“הביקורת האחרונה שלי הייתה על נובלה שקורות מחברה יותר מעניינים מהיצירה עצמה, וגם זו תהיה כך, אבל במקרה שלפנינו גם היצירה עצמה די נהדרת.

הספר הזה נכתב על ידי אפרה בן; מרגלת בשירות מלך אנגליה, סופרת, מחזאית, משוררת, אשת חברה גבוהה שהקפידה להתבטא בענייני דיומא, והאישה הראשונה שהרוויחה את לחמה מכתיבה.

הספר עוסק בקורותיו של נסיך אפריקאי שנלקח בערמה כעבד לקולוניה הבריטית בסורינאם, ולכאורה מסופר כעדות אמיתית של אפרה בן מימי שהייתה בסורינאם.
וכך הוא נפתח: "במוסרי לכם כאן את תולדות העבד המלכותי הזה איני מתיימרת לבדר את קוראי בהרפתקאותיו של גיבור בדיוני שחייו וגורלו עשויים לרַצות את המשורר להנאתו; ובסַפּרי כאן את האמת אין בכוונתי לקשט אותה במינֵי מקרים מלבד אלה שקרו לו באמת: הסיפור יגיע לעולם אך בזכות ערכו הראוי ותככיו הטבעיים; די במציאוּת לתמוך בו ולהעניק לו איכות משעשעת גם ללא כל תוספת מומצאת. אני עצמי הייתי עדת ראייה לחלק גדול מן הדברים שתמצאו כאן לפניכם; ואת מה שלא יכולתי להיות לו עדה, קיבלתי מפי השחקן הראשי של סיפור הדברים, הגיבור עצמו."

ובכן, אני בספק גדול מאוד כמה עובדתי הסיפור הזה, אבל אין ספק שהוא משקף ריאליה במידה כזו או אחרת. האנגלים המוזכרים בו באמת חיו בסורינאם בשנים המדוברות, ותיאורי הטבע מדויקים. די נחמד לקרוא את אפרה בן לוקח detour מהעלילה פה ושם כדי לתאר את הריח של בשר ארמדיל, את המראה של טמרין רעמתי ("חיה קטנה בדמות אריה שגודלה כשל חתלתול אך כל אבריה מדויקים כמיניאטורה של חיה אצילית.") וכו'.
היא באמת יוצרת תמונה מעניינת של ראשית הקולוניאליזם האנגלי ושל המקום.

אורונוקו משורטט כאן כדמות אידאלית וראויה להערצה של מלך בטבעו: כל התנהגותו אומרת אצילות וכבוד, וכך אפילו מראהו ש"הפַּסלים הנודעים ביותר בעולם לא יוכלו ליצור דמות גבר עשוי להפליא כמותו מכף רגל עד ראש. פניו לא היו בגוון שחור־חום חלוד כרוב בני האומה ההיא, אלא בצבע ההוֹבנֶה המושלם או אבן חן שחורה מלוטשת. עיניו היו מרהיבות מכול ונוקבות מאוד; הלָבן שבהן כשלג, וכמוהו גם שיניו. אפו היה סולד ורומאי, ולא אפריקני שטוח. מבנה פיו היה מעודן ביותר, רחוק מאותן שפתיים גדולות ומעוקלות שהן טבעיות כל כך לשאר הכושים. כל התואַם והארשת של פניו היו אציליים ומדויקים כל כך, שלמעֵט צבעו לא היה יציר טבע נהדר ונעים ויפה תואר ממנו."
כן, זה למשל תיאור שלא התיישן טוב כל כך..

כאן אני צריך לציין את הפרט הכי חשוב בגישתם אל הספר הזה: לא מדובר ביצירה שנכתבה על ידי מחברת עם נקודת מבט וערכים מודרניים. נכון, היא אישה, היא כותבת נגד שעבודו של אפריקאי, והיא מהללת אותו בעוד היא הופכת את משעבדיו הלבנים לאנשים רעים ושפלים, אבל זו לא יצירה מהמאה ה17 עם מנטליות של המאה ה21, או אפילו ה20, ה19 או סוף ה18.
המחברת היא מלוכנית, ואין לה קונספט של דברים כמו זכויות אדם, פמיניזם, הומניזם, ליברליות, שוויון וכו'.
אתם לא הולכים לקרוא כאן גינוי נגד העבדות באשר היא, או נגד גזענות (בעיקר כי לא הייתה גזענות מפותחת במאה ה17. זו תופעה מודרנית.) ואין כאן הצהרה בדבר זכויות האישה.
זו יצירה שנטועה בזמנה. אורונוקו שלנו, הקדוש הטהור שאפרה בן יוצרת, מוכר עבדים בעצמו, מחזיק עבדים בתור נסיך אפריקאי, וטוען בעד עבדות. זה פשוט שהוא ספציפית לא אמור להיות עבד. הוא ספציפית אדם נעלה, והמשעבדים שלו אינם מלוכה, אלא כל מיני חדלי אישים חסרי כל כבוד.
צריך לזכור שהיצירה הזו נכתבה אחרי מלחמת האזרחים האנגלית, ההוצאה להורג של מלך אנגליה, שלטונו של קרומוול והרסטורציה של המלוכה בעקבותיו. דהיינו: היה דיון מאוד ער בתוך החברה האנגלית בקשר למלוכניות, ואפרה בן הייתה בצד מאוד ספציפי שלו.
כך למשל היא לא מפספסת שום הזדמנות לגנות את ההולנדים, שהשתלטו על סורינאם לאחר השהות הבריטית במקום, בתור ברברים עריצים ורשעים. ההולנדים היו באותה התקופה החברה הדמוקרטית ביותר באירופה, ללא מלך..

פרט כן מודרני יחסית ביצירה הזו הוא תפיסה מפותחת של "פרא אציל", שבאה לידי ביטוי בעיקר בתיאור המחברת את ילידי אמריקה. הייתי צריך לשפשף עיניים כדי לקלוט שאנגלייה בת המאה ה17 כתבה את המשפטים הללו ולא רוסו בשלהי המאה ה18. אביא מספר דוגמאות:
"צנועים הם ביותר וביישנים, רהויים מאוד, ואינם אוהבים שנוגעים בם. ואף שכולם עירומים כל כך, מי שחי ביניהם כל חייו לא יחזה כלל באקט מגונה או במבט: ומאחר שרגילים הם מאז ומתמיד לראות זה את זה מעורטלים, כמותם כהורינו הראשונים לפני גירושם מגן עדן, נדמה שאין להם שאיפות, אין דבר שמעורר את סקרנותם. כי כל מה שגלוי לעין רואים מיד ובכל רגע; והיכן שאין כל חריג לא תיתכן סקרנות."
"הנה כי כן האנשים האלה סימלו בעינַי את הרעיון הטהור של מצב התום הראשוני, בטרם ידע האדם מהו חטא. ומובן הדבר מאליו כי הטבע הפשוט הוא גבירה תמה וחסודה שאין בה כדי להזיק. היא לבדה, אילו הותר לה, היתה מנחה את העולם טוב יותר מכל המצאותיו של האדם. כאן הדת היתה רק משחיתה את השלווה השוררת אצלם בזכות הבערות; וחוקים לא היו מלמדים אותם להבין עבירות שכעת אינם מכירים כלל."
"הצדק הילידי שלהם אינו יודע מִרמה מהי; ואין הם מבינים עוון ועורמה, אלא אם למדו אותם מן האדם הלבן."
"ומפני שלא היו בו מידות רעות, רק אל כבוד כיוונה הלהבה שלו — אם אפשרית הכרה כזאת באהבה; ובמיוחד בארץ ההיא, היכן שגברים לוקחים לעצמם רבות ככל יכולתם; והיכן שחטא ופשע יחיד כלפי אישה הוא לסרב לה, לזנוח אותה למחסור, בושה ואומללות: מוסר ירוד כזה נהוג רק בארצות הנוצרים, שם מעדיפים רק לשאת את שֵם הדת; די בכך לדעתם גם ללא צדק או מוסריות. אבל אורונוקו לא נמנה עם המלומדים הללו."

בכלל, הספר הזה לא חוסך את שבטו מן הנצרות, בין היתר בדמות מורהו הצרפתי של אורונוקו, אחת הדמויות היותר חיוביות ביצירה, שמתואר כך: "הצרפתי הזה הוגלה מארצו בגלל רעיונות כפירה, ואף שהיה מרוחק מהדת היה מוסרי להפליא ואמיץ בנשמתו."
"אבל קיסר אמר לו שאין אמון באדם הלבן ולא באֵלים שהוא סוגד להם, אשר מצוותיהם כזב ואין אדם הגון מסוגל לחיות ביניהם; רק מתיימרים גבוהה ומבַצעים מעט. אמר שהוא יודע את אשר מוטל עליו לעשות כאשר מולו אנשי כבוד, אבל איתם חייב אדם לעמוד לעד על המשמר, לעולם לא לאכול ולשתות עם נוצרים בלי נשק מגן בידו."

הסיפור העלילתי עצמו הוא קצר, קצבי, מלא פאתוס שלפעמים עובד ולפעמים הוא קצת פתטי מדי. דמותו של אורונוקו, אפילו עם האידאליזם המוגזם שבו הוא מתואר, אכן מעוררת הערצה בקורא, והרפתקאותיו מעניינות, מתוארות בחן רב.

לא ספר מושלם, לא ספר מודרני, אבל בהחלט ספר טוב ובהחלט פרוטו מודרני. בואו נגיד שזה לא ספר עם ערכינו, אבל זה ספר שהוא בין האבות האבולוציוניים שלהם, וקריאה בו מרתקת מהבחינה הזו. הלוואי שיהיו עוד תרגומים ליצירותיה של אפרה בן. ואם לא, אין ספק שאבדוק אם האנגלית שלה יותר נוחה לקריאה ללא מילון מזו של שייקספיר..”