במרכז "אישה – ילדה, גבר – אישה" עומדת דמות של אישה המגדלת בנות ("הִיא לֹא יוֹדַעַת/ מֵאַיִן תִּשְׁאַב כּוֹחוֹת לְגַדְּלָן יוֹתֵר/ מִכְּפִי שֶׁגָּדְלָה בְּעַצְמָהּ") ואוהבת איש, בעודה מנסה להשלים חסכים רגשיים המלווים אותה מילדותה. התבוננותה הצלולה והמעמיקה של קמה שיר, המשלבת כנות רגשית פשוטה עם אירוניה דקה, יוצרת שירים חכמים אך לא מתחכמים, שיש בהם גם התייחסות לתיאוריות בפסיכולוגיה (וְהוּא לֹא יוֹנֵק,/ לֹא מֵהַשָּׁד הַטּוֹב וְלֹא מֵהַשָּׁד הָרַע") ולאבני דרך בשירה העברית ("שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ מִיַּעֲרוֹת הַפֶּרֶא") אך אינם מיועדים רק ליודעי ח"ן, להיפך, רבות ורבים יוכלו להזדהות עם החוויות ועם השורות שמוסיפות להדהד עוד זמן רב אחרי הקריאה (למשל, "אִי אֶפְשָׁר לֶאֱהֹב אֶת מִי שֶׁהִתְפַּנָּה מִן הַחֶדֶר").