכם, נפתח חלון הצצה שדרכו אפשר לתמוך באפשרות השנייה. מבחינה ספרותית, שאלת האיש "מה תבקש" כמוה כשאלת 'איכה' לאדם הראשון. כלומר, תפקידה להעביר את רשות הדיבור לדמות הנשאלת, והקורא מצוי בציפייה לשמוע את תגובתה. אם מותר להעמיס על תשובת יוסף גם רובד סמלי, או לפחות לראות בה ייצוג רחב של עולמו הפנימי, הרי שדבריו מקבלים חשיבות יתרה: "אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ". הרי לנו פיסה קטנה ממה שחבוי בנפשו הסוערת של יוסף שמרגיש דחוי מאת אחיו. הוא מבקש אותם, והם מתרחקים ממנו לדותן.
בקריאה כזו, גם תיאור מפגש יוסף ואחיו טומן בחובו משמעות מיוחדת: "וַיִּרְאוּ אֹתוֹ מֵרָחֹק וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ" (לז, יח). יוסף מבקש 'להתקרב' אליהם, אך הם רואים אותו 'מרחוק' ו'מתנכלים' לו.126 בעוד יוסף מבקש את אחיו ומתקרב אליהם, הם זוממים להורגו.
מלבד התרומה לעיצוב דמותו של יוסף, יש בסצנת שכם רמיזה לגורם נוסף שאחראי על ירידת יוסף למצרים (מלבד האחים ומלבד יעקב). לשם דיון זה עלינו להיזכר בדרכים הראשיות העוברות בארץ כנען הקדומה. שיירה מגלעד הנושאת נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט, כדי לְהוֹרִיד מִצְרָיְמָה, לא תעבור בשכם, אך כן תעבור בדותן.127 כלומר, רק מעבר האחים משכם לדותן והליכת יוסף אחר אחיו אפשרו את מכירת יוסף למצרים. בהקשר הסיפור המקראי סביר להניח שמי שחתום על מקריות זו הוא ההשגחה העליונה. 'במקריות' כה דרמטית שיש לה השלכות כה רחבות, ניכרות במיוחד טביעות ידיה של ההשגחה.
יפה כתב על כך הרב יעקב מדן:
נראה שהתורה מדגישה את המעבר משכם לדותן משום שאפשר ששיירת סוחרים מן הגלעד למצרים תעבור בעמק דותן, אך לא בשכם... שיירת הישמעאלים והמדיינים חצתה את ארץ כנען לרוחבה בעמק דותן בדרכה למצרים... לולא החליטו האחים לעבור משכם לעמק דותן, גם אילו השליכו את יוסף לבור באזור שכם, יוסף לעולם לא היה מגיע למצרים. שכם היא מקום שאין שיירות ההולכות למצרים מצויות שם. בהשגחת ה' על יוסף להביאו למצרים כדי לנהל שם את כל בית יעקב מאוחר יותר, וכדי לבנות את התשתית החיונית לגלות מצרים, היה על מעשה האחים להיות בדותן, על אם הדרך מן הגלעד למצרים, ולא בשכם.128
לא לחינם זיהה המדרש את 'האיש' שפגש את יוסף בשכם עם המלאך גבריאל (תנחומא, וישב, ב; רש"י על אתר), והיו מחז"ל שאף הציעו שמאחר ששלוש פעמים משולב הכינוי 'איש' בסצנה זו, היו שם שלושה מלאכים: "אמר ר' ינאי, שלושה מלאכים נזדווגו לו: 'וימצאהו איש', 'וישאלהו האיש', 'ויאמר האיש'".129 ייתכן שתפקיד ריבוי המלאכים במדרש נועד לפאר את דמותו של יוסף שזכה למפגש עם פמליה של מעלה, אך גם ייתכן שהדרשן ביקש לצבוע תמונה זו בצבעי בשורת המלאכים לאברהם ולשרה על לידת בנם (בראשית יח). מה שם היו שלושה מלאכים, אף כאן היו שלושה מלאכים, וממילא - מה שם זו בשורה אלוהית הנוגעת בהמשך קיום בית אברהם, אף כאן, המעבר של יוסף משכם לדותן הוא מימוש גזירה אלוהית הנוגעת בהמשך קיום בית אברהם.130
השותפות הרמוזה של ה' בירידת יוסף למצרים נוגעת כנראה באחת משאלות המפתח המלוות את סיפורנו - האומנם האחים הם אלו שמכרו את יוסף למצרים? נעבור אם כן לניתוח מפגש יוסף עם אחיו.
ירידת יוסף למצרים
עד כאן נקודת התצפית של המספר עקבה אחרי יוסף. הוא מחפש אחר אחיו, הוא ההולך בדרך, והוא המוצא את אחיו שבדותן (יז). החל מפסוק יח מיקוד המספר נוטש את יוסף ועובר אל האחים: "וַיִּרְאוּ אֹתוֹ מֵרָחֹק וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ" (יח). מכאן ואילך האחים הם מוקד הסיפור ואיננו שומעים מאומה על יוסף. לא נמסרים דבריו לאחיו ואין כל דיווח על רגשותיו.131 עוד נשוב לעניין זה לכשנשמע מפי האחים על תחנוניו של יוסף בשעה שהם זרקוהו לבור (מב, כא), אך כבר כעת יש לומר, שעצם ההכרעה לעקוב אחר פעולת האחים ולא אחר נקודת התצפית של יוסף, מלמדת שעיקר מגמת סצנה זו להורות על פשע האחים יותר מאשר לעורר הזדהות עם יוסף.132 בסופה של העלילה אכן יתברר שגם אם יוסף מצוי כעת בצער, אין זה אלא שלב בתהליך התקדמותו, אך לפשע האחים הסיפור עתיד לחזור שוב ושוב, בניסיון לעורר את השאלה האם האחים מצטערים על הפשע הנורא שעשו לאחיהם וכיצד יכולה המשפחה כולה לשוב ולחיות יחדו. לפיכך, כבר בסצנה זו הכתוב עוקב אחר פעולת האחים הנפשעת, גם אם בשל כך לא ניתן פתחון פה ליוסף המסכן.
בעקבות דברי ראובן ביטלו האחים את הרעיון להרוג את יוסף, והחליטו להסתפק בזריקתו הבורה. האם הם התכוונו להשאירו שם למות ברעב? אומנם משפטית דבר זה קל יותר מהריגה בידיים, אך האכזריות בתכנון זה רבה וקורעת לב. ראובן עצמו הציע זאת כדי להציל את יוסף ולהשיבו אל אביו, אולם שאר האחים שהסכימו לאקט אכזרי שכזה מתגלים בשפלותם. באמת, אם דברי יהודה בהמשך הסיפור מתייחסים לתמונה שבה יוסף כבר מצוי בבור (ראו על התלבטות זו להלן), מתברר שגם יהודה הרגיש ייסורי מצפון נוקבים נוכח המתה אכזרית זו.
שלא כמו תכנון האחים, כשמגיע אליהם יוסף הם מתמקדים בכותונת שעליו ומפשיטים אותו: "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר בָּא יוֹסֵף אֶל אֶחָיו וַיַּפְשִׁיטוּ אֶת יוֹסֵף אֶת כֻּתָּנְתּוֹ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלָיו" (כג). הכותונת נזכרת לראשונה בשלב זה, אף שסביר שזיהוי יוסף מרחוק התבסס גם על הכותונת המיוחדת שלבש.133 תלמידי יובל דרבי הציע, שלו הוזכרה הכותונת בתיאור יוסף המתקרב אל אחיו, היה בזה כדי לעורר ביקורת על יוסף שאיננו רגיש למצוקת אחיו ומגיע אליהם עם עדות לאהבת האב אותו. באזכורה הנוכחי הכותונת משרתת את אפיון זעם האחים, שבקושי רואים את יוסף, אלא בלהט שנאתם רואים כותונת מהלכת, ודואגים להסירה מעל גוף אחיהם. ברוח זו עיבד תמונה זו תומאס מאן:
הם התנפלו עליו, כאשר תתנפל סיעה של זאבים רעבים על חיית־טרפה; לא היה מעצור ולא הירהור לפני בולמוסם המוכה סנוורי־דמים, ודומים היו כמי שמבקשים לשסעו לפחות ארבעה־עשר שסעים. אכן, בעומק עמקי נפשם לא היו משתוקקים, אלא לטרוף ולקרוע ולשסע ממש, בראש ובראשונה. ״לפשוט, לפשוט, לפשוט!״ צעקו צעוק וגנוח, ובדעה אחת התכוונו כולם לכתונת.134
יש לציין, שההתמקדות בכתונת יוסף מובלטת הרבה מעבר לנדרש: "וַיַּפְשִׁיטוּ אֶת יוֹסֵף" / "אֶת כֻּתָּנְתּוֹ" / "אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלָיו". די היה להסתפק באחד משלושת כינויים אלו והקורא היה מבין שהאחים הפשיטו את יוסף, אך החזרה המשולשת מבהירה את גודל הכעס והלהיטות, כדברי מאן: "לפשוט, לפשוט, לפשוט". כמה אומלל יוסף ברגעים אלו; האם נוכל לשער את עוצמת רגש הנבגדות שחש יוסף נוכח אחיו שלו? כמה חבל שיוסף לא ידע בעת הזאת לומר לעצמו את שכתב פעם ניטשה: "דַּוְקָא מִן הַבּוּז צוֹמְחִים לוֹ חַיִּים חֲדָשִׁים וְיֹפִי מָלֵא חַיִּים. הוּא עוֹד יַגִּיד לָכֶם תּוֹדָה שֶׁהִפַּלְתֶּם אוֹתוֹ".135
מי מכר את יוסף
אחד האתגרים הגדולים הרובצים לפתחנו הוא הבנת רצף העלילה בסצנה שבה יוסף נמכר כעבד למצרים. קשה לקרוא את הסיפור בקריאה הרמונית ורציפה, ואכן יש הטוענים שחבויות בפרק לז שתי עלילות שונות (בין אם בניסוח מחקרי הטוען לשני סיפורים נפרדים בין אם בניסוחו של הרב ברויאר שלפנינו שתי בחינות שונות).
מלבד קשיים מקומיים שעוד ניתן עליהם את הדעת, הקושי המרכזי בקריאה רציפה של הסיפור נוגע ביחסי יהודה וראובן בסיפור. שני אחים אלו הצילו את יוסף מהמוות שזממו האחים להביא על יוסף, אך שילוב שני האחים בסיפור יוצר מצב מוזר.
תחילה, ראובן שכנע את האחים שלא להרוג את יוסף בידיים אלא לזרוק אותו לבור, והכתוב מעיד שבלבו פנימה הוא התכוון גם להשיב את יוסף אל אביו: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר וְיָד אַל תִּשְׁלְחוּ בוֹ לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו" (לז, כב). האחים אכן פעלו כדברי ראובן, וכשיוסף בא אליהם, הם הפשיטו את כותנתו וזרקו אותו לבור (כג־כד).
לאחר השלכת יוסף אל הבור, ובעוד האחים יושבים ואוכלים לחם, אמר להם גם יהודה שלא לפגוע ביוסף, והוא מציע למכור אותו כעבד לשיירה הישמעאלית העוברת בדרכה מצרימה. רבים מן החוקרים כבר תמהו על פשר שילוב 'שני האחים המצילים', אך בכך אין כל קושי. אפשר לקרוא את דברי יהודה לאחר דברי ראובן, מפני שבתודעת האחים - מלבד ראובן - גם אם יוסף בבור הוא עומד למות בשל מעשי האחים, כך שאין קושי של ממש להבין את דברי יהודה "מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ" (כו). אולם, לפי הרצף העלילתי, האחים כולם יושבים ושומעים את דברי יהודה ומסכימים עמו. כיצד זה, אם כן, מופתע ראובן - החוזר אל הבור כדי לממש את תכניתו להשיב את יוסף אל אביו - בשעה שמגלה שיוסף איננו בבור? (כט־ל). הלא רק שני פסוקים לפני כן דווח כיצד מכרו האחים את יוסף לשיירה היורדת למצרים, ומדוע אפוא מתפלא ראובן? ומדוע האחים אינם מגיבים ואומרים לראובן 'הלוא מכרנו את אחינו לשיירת הישמעאלים הבאה מן הגלעד'?
לתמיהה זו יש להוסיף את שינוי השם של השיירה הנוכרית שהגיעה. האחים רואים אֹרְחַת ישמעאלים שבאה מגלעד (כה), והם רוצים למכור את יוסף לשיירה זו: "לְכוּ וְנִמְכֶּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים" (כז). אולם כשמעלים את יוסף מן הבור הם מכונים לפתע מדיינים: "וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים" (לז, כח), והסיפור נחתם בכך שמדיינים אלו (הקרויים לפתע הַמְּדָנִים)136 מכרו את יוסף אל מצרים: "וְהַמְּדָנִים מָכְרוּ אֹתוֹ אֶל מִצְרָיִם לְפוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים" (לו).
רבים הציעו שמדובר באותה השיירה עצמה גם אם יש לה שני כינויים שונים, מפני שניתן לזהות את הישמעאלים כמדיינים, בין כזיהוי הקשור ביחס שבין קבוצה אתנית ('מדינים') לתכונת הנוודות ('ישמעאלים'),137 בין כזיהוי הנובע מתת־קבוצה אתנית בתוך קבוצה רחבה יותר.138 אכן, לאחר לקיחת השלל מאת המדיינים במלחמת גדעון נאמר: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם גִּדְעוֹן אֶשְׁאֲלָה מִכֶּם שְׁאֵלָה וּתְנוּ לִי אִישׁ נֶזֶם שְׁלָלוֹ כִּי נִזְמֵי זָהָב לָהֶם כִּי יִשְׁמְעֵאלִים הֵם" (שופטים ח, כד), ומכאן עולה שהמדיינים "יִשְׁמְעֵאלִים הֵם", כך שיכול הכתוב לגוון בשמם (כך למשל ראב"ע ורד"ק במקום).139 היה אף מי שהצביע על כך שהשימוש במילים נרדפות רווח במיוחד בסיפור יוסף (כמו 'אמתחת', 'כלי' ו'שק' בבראשית מב־מד; כמו 'יעקב' ו'ישראל'; וכמו שמות ה' המתחלפים בסיפור), ומתוך כך הגיע למסקנה כי "בהתחשב בשימוש הרחב במילים נרדפות בסיפור יוסף, יש לראות את חילופי 'מדינים' ו'ישמעאלים' באופן דומה", כשמות נרדפים.140
אולם יש להודות שבמקרה זה השימוש במילים נרדפות נראה מוזר. מאחר שהשיירה מכונה בתחילה כשיירת ישמעאלים, קשה להניח ששמם ישתנה לפתע תוך כדי הסיפור, ללא תכלית. אדרבה, הדוגמאות שהוזכרו לעיל רק מחזקות את ההשערה שקשה לראות בשינוי השם מילים נרדפות ותו לא, מפני שבאמת יש הבדל, גם אם קל, בין 'אמתחת' ובין 'שק',141 והשימוש בשמות יעקב או ישראל איננו מקרי כלל (כמו גם שינויי שם ה'), אלא נוטל תפקיד באווירה שמלווה את המערכות השונות. לפיכך, גם אם מוגזם לטעון ש"ההופעה הפתאומית של המדיינים שוברת את רציפות הסיפור, ומצביעה על חוסר אחדות היחידה",142 הדבר דורש פשר.143
זאת ועוד: אם מדובר באותה קבוצת סוחרים היה אפשר לצפות ליידוע שיירת המדיינים: "וַיִּשְׂאוּ עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד... וַיַּעַבְרוּ הָאֲנָשִׁים הַמִדְיָנִים הַסֹחֲרִים וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת יוֹסֵף מִן הַבּוֹר". זהו הנוסח בתרגום השבעים, וניכר שתרגום זה אכן סבור שמדובר באותה שיירה ישמעאלית שהוזכרה קודם לכן.144 אולם על פי נוסח המסורה אשר בו שיירת המדיינים מוזכרת ללא יידוע, עולה שמדובר בשיירה חדשה שטרם הוזכרה.
כאמור, במחקר המודרני היו שהציעו שבאמת לפנינו שני סיפורים המשולבים יחדו,145 וגם הרב מרדכי ברויאר אימץ פיצול זה באופן מלא, וטען שיש בפרק שני תיאורים נפרדים של ירידת יוסף למצרים ויש לראותם כשתי בחינות שונות המשולבות יחדו בסיפור.146 באופן גס ניתן לתאר את שני הסיפורים באופן הבא:147
• 'סיפור ראובן': על פי סיפור זה, עוד לפני שהגיע יוסף אל האחים הם החליטו להורגו (יח) אבל ראובן הצליח להניא אותם מכך (כב), ובמקום זאת השליכו את יוסף אל הבור (כג־כד). בעודם יושבים בריחוק מיוסף שבבור עברה שיירת מדיינים, מצאה את יוסף, וללא ידיעת האחים הוציאה אותו מן הבור והורידה אותו למצרים (כח). ראובן שב אל הבור כי רצה להשיבו אל אביו וגילה לתדהמתו שיוסף איננו (כט־ל).
• 'סיפור יהודה': גם על פי סיפור זה תחילה תכננו האחים להרוג את יוסף ולהשליך גופתו אל הבור (יט־כ), אך כשראו את שיירת הישמעאלים העוברת בסביבתם (כה), הציע יהודה למכור את יוסף לישמעאלים וכך אכן עשו, ואף קיבלו תמורתו עשרים כסף (כו־כז)
על פי פיצול זה, ב'סיפור ראובן' האחים אינם יודעים מה אירע ליוסף והמדיינים הם שלקחוהו, ואילו ב'סיפור יהודה' האחים הם שמכרו את אחיהם הצעיר לישמעאלים. יש להעיר, שגם בהמשך הסיפור שתי הקריאות מלוות את הקורא. מחד גיסא, מחתימת הסיפור נראה שהמדיינים הם שהעלו את יוסף (ללא ידיעת האחים), שהרי הם המוכרים את יוסף למצרים: "וְהַמְּדָנִים מָכְרוּ אֹתוֹ אֶל מִצְרָיִם לְפוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים" (לז, לו). אולם, ב'חזרה המקשרת' הפותחת את קורות יוסף במצרים, נזכרים הישמעאלים כמוכרי יוסף: "וְיוֹסֵף הוּרַד מִצְרָיְמָה וַיִּקְנֵהוּ פּוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים אִישׁ מִצְרִי מִיַּד הַיִּשְׁמְעֵאלִים אֲשֶׁר הוֹרִדֻהוּ שָׁמָּה" (לט, ט).
יושם לב גם לתפקיד המשתנה של הבור בשני התיאורים:148 בסיפור ראובן לבור תפקיד דרמטי, שהרי הוא משמש מפלט מהרצח המתוכנן, ויוסף שוהה בו זמנית עד שראובן יחזור ויעלה אותו ממנו. לעומת זאת בסיפור יהודה הבור נזכר רק בתור המקום שאליו תושלך גופתו של יוסף.149 הרב ברויאר אף הדגיש שבשל כך יש שינוי לשון בהתייחסות אל הבור:
האחים נקטו לשון 'באחד הבורות', ואילו ראובן נקט לשון 'אל הבור הזה'. וזה טעמו של ההבדל הזה: האחים ביקשו להרוג את יוסף תחילה ואחר כך להשליך אותו אל הבור. והואיל ואפשר להשליך גופה אל כל בור, לא הקפידו לבחור להם בור מסוים, אלא אמרו: 'ונשליכהו באחד הבורות'. כנגד זה, ראובן הציע להשליך את יוסף אל הבור בעודנו חי - כדי להוציא אותו אחר כך מן הבור ולהשיבו אל אביו. ולצורך זה היה עליו לבחור לו בור מסוים, שאיננו עמוק ביותר, וגם אין בו מים - כדי שיוסף לא ימות מיד בשעת נפילתו וגם לא יטבע במים. ולפיכך אמר להם: 'השליכו אותו אל הבור הזה'.150


יתר על כן, לפי תיאוריה זו, שני הסיפורים המתוארים בפרקנו מתרחשים במקום אחר: 'סיפור ראובן' מתרחש במדבר (כב) - במרחב שבו פועלים המדיינים (כח), וקרוב מספיק הביתה כך שהאחים יכולים לשוב לביתם לאחר זמן קצר (לב). לעומת זאת, 'סיפור יהודה' מתרחש ליד דותן, לשם הגיע יוסף מחברון דרך שכם - מיקום מתאים למפגש עם הישמעאלים הבאים מגלעד.151
רבים בפרשנות המודרנית אימצו את רעיון שני הסיפורים המשולבים כאן יחדו, אולם יש גם אחרים הטוענים בתוקף שאפשר לקרוא את הסיפור ברציפות סבירה, ושיש לראות בכפילויות ובסתירות שבסיפור חלק מעיצוב הסיפור וממגמתו.152 לא די בזה ש"אפשר" לקרוא את הסיפור ברציפות, אלא נדמה שגם "צריך" לקרוא אותו כך, נוכח המבנה הקונצנטרי של מערכה זו בשלמותה:153
א. יח־כ: בניית סיפור כיסוי שחיה רעה אכלתהו: "וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת וְאָמַרְנוּ חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ וְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו".
ב. כא־כב: ראובן מבקש מאחָיו להשליך את יוסף אל הבור: "הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר וְיָד אַל תִּשְׁלְחוּ בוֹ לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו".
ג. כג־כד: הפשטת יוסף מבגדיו והשלכתו לבור: "וַיַּפְשִׁיטוּ אֶת יוֹסֵף אֶת כֻּתָּנְתּוֹ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלָיו. וַיִּקָּחֻהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה".
ד. כה: הבחנה בשיירת הישמעאלים היורדת מצרימה: "וַיִּשְׂאוּ עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט הוֹלְכִים לְהוֹרִיד מִצְרָיְמָה".
ה. כו־כז: החלטת האחים למכור את יוסף: "לְכוּ וְנִמְכֶּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים... וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו".
ד1. כח: מכירת יוסף לישמעאלים שמביאים אותו מצרימה: "וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת יוֹסֵף מִן הַבּוֹר וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף וַיָּבִיאוּ אֶת יוֹסֵף מִצְרָיְמָה".
ג1. כט: גילוי היעלמות יוסף מן הבור וקריעת בגדי ראובן: "וַיָּשָׁב רְאוּבֵן אֶל הַבּוֹר וְהִנֵּה אֵין יוֹסֵף בַּבּוֹר וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו".
ב1. ל: ראובן מגלה לאחיו שיוסף איננו בבור: "וַיָּשָׁב אֶל אֶחָיו וַיֹּאמַר הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ וַאֲנִי אָנָה אֲנִי בָא".
א1. לא־לג: סיפור הכיסוי מתממש: "וַיַּכִּירָהּ וַיֹּאמֶר כְּתֹנֶת בְּנִי חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף".
אכן, אין בעצם המבנה כדי לפתור את עצם המתח שנותר בפסוקים בין ה'מדיינים' ל'ישמעאלים' וגם סתירות אחרות שנזכרו לעיל,154 אולם המבנה האומנותי המלכד מוכיח שלפנינו סיפור אחד, שאת המתחים שבו יש לבחון מתוך המגמה הספרותית שלהם.
גם בלי לדון בהרחבה במבנה זה ובמשמעויותיו, יש להסב את תשומת הלב לנקודות הבאות העולות ממנו. ראשית, מסגרת הסיפור אירונית במידה רבה. הצירוף הלשוני הזהה שנזכר בשני הפסוקים שבמסגרת הסיפור: "חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ" (א־א1), אכן יוצר זיקה ברורה בין שני חלקים אלו ויוצר מסגרת איתנה למערכה זו. אולם, יש לשים לב שהצירוף הלשוני נאמר בשני הקשרים שונים. בתחילה האחים אומרים זאת כשהם מתכננים להרוג את יוסף; לבסוף, אף שהם לא הרגו את יוסף, יעקב סבור שכך אירע ובלי־דעת חוזר על דבריהם. בכך, מעשה הרמייה שחשבו האחים לעשות יוצא אל הפועל, אך באופן שונה ממה שהם סברו בתחילה.
שנית, המבנה מקביל את פעולות ראובן בשני חלקי הסצנה, וגם כאן, כמובן, לא מתרחש מה שראובן תכנן בתחילה, שהרי יוסף נעלם מן הבור. היפוך קריעת הבגד מספר את הטרגדיה האישית של ראובן לאשורו - בתחילה האחים הפשיטו את בגדו של יוסף (ג), ולבסוף זהו ראובן שקורע את בגדיו (ג1).
לאור כך עולה השאלה אם גם סביב מכירת יוסף לישמעאלים יש שינוי בין התכנית המקורית שנמסרה בחלק הראשון של המערכה (ד), לבין מה שקרה בפועל, כמדווח בחלק השני (ד1). דבר זה נוגע בשאלה קריטית שנוגעת בזהות מוכרי יוסף לישמעאלים. כאמור לעיל, לפי אלו הטוענים שיש בסיפורנו שני חוטי עלילה מקבילים, באחת מהעלילות הללו ('סיפור ראובן') לא האחים מכרו את יוסף לשיירת הישמעאלים, אלא מדיינים שעברו במקרה במקום, מצאו את יוסף, העלו אותו מן הבור ומכרוהו לשיירת הישמעאלים. אך גם בין הפרשנים שהציעו קריאה אחדותית לסיפור היו שהציעו שכך יש לקרוא. כך כתב רשב"ם, ונוספים אימצו את גישתו:
ובתוך שהיו יושבים לאכול לחם ורחוקים היו קצת מן הבור לבלתי אכול על הדם וממתינים היו לישמעאלים שראו, וקודם שבאו הישמעאלים עברו אנשים מדינים אחרים דרך שם וראוהו בבור ומשכוהו ומכרוהו המדינים לישמעאלים. ויש לומר שהאחים לא ידעו. ואע"פ שכתוב 'אשר מכרתם אותי מצרימה', יש לומר שהגרמת מעשיהם סייעה במכירתו. זה נראה לי לפי עומק דרך פשוטו של מקרא, כי 'ויעברו אנשים מדינים' משמע על ידי מקרה, והם מכרוהו לישמעאלים (רשב"ם לבראשית לז, כח).
זו קריאה אמיצה שמסקנתה, שגם בקריאה רציפה והרמונית של הסיפור לא האחים הם שמכרו את יוסף - גם אם הם תכננו לעשות זאת - אלא מדיינים שעברו במקרה, הם שמשכו את יוסף מן הבור ומכרוהו לשיירת הישמעאלים שהורידה אותו מצרימה. היתרון בפירוש רשב"ם איננו מסתכם בביאורו לשינוי ישמעאלים־מדיינים, אלא בזהות הפועלים בפסוק: "וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת יוֹסֵף מִן הַבּוֹר וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף" (כח). לפי דבריו, הפעלים "וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת יוֹסֵף מִן הַבּוֹר" מוסבים על המדיינים, שהם אלו שנזכרים בתחילת המשפט (ולא על האחים, כבקריאה המקובלת). אי אזכור האחים בתמונה זו מחזק את ההנחה שהאחים אינם שותפים במעשה המכירה, ואדרבה: לאחר ששמו אותו בבור, הלכו מן המקום. יש לציין, שסביר שהאחים אינם יושבים לאכול בקרבת הבור, שהרי כל מטרת ראובן היא להצילו ולהשיבו אל אביו בלי שהאחים יראו אותו עושה זאת. לפיכך, ההיגיון העלילתי מוביל למסקנה שהאחים התרחקו מהמקום, ורק ראובן שב אל הבור מאוחר יותר, וכבר היה מאוחר מדי.155
לפי קריאה זו, גם ברכיבים ד־ד1 שבמבנה המוצע לעיל מתרחשת תפנית דומה למה שאירע גם ברכיבים המקבילים האחרים: פער בין התכנון לבין הביצוע, וכשם שתחילה סברו האחים לומר לאביהם שחיה רעה אכלה את יוסף לאחר שיהרגוהו, ולבסוף יעקב אמר זאת מסיבה אחרת, כך גם כאן: האחים סברו שהם ימכרו את יוסף לשיירת הישמעאלים, ולבסוף כך באמת קרה, אך לא כפי שתכננו, ואולי בלי ידיעתם. האם לפי קריאה זו יכולים האחים לרחוץ בניקיון כפיהם? הציר המרכזי של המבנה מעתיק את כובד המשקל של הסיפור אל האחריות של האחים ברצונם למכור את יוסף, ולא במכירה עצמה. בין אם יוזמתם הצליחה להתממש במציאות בין אם המציאות נכפתה עליהם בעל כורחם, הם אחראים על כוונתם ועל רצונם למכור את יוסף.
אם נאמץ את הצעת רשב"ם, יתברר אם כן, שהמבנה הספרותי של מערכה זו מבליט את העיקרון של 'רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום'. אולם עיקרון זה מובע בעדינות, מפני שאכן תכנוניו של האדם התקיימו, אך לא כפי שהוא חשב.
לא רק המבנה הספרותי מוכיח שלפנינו סיפור אחד מלוכד, אלא גם שילוב המוטיבים בהמשך עלילת יוסף חושף קשרים ביניהם גם בסיפור המכירה. כלומר, מאחר שסיפור המכירה הוא רק מערכה ראשונה בסיפור ארוך ומפותל, אפשר לבחון את המשך פיתוח המוטיבים שפורצים במערכה ראשונה זו, כמו החלומות, הבגדים והבור שאליו מושלך יוסף (גם בהמשך קורותיו במצרים). בבדיקת שילובם של מוטיבים אלו בהמשך העלילה מתברר שהם מוזכרים זה לצד זה שוב ושוב, משוחחים זה עם זה, ואי אפשר להפרידם האחד מהשני, אף על פי שלפי טענת מחלקי סיפור המכירה לשניים, המוטיבים הללו מצויים בבחינות שונות, או בסיפורי מכירה שונים. כלומר, גם שילוב המוטיבים בהמשך העלילה מוכיח שהם דבוקים זה בזה, ושיש לקרוא אותם יחדו גם בסצנת המכירה הפותחת את הסיפור כולו.156
אם נסכם את הנתונים שבידינו, לא נוכל לברוח מהמסקנה שהכתוב מדווח על ההתרחשות בעמימות מכוונת. מצד אחד נדמה שהמדיינים הם שמצאו אוצר זרוק בבור והם שמכרו אותו למצרים - כלומר, הם אלו שמימשו את כוונת האחים ללא ידיעת האחים. אך מצד שני, נראה שהאחים עצמם ביצעו את זממם ומכרו את יוסף למצרים. כפילות זו נכונה גם לעמדת המוצאים בסיפור שני נרטיבים נפרדים וגם לעמדת רשב"ם הטוען לשילוב אפשרי בין שני הנרטיבים. אלו הטוענים שיש בסיפור שני דיווחים בוודאי סבורים שמלווה עמימות יסודית את הסיפור כפי שהוא לפנינו, ועד שלא ייגש הקורא עם סכין מנתחים ויבחן את הפסוקים לפי שני התיאורים השונים, הוא ייוותר בבלבולו בכל הנוגע לשאלת זהות מוכרי יוסף. אך גם רשב"ם צריך לתת את הדעת על כך שהכתוב מפרט במדויק את תכנון האחים למכור את יוסף לשיירה היורדת מצרימה, ומימוש הדבר אינו מוצג כדבר הסותר את תכניתם אלא כשלב העלילתי הבא המתאר את מימוש התכנית. כלומר, ניכר שדרכי העיצוב של הסיפור מסתירות ככל שניתן את עובדת החלפת זהות המוכרים, והקורא נותר מבולבל. סמך לבלבולו יקבל הקורא בהמשך העלילה, כשיתברר שאכן גם יוסף וגם האחים מתייחסים אל האחים כאל אלו שמכרו אותו למצרים. הצדק עם גרינשטיין שכתב כי "בסופו של דבר, הקורא לא יכול להיות בטוח אילו אירועים אנושיים הורידו את יוסף למצרים".157
מה משמעות הדבר? מדוע כה חשוב שמצד אחד תוטל האחריות על כתפי האחים, ומצד שני תהיה קבוצה חדשה ולא מוכרת שהקורא יחשוד בה שהיא גנבה את יוסף מהבור? היו שהציעו שמשמעות העמימות היא לתאר את הבלבול מנקודת מבטו של יוסף. יוסף המצוי בבור שומע פה ושם קטעי דיבור, ואינו מצליח לבנות תמונת עולם שלמה של המתרחש מחוץ לבור. הסיפור מתאר את ההתרחשות תוך העלאת סתירות פנימיות, כך שהקורא יכול להזדהות עם נקודת תצפית מבולבלת זו של יוסף.158
אולם נראה יותר שאופן כתיבה זה משקף עמדה תיאולוגית שנרמזת בסיפור. תרומת עמימות זו לסיפור בכללותו קשורה בהקטנת הגורם האנושי בירידת יוסף (ובעקבותיו המשפחה כולה) למצרים. כלומר, 'הסיבתיות הכפולה' שבולטת באופן מיוחד בסיפור יוסף, מעוצבת גם דרך התלבטות הקורא, מי מכר את יוסף. מחד גיסא, האשמה מוטלת על כתפי האחים, שהחליטו למכור את יוסף למצרים מתוך כוונה תחילה. מאידך גיסא, הסיפור רומז שגם בלי מעשה האחים יוסף התגלגל למצרים, בשל שיירת מדיינים שעברה במקום, ואם לא כן, תכניתו של ראובן הייתה מצליחה בידו והוא היה משיב את יוסף אל אביו. קורא הסיפור מוזמן כמובן לפענח מקריות זו כטביעות ידיה של ההשגחה; 'טשטוש הגורם האנושי', בלשונו של גרינשטיין, 'מבליט את הגורם האלוהי בירידה למצרים'.159
כאמור, טביעות ידיה של המעורבות האלוהית הנסתרת בסיפור מורגשות בנדודי האחים צפונה, אל דותן, מקום מעבר השיירה היורדת מצרימה, וגם התלבטות הקורא מי מכר את יוסף משתלבת בכך.
נדמה, שיש אמצעי נוסף שדרכו הסיפור רומז למעורבות האלוהית הנסתרת בסיפור.
לאורך הסיפור טמונים רמזים שיש לקרוא את סיפור מכירת יוסף על רקע סיפור עקדת יצחק.160 ראשית יש לציין את השיתוף הברור בחומרי העלילה עצמם. גם אברהם וגם יעקב נאלצו להיפרד (לכאורה) מבנם האהוב שנולד להם לאחר שנים רבות של ציפייה מנשותיהם העקרות. אברהם הלך לעקוד את יצחק על גבי המזבח ויוסף נלקח מאביו ונמכר לעבד במצרים. בסופו של דבר, בשני הסיפורים הללו זכו אברהם ויעקב לחבוק את הבן שכבר חשבו שעומד להיעלם מחייהם לעולם.
אך המשותף שבין הסיפורים חורג מחוט השדרה הכללי של העלילה ונוגע בפרטים קונקרטיים, ואף במרקם מילים משותף, שמוכיח שאכן הקבלה מכוונת לפנינו.
סיפור העקדה פותח בפניית אלוהים לאברהם ובתגובתו - המורה על היעתרות וזריזות - "הנני" (כב, א). גם סיפור מכירת יוסף פותח בפניית יעקב לבנו יוסף ובתגובתו הזהה - "הנני" (לז, יג). לאור תגובה זו משולב הציווי ללכת למקום מסוים ולעשות שם דבר־מה. את אברהם ציווה אלוהים: "קַח נָא אֶת בִּנְךָ... וְלֶךְ לְךָ" (כב, ב), ואת יוסף ציווה יעקב: "לֶךְ נָא" (לז, יד). אברהם עושה כאשר הצטווה, הולך עם יצחק, וביום השלישי: "וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק" (כב, ד). גם יוסף עושה כאשר הצטווה וכשהגיע אל המקום נאמר: "וַיִּרְאוּ אֹתוֹ מֵרָחֹק" (לז, יח).161
רגע לפני שחיטת יצחק מתגלה מלאך אל אברהם ואומר לו: "אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה" (כב, יב). בדומה, רגע לפני שהאחים מבצעים את זממם ביוסף אומר להם ראובן: "וְיָד אַל תִּשְׁלְחוּ בוֹ לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם" (לז, כב). תמורת יצחק נשחט בסופו של דבר איל, ובדומה שוחטים האחים שעיר עזים שמייצג בסיפור את יוסף וכך משתכנע יעקב שבנו האהוב נטרף. אפילו חזרת ראובן אל אחיו, לאחר שגילה שיוסף איננו בבור - "וַיָּשָׁב אֶל אֶחָיו" (לז, ל), מהדהדת את חתימת סיפור העקדה: "וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו" (כב, יט).162
זוהי אנלוגיה מפתיעה שהרי על פניו, מדובר בשתי פרידות שונות לחלוטין - אברהם הולך בצו קונו ובמודעות להיפרד מבנו, ואילו על יעקב נכפתה הפרידה מבנו, וללא ידיעתו נעלם יוסף לפתע מחייו. נדמה כי למרות הפערים הברורים שבין הסיפורים, יש ערך בהצבת פרידת אברהם מבנו שנעשתה בצו אלוהי, ברקע פרידת יעקב מבנו ובכך לצבוע גם סצנה זו בצבעי השגחה. כביכול, כשם שאלוהים הוא שאמר לאברהם: "קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה", כך אלוהים דיבר דרך פיו של יעקב, כשהוא ביקש מבנו יוסף: "לֶךְ נָא רְאֵה אֶת שְׁלוֹם אַחֶיךָ"; וכשם שאלוהים הוא שציווה את אברהם להעלות את יצחק לעולה "עַל אַחַד הֶהָרִים", כך פעל אלוהים בהיחבא גם דרך דברי אחי יוסף שטופי הקנאה: "וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת".
ריבוד קריאה זה פורץ באופן אירוני בדברי האחים: "וְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו" (כ). האחים מתכננים להרוג את יוסף ובלעג ציני הם מצפים שבכך יתבטלו חלומותיו,163 אולם דווקא אלימות האחים היא העומדת להוביל למימוש חלומות יוסף, והאחים אכן עתידים לראות מה יהיו חלומותיו. המעשה האנושי שנעשה מתוך אלימות ושנאה, הופך גם הוא להיות מרכיב בהוצאת רצון ההשגחה אל הפועל.
האם בכך יכולים האחים להיפטר מהאחריות שרובצת עליהם? האם משום שירידתו של יוסף למצרים נעשית גם ברצון ה', יכולים האחים שלא להצטער על מכירתו? עד כמה שהדבר מפתיע, זו עומדת להיות עמדתו של יוסף בסיפור (מה, ה), אולם עוד ניווכח שעמדת התורה מורכבת יותר.
אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים היורדת מִצְרָיְמָה
הורדת יוסף למצרים בשיירת ישמעאלים מעוררת (אולי) יסוד חשוב נוסף בסיפור. על פניו, עצם זיהוי השיירה עם קבוצה אתנית מסוימת דורש פשר. מדוע לא להסתפק בכך שהאחים ראו 'שיירה היורדת מצרימה', או 'שיירת סוחרים'? שיוך השיירה לשבט הישמעאלי בולט במיוחד נוכח העובדה שבסיפור יוסף באופן כללי אין שילוב רחב של שמות מקומות ושמות אנשים.164 יש לומר את הדברים הבאים בזהירות ובהסתייגות מתבקשת, אולם האם ייתכן ששיירת הישמעאלים אמורה להזכיר לקורא את ישמעאל, בנו של אברהם? אחרי הכול, שיירת הישמעאלים יורדת למצרים - מקום הולדתה של הגר, אמו של ישמעאל (טז, א), ומקום מוצאה של אשתו של ישמעאל (כא, כא).165 אומנם ייתכן שבתקופה הנידונה השיירות העוברות במקומות אלו הן שיירות ישמעאליות וזהו שיקוף אותנטי של המציאות ההיסטורית. זה בוודאי המצב אם נאמץ את הגישות הטוענות שאין לראות ב"אורחת ישמעאלים" שיוך אתני כלל, אלא כינוי לשיירה נודדת (במובן מסוים דבר זה קיים היום בעברית עממית כשמדברים על 'שיירה בדואית' כסמל לשיירה של נודדים).166 לפי עמדה זו, הסוחרים היו מדינים, אך הם הלכו כשיירת ישמעאלים שיורדת מצרימה,167 ואין מדובר כלל על בני ישמעאל - בנו של אברהם (אלא על בני מדין - שגם הוא בנו של אברהם [כה, ד]). עם זאת, וכאמור לעיל, עצם שילוב הכינוי 'ישמעאלים' נראה מיותר, וסביר שיש לו תרומה כלשהי לסיפור.
הטענה שישמעאל עולה כאן ברקע הסיפור נתמכת בזיקות מפתיעות שיש לאורך העלילה בין יוסף לישמעאל.168 עוד נדון בברכה שיעניק יעקב ליוסף, ושם יעלה שוב זכרונו של ישמעאל נוכח דימוי יוסף (כנראה) לפרא - או לפרא נקבה - שמרווה צימאונו על עין מים במדבר שור (מט, כב), בדומה לבשורת המלאך להגר על עין המים בדרך שור, על אודות ישמעאל שיהיה כפרא (טז, יב). בברכתו, יאמר יעקב ליוסף גם שבעלי חיצים התקיפו אותו (מט, כג) אך הוא ניצל בזכות קשתו (מט, כד), דימוי שגם מתאים במיוחד לישמעאל שבבגרותו הפך להיות "רֹבֶה קַשָּׁת" (כא, כ). תהא המשמעות של רֹבֶה אשר תהא ('יורה'? 'בחור צעיר'?),169 היא מזכירה מינוח נוסף בברכת יעקב ליוסף: "וַיְמָרֲרֻהוּ וָרֹבּוּ" (מט, כג).
בברכת יעקב ליוסף נדון במקומה, אך הזיקות האפשריות בין שתי הדמויות מלוות סצנות נוספות בעלילת יוסף. ישמעאל גורש מביתו כדרישת שרה, לאחר שהיא ראתה אותו "מְצַחֵק" (כא, ט), בדומה ליוסף שסולק מבית פוטיפר בשל דברי אשת פוטיפר שהאשימה אותו בהאשמה זהה: "בָּא אֵלַי הָעֶבֶד הָעִבְרִי אֲשֶׁר הֵבֵאתָ לָּנוּ לְצַחֶק בִּי" (לט, יז).
כך גם שני נערים אלו 'הושלכו' בידי בני משפחתם שלהם. את ישמעאל 'השליכה' הגר תחת אחד השיחים (כא, טו), ואת יוסף 'השליכו' אחיו לבור (לז, כד). שתי 'השלכות' אלו נעשו 'במדבר' ("בְּמִדְבַּר בְּאֵר שָׁבַע - כא, יד; "הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר" - לז, כב). אולם, שתי השלכות אלו לא הסתיימו באסון בזכות נשיאת עיניים של בני המשפחה המשליכים שראו באר או שיירה היורדת מצרימה (כא, יט; לז, כה). לאחר הצלתן זכו שתי הדמויות שילווה אותן ה' בדרכן החדשה. על ישמעאל נאמר: "וַיְהִי אֱלֹהִים אֶת הַנַּעַר" (כא, כ), ועל יוסף נאמר: "וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף" (לט, ב).
היזכרות הקורא בישמעאל - בנו הנדחה של אברהם - מציפה את אחת השאלות המאיימות שפרושות מעל הסיפור. הנה שיירת ישמעאלים מאמצת את יוסף. בעל כורחו הוא נפרד מאחיו, וכישמעאל הנדחה, גם יוסף יורד למצרים. הזיקה לישמעאל מתאימה למשפחת יעקב באופן מיוחד: יצחק וישמעאל הם בני אברהם משתי אימהות שונות, ורק האחד נבחר להמשיך את בית ישראל. הגר משולחת מבית אברהם עם בנה ובכך משאירה את הבית לרשותו של יצחק בלבד שיירש את אביו. כזכור, אמו של יוסף מתה עם הגעתם לכנען (לה, יח־כ), וכעת, האחים מגרשים את בנה מלהיות חלק ממשפחת יעקב. רון פירסון שעמד על השוואה זו אכן הגיע למסקנה שמשמעותה היא שבמידת־מה גם יוסף נדחה: "למרות ששניהם בני האבות, לא יהיה שום אזור 'ישמעאל' או 'יוסף' בארץ, ולצורך העניין, גם לא בכל מקום אחר".170 כוונתו לומר, שמאחר שאפרים ומנשה הם הנוחלים בארץ, 'איבד' יוסף משהו מזכותו שלו בנחלת הארץ, בדומה לישמעאל. לו היינו מאמצים את עמדתו, אפשר היה להזכיר גם את עשיו - הדוד הדחוי של יוסף ואחיו - אשר לקח לאישה את בת ישמעאל (כח, ט), ונראה הדבר שכל הנדחים ממשפחת אברהם דבקים בישמעאל שפורש עליהם חסות. כעת, אורחת ישמעאלים לוקחת עמה את הבן המגורש למצרים, ומרחיקה אותו ממשפחתו ומנחלת אבותיו.
לפי קריאה זו, אין מדובר בסיפורנו רק בריב בין אחים, אלא בשאלת המשכיות משפחת יעקב. השאלה מתעוררת גם בקרב הקורא, אך חשוב מכך - אולי היא מלווה גם את תודעת האחים המוכרים את אחיהם, ושמא גם את תודעת האח המגורש, שמוצא עצמו רחוק ממשפחתו. בעוד הוא חלם שהוא השליט על אחיו ומשביר להם, הם הוציאו אותו לגמרי מחיק בית ישראל, ונראה מה יהיו חלומותיו. המשך הסיפור יבהיר, לפי הצעה זו, לא רק את דרכי הפיוס של יוסף עם אחיו אלא גם את דרכי כניסתו המחודשת של יוסף לחיק המשפחה, ולחיק ברית אברהם.
ברצוני לאחוז בהצעה זו, אך בניסוח שונה לגמרי. הטענה שגם יוסף נדחה מהמשפחה מפני שאין נחלה הקרויה על שמו, רחוקה מרוח הכתובים. אדרבה, באימוץ מנשה ואפרים על ידי יעקב חוזר יוסף סופית לחיק המשפחה, ופיצול יוסף מבניו נראה מלאכותי בכתובים. דומה שהזיקה שבין יוסף לישמעאל קשורה בקורות חייהם הדומות במה שאפשר לכנות 'לידה מחודשת', או 'לידה לקראת ייעוד חדש'.171 השיתוף המרכזי בין שתי הדמויות הוא השלכתן על ידי משפחתן שמתנכרת להן, אך הצלתן הפלאית כנגד כל הסיכויים. האחים השליכו את יוסף אל הבור תחת הריגתו בידיהם, אך הצדק עם הטוענים שהבור עצמו מסמל במקרא קבר ומוות, בהתאמה לביטוי 'יוֹרְדֵי בוֹר'.172 בהשלכת יוסף אל הבור 'קוברים' אותו אחיו ומחכים למותו. ברגעים אלו דומה מצבו של יוסף למצבו של ישמעאל שהושלך תחת אחד השיחים לאחר שכלו כוחותיו והוא עומד למות.
אולם, בדרך לא צפויה זכו שני הנערים האלו להצלה ולחיים מחודשים. מכאן ואילך לא הורים תומכים ילוו את שני הנערים האלו אלא ה' הוא המלווה אותם ומוביל אותם לייעודם. בסופו של דבר ישמעאל נותר בחוץ ואילו יוסף חוזר לחיק המשפחה, אך בכך יש לראות דבר־מה שאיננו מובן מאליו, ובכך חורג יוסף ממודל הדמות שישמעאל יצר עבורו.
לצד זאת, על העיקרון ששאלת המשכיות המשפחה עולה כבר בסיפור המכירה קשה לחלוק. עצם התמקדות הסיפור בשלושה מבני יעקב - יוסף, ראובן ויהודה - כבר מעלה על הדעת שכוונת סיפורנו גם לרמוז דבר־מה הנוגע לשאלת הנהגת הבית ושאלת הבכורה. שלושה בנים אלו הם המתמודדים בהמשך הסיפור על הנהגת בית יעקב והנה שלושתם עולים על הבמה כבר בסצנה הפותחת את הסיפור. עוד נשוב בהרחבה לשאלה זו, אך בהקשר סיפורנו יש להעיר על הנימה הטרגית שמלווה את פעולת ראובן בסיפור. גורלו של יוסף בכי רע כמובן, ויהודה הציע למכור את אחיו כעבד למצרים וכך להיפטר ממנו, כך שגם עליו יש ביקורת ברורה (גם אם בהצעתו פדה את יוסף ממוות). אולם ראובן השתדל להציל את יוסף ולהשיבו אל אביו. בסצנה זו הוא הדמות העדיפה על יהודה, אך יעקב אביו לעולם לא יֵדע זאת.173 מאחר שהאחים עתידים לרמות את האב ולטעון שלא פגשו ביוסף אלא רק בכותנתו הספוגה בדם, הם אינם יכולים כמובן לספר לו על הדיאלוג שהתרחש ביניהם כשיוסף הושלך אל הבור. כך, אנו הקוראים מעריכים את פעולות ראובן, אך אביו שיצטרך להכריע מי הוא הבן המתאים להנהגת המשפחה אחריו, לא יֵדע כלל על מסירות נפשו למען יוסף, ולמענו. נימה טרגית זו תמשיך ותלווה את דמותו של ראובן, שעוד ניווכח שגם בשעה שהוא מנסה לפעול כשורה, ולפעול למען המשפחה, אין הדבר מצליח בידו.


וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם
מערכה זו נחתמת בתיאור יעקב הממאן להתנחם: "וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם וַיֹּאמֶר כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה וַיֵּבְךְִ אֹתוֹ אָבִיו" (לה). יעקב השבור מתהלך בין קירות ביתו ממלמל את שמו של יוסף, הולך ובוכה. לבניו ולבנותיו אין הרבה מה לומר לו, שהרי ייתכן שהאמת במקרה זה תעציב את האב עשרת מונים מהשקר שהוא חי בו. כך יעקב מתכנס בעצמו, וכל בניו וכל בנותיו אינם מצליחים לשלוח יד מנחמת, ומול עיניהם נחשפת הטרגדיה: בעוד הם רצו לסלק את יוסף וכך להשיב אליהם את אהבת האב, הם העמיקו עוד את הפליית יוסף לטובה. גם אחרי שנעלם, ממשיך יוסף לתפוס מקום בלבו של האב יותר מבניו החיים.
כך, לצד השבר הנפשי הגדול שנמסר בפסוק זה, הוא חושף גם את המתח המשפחתי העמוק שנותר על כנו גם לאחר מכירת יוסף. "כָּל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו" של יעקב אינם מצליחים לנחם את האב, כי הוא מדבר על בנו האחד - "כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה". מיד מבליט הכתוב שוב את מערכת היחסים של האב והבן שרוחשת מתחת לפני השטח של סצנה זו - "וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ אָבִיו".
ציטוט יעקב מעניין במיוחד: "כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה". אזכור הירידה אל השאול איננו שכיח כל כך במקרא, אך הוא נזכר שוב בהמשך סיפור יוסף בתיאור צערו של יעקב (מב, לח; מד, כט; מד, לא). לא ברור מספיק אם הדמויות במקרא מתייחסות ברצינות אל השאול כמקום שאליו יורדים המתים - כמקובל בתפיסת עמי קדם - או שמא מדובר בצירוף לשון מטאפורי בלבד (ראו במיוחד במדבר טז, ל־לג).
בכל אופן, בסיפור שלנו הצירוף מושך תשומת לב מיוחדת בשל המיתולוגיה המצרית. לפי מיתולוגיה זו, אוסיריס (אחד מילדי האל רע - אל השמש) היה האל האחראי על המים במצרים שהביאו שפע ושגשוג, והוא שהביא את המצרים לנצל את הגאות והשפל של הנילוס לשם פיתוח החקלאות. הוא גם זה שניהל את מערכות הכוכבים בשמים, וזכה לכבוד רב משאר האלים. כך היה עד שאחיו סת התחכם לו, הצליח להורגו ולהשליכו בארון קבורה ליאור. לאחר מאמצים רבים הצליחה איסיס - אשתו של אוסיריס - לאתרו, להחיות אותו ולהתעבר ממנו, והוא קיבל את השלטון על השאול.
יש לא מעט זיקות בין המיתוס על אודות אוסיריס ובין סיפורנו.174 עצם שליטתו על החקלאות מזה ועל הכוכבים מזה, יכולה להזכיר את צמד חלומות יוסף, ושליטתו בגאות ובשפל של הנילוס הופכת אותו לאחראי המרכזי על שנות השובע והרעב במצרים - דבר שעוד ייטול תפקיד דרמטי בהמשך עלילת יוסף. אך כמובן הדבר הבולט עוד יותר הוא שסיפור חייו של אוסיריס קיבל את התפנית הגדולה עקב מאבקו עם אחיו. עד שאחיו הרגו הוא היה השליט על הארץ, ולאחר מכן הוא ירד לשאול. אך בזה סיפורו לא מסתיים, כי בסופו של דבר הצליחה איסיס אשתו להחיות אותו ואף נולד לו בן, ועל כן, אוסיריס הפך לסמל ללידה מחודשת.
במידת־מה, אפשר לראות את יוסף כ'מחליפו' המקראי של אוסיריס. הוא זה שחולם על שליטתו בשיבולים מזה ובכוכבים מזה; הוא זה שעתיד לבשר למצרים על שנות השבע ושנות הרעב; והוא זה שאיבד את שלטונו ואת כתונת הפסים שלו בשל ריב אחים. אך גם יוסף שנמכר כעבד למצרים, עתיד לחזור לחיים מחודשים ולהקים משפחה.
לאור זאת, בקינת יעקב שהוא יפגוש את יוסף רק בירידתו לשאול, טמון רכיב נוסף בהשוואה זו, שהרי זה היה, לפי האגדה, המקום שאליו ירד גם אוסיריס. אולם, שלא כמו בסיפור אוסיריס, שם הבן נוקם את הריגת אביו, בסיפורנו עוד נזכה לפיוס בין האחים, אך לשם כך יש לעבור מסע ארוך.