מוריס
בחיים קורה שאישה פוגשת גבר, שכמוהו ראתה רק בסרטים או בחלומותיה היפים.
לרינה זה קרה בתחנת האוטובוס, כשמוריס ישב לצידה והרעיף עליה את שתיקתו. זרועו נגעה בהיסוס בזרועה, והוא שאל אותה מה היא עושה.
"אני לומדת שנה שלישית ואחרונה תפירה," אמרה והוא החמיא לחיוכה. היא הסמיקה ושלחה יד אל שערה המהודק.
אחרי שיעורי התפירה היה מזמין אותה לבית קפה או לגן הצופה לנוף המפרץ. לפעמים גם לקח אותה לסרט. רינה לא האמינה. כמה חבל שאחותה אורליה אינה לצידה לאשר שזה אכן קורה לה. אביה והצִיה ראו את פניה והבינו שמשהו טוב עומד לקרות בקרוב, והתכוונו לחתונה, אבל לא עברה מחצית השנה והנה התבשרו — מוריס נסע לחפש עבודה בתל אביב.
בלילות לאור עששית נפט ישבה רינה בצריף שלה ושל אורליה וכתבה לו. היתה קורעת את המכתב, ושוב כותבת. אורליה היתה צופה בה מן הצד ומגחכת. פעם לא התאפקה ונזפה בה, "די! מה את מתאמצת כל כך? בשביל מי? את לא יודעת שאם היה רציני לא היה בורח לך לתל אביב?"
אורליה לא מבינה, עלה בה הרהור נועז על אורליה, ומיד ביטלה אותו.
דווקא אצל רוחמה, הבת של אשתו השנייה של אביה, מצאה אוזן קשבת. כתלמידת בית ספר תיקנה לה רוחמה שגיאות כתיב וגם ניסתה לעזור לה בניסוח המכתבים. אבל שום נוסח לא הצליח לקלוע אל מה שהיא חשה כלפי היעלמותו של מוריס.
כשמכתביו אליה פחתו והלכו, תפסה הדאגה לשלומו את מקומם של גלי הכעס והתסכול.
באחד הימים ארזה תיק קטן ונסעה אליו. ברכבת נסעה, וים כחול מנצנץ בזהרורי שמש נצמד אליה. קריצות מבוישות הציצו משמלתה, שתפרה במיוחד לפגישה המחודשת. לראשונה העמיקה קצת את המחשוף. חשבה על שמלת כלולותיה, על האנשים בקרון הרכבת, מביטים בה כאילו היו אורחים בחתונתה. אביב התאווה להתפרץ מגופה הקטן, גוף ילדה, והיא כבר בחורה. והוא — זה שאליו היא נוסעת, מרנין את מחשבותיה, נוגע בנסתר שבכיסופיה. ליבה מאיץ את פעימותיו. התיק שלה נופל ותכולתו מתפזרת. האיש שיושב מולה מחייך ומרים למענה ארנק, מסרק, שפתון ושקית קטנה של סוכריות מנטה.
הרכבת משקשקת, והעצים אצים, נסים על נפשם. במרחב המתנועע גפן חובקת בית לבן קטן. הבית והגפן נעלמים, אבל לא רינה. היא אל העתיד שלה נוסעת.
מוריס בא לפגוש אותה בבית קפה סמוך לתחנת הרכבת. היא העבירה את ידיה על שערה המהודק, סידרה את שמלתה החדשה וליבה הלם. בין המון הנוסעים והשבים היא חיפשה אותו עד שראתה אותו הולך לקראתה. החיוך הביישני שלה ניצת וגופה התעורר. כשהתקרב הביטה בעיניו וחיוכה רעד. אחרי אי אלו מילים, כרך זרועו על כתפיה והוביל אותה אל אחד השולחנות.
הזמין קפה ודיבר על מקום העבודה החדש שלו. הוא סגן מנהל ואחראי לזבנים בחנות גדולה למכשירי חשמל. לשמלתה החדשה לא התייחס בכלל. ככל שדיבורו שטף, גופה הקטן התכווץ ופיה יבש. הוציאה סוכריית מנטה מן התיק ותחבה אל פיה, בולעת את חריפותה הקרה.
הוא סיפר לה שהים של תל אביב מזכיר לו את אלכסנדריה, והיא נזכרה שלא הציעה לו סוכרייה. אמר שהים בעצם אותו הים וסיפר על בתו הצעירה של הבוס, והיא גרסה את הסוכרייה בשיניה וחריפותה פשטה גם בנחיריה. הדמעות איימו לפרוץ. ראה שהיא שותקת, אחז בכפות ידיה, רצתה למשוך אותן ממנו, אבל שיתוק אחז בה.
קולו התרונן, אמר שלא נכון לשפוט אותו על כך שלא השיב לכל המכתבים שלה.
הוא דווקא מאוד מחבב אותה. חשוב לו לשמור על הידידות שלהם.
קולו הנעים העמיק את הכאב. צפו ועלו אותן שעות אינטימיות שבילתה עימו בבתי קפה ובגן הצופה אל מפרץ חיפה. "לשמור על הידידות" — אורליה צדקה בכל מה שליגלגה והכאיבה לה. אם היא היתה אורליה הוא לא היה נוסע לתל אביב לחפש עבודה.
מלצר הניח על שולחנם שני ספלי קפה שחור. איך אורליה היתה נוהגת לו ישבה עכשיו במקומה? היתה מטיחה את הקפה בפרצופו השזוף מחוף הים של תל אביב והופכת את השולחן.
רינה לא הטיחה את הקפה בפרצופו ולא הפכה את השולחן, רק את ה"סליחה" שכבר עמדה על קצה לשונה בלעה, וכמעט נחנקה. קמה ומיהרה אל רציף הרכבת. שמעה אותו קורא לה לחזור. בחילה תקפה אותה. נכנסה לתא השירותים. רכנה אל האסלה מכחכחת, פניה אדומות ועיניה דומעות. ראתה במראה את שערה סתור ולא אספה אותו.
בדרך הביתה חלפו על פניה עצים, דיונות חול, רצועות כחולות של ים, בתים ושדות, אבל היא לא ראתה אותם. היא גילגלה את שיחת הטלפון שניהלה עימו לפני הנסיעה, ונזכרה בציר קצר של כאב חד שעבר אליה דרך קולו. אז, בלהט געגועיה מחקה אותו מתודעתה. איך לא שעתה לאיתותי קולו, איך מיהרה לסלקם. את כל כיסופי נפשה ארזה בשמלה שתפרה כמעט בהיחבא, כדי ששום עין לא תראה את עומק המחשוף, את עומק הגעגוע. גם כשירדה מגבעת המעברה אל תחנת האוטובוס דאגה לכסות בצעיף הולם את שדיה הקטנים שפרצו רעננים ומשתוקקים לראות ולהיראות.
קרון הרכבת והנוסעים העיקו עליה. רצתה לקרוע מעליה את השמלה, רצתה לקפוץ מן הרכבת הדוהרת.
חלולה וריקה ירדה רינה מן האוטובוס שהסיע אותה אל המעברה. בצעדים קטנים ומהוססים עלתה במעלה הגבעה ופניה נעוצות באדמה, בסלעים ובקוצים. כשרוחמה ניסתה לקשור איתה שיחה, שתקה. גם כשסיפרה לה על רומן שקראה וריגש אותה מאוד, רינה המשיכה לשתוק.
ערב אחד יצאה מ"צריף הבחורות", כך כונה הצריף המסודר והמרווח שחלקה עם אורליה — אל צריף המשפחה, הצריף שבו שוכנו אביה, הצִיה וילדיהם.
היא ראתה את רוחמה נוברת בארגז הבגדים הגדול, מחפשת בבהילות דבר־מה. שאלה אותה אם היא יכולה לעזור, ורוחמה הסמיקה, הביטה בה נבוכה ואחר כך לחשה לה שזה עתה גילתה במקלחת כתם דם בתחתוניה.
למרות הצפיפות והבלגן בצריף המשפחה מצאה רינה יחידות צמר גפן שעטפה בבד, וגם סיפרה לה עובדות חיים שנערה בגילה צריכה לדעת. אחר כך ישבו שתיהן על מפתן הצריף. רינה התבוננה בה וחיוך חיבה בעיניה. אמרה לה, "רוחמה, את גם טובה, גם יפה וגם תלמידה חרוצה. אלוהים אוהב אותך."
"הוא אוהב גם אותך, רינה. וגם אני," אמרה רוחמה. אחר כך אמרה, "יש לי שאלה שאני רוצה לשאול אותך, אבל..."
ורינה אמרה, "אבל מה, רוחמה?"
"אני לא יודעת איך לשאול את זה."
"תשאלי הכול. אל תתביישי."
רוחמה שתקה ואחר כך יצאו המילים מפיה כאילו טרחה לשנן אותן, "אף פעם לא חשבת לקרוא לאמא שלנו — 'אמא' במקום 'צִיה'?"
רינה חשה צביטה. היתה בטוחה שתישאל על "עובדות החיים" והנה פתאום השאלה המפתיעה הזאת.
"קשה לי לדבר על זה, רוחמה" אמרה וכיחכחה בגרונה, "אף פעם לא יצאה מהפה שלי המילה הזאת 'אמא'. השתתקה לרגע ואחר כך שטפו המילים מפיה, "תחשבי כמה פעמים ביום יוצא לך להגיד את המילה הזאת, אפילו כשהצִיה לא לידך, נגיד כשאת נבהלת ממשהו, את צועקת את המילה הזאת, כשאת לא מאמינה למשהו שעומד לקרות, יוצאת לך המילה הזאת, כשאת מתפללת, המילה הזאת, אמא, אמא, אמא." קולה נשמע כאילו עמדה לבכות, "המילה הזאת כל הזמן בפה שלך, כי היא ממלאת לך את הלב. אבל הלב שלי ריק ממנה. היא מתה. היא מתה ביום שנולדתי."
ארבעת האחים הצעירים פרצו אל הצריף בזה אחר זה וקרעו את הדממה. דוחפים ונדחפים, רבים על כדור, רבים מי ישתה ראשון. יצאו אל מחוץ לצריף באותה סערה שבאו.
הביטה רוחמה באחותה והתאמצה להתגבר על גלי החמלה כלפי הגוף הקטן שבשלב די מוקדם הפסיק לצמוח לגובה, וגם על יופייה שלא פרץ במלואו, כאילו נעצר באמצע הדרך ואולי בשל כך נוספה למתיקותו גם איזו דקירה נסתרת.
"את עוד מתגעגעת אליו?" שאלה. התכוונה למוריס, אבל את שמו לא ביטאה כדי לא להכאיב לה.
רינה נתנה בה מבט חד. "פיתחתי חוש שידחה כל בחור שיש בו משהו מן ה'מוריס הזה'," השיבה.
"מה יש ב'מוריס הזה'?" העזה רוחמה לשאול ומיד התחרטה.
"רק מלשמוע את השם שלו אני מקבלת כווייה," אמרה. בין גבותיה נראה קמט קטן שרק נולד. "הוא רימה אותי. הוא עשה את זה כל כך טוב, כמו אחד שמעתיק ציור מצייר, מעתיק כל כך טוב, עד שלא מרגישים שזו רמאות." רינה הִטתה את ראשה לאחור ועצמה את עיניה. רגעים ארוכים נעלמה בסבך הרהוריה.
אחרי כמה לילות של נדודי שינה קמה בוקר אחד ממיטתה, דרוכה ומתוחה. השעה היתה מוקדמת ואורליה היתה שקועה בשינה עמוקה. רינה הסתובבה בצריף, נזהרת לא להעיר את אחותה. כבר החליטה מה היא צריכה לעשות.
הגוף רעד מהתרגשות. היא חיפשה את הבקבוק. יום קודם ראתה אותו בארגז תכשירי הניקוי. אצבעותיה מיששו באפלולית. חבילה של צמר פלדה, קופסה של אבקת "רם", שלוש קוביות של סבון כביסה. הבקבוק לא היה שם. אולי נזרק?
בסוף נמצא חבוי מתחת למיטה של אורליה, עטוף היטב במגבת. לקחה אותו כמו שהוא עטוף במגבת, יצאה אל אפלולית קרירה של טרם שחר ורצה בכותנתה אל פחון המקלחת הציבורית.
המעברה עדיין היתה בתרדמה והצריפים האפורים עמדו דוממים כמו הסלעים הקירחים, מחכים לשמש שתאיר את יומם. נכנסה למקלחת וסגרה בחוט תיל את הדלת.
ישבה על הספסל עם הבקבוק בין רגליה. פתחה אותו והשתהתה. חיכתה ליד שתאחז בו ותגיש אותו אל פיה. היתה אחת במעברה ששתתה לא מכבר בקבוק של אקונומיקה בשל אהבה נכזבת. אמרו אז כי ישנם דברים נוראיים יותר מריחה או מטעמה של האקונומיקה, והיא מה — מתרגשת? מבקבוק אקונומיקה? קולות צחוק פרצו ממנה, והתגלגלו לבכי. מה זה הרעל שאוכל לי את החיים. אוי, אמא... והגישה את הבקבוק אל פיה.
כשאורליה פרצה את הפחון מצאה אותה מכווצת על ספסל, אוחזת בבטנה ומתקשה לנשום. היא הרימה את ראשה ותקעה אצבע עמוק אל גרונה לשאוב מתוך קרביה החרוכים את חומר המוות. פניה של רינה התעוותו. כל פרץ קיא הסעיר את גופה והיא הלכה ונחלשה.
"את לא תמותי לי," צעקה אורליה, "את האחות היחידה שלי. אף גבר לא שווה שתמותי בשבילו, שמעת? תתעוררי!"
היא שבה וניערה אותה וסטרה לה. "אל תאמיני לאף גבר. תהיי את החזקה, לא הוא."
רוח חיים רצתה להפיח בה, אבל רינה כמו בובת סמרטוטים התעלפה לה בין הידיים. אחזה בה מאחור מתחת לזרועותיה ונכנסה יחד איתה מתחת לקילוח מים קרים. הלחיצות הנמרצות באזור הבטן הגבירו את גלי ההקאות. אורליה המשיכה עד ששמעה אותה משמיעה קולות גניחה. גררה אותה אל מחוץ למים. עטפה אותה במגבת וישבו שתיהן על ספסל במקלחון. וכשהחלו להישמע קולות חיים מן הצריפים קמו ועשו דרכן אל הצריף.
איש במשפחה, גם לא רוחמה, לא ידעו דבר על הסוד שהצפינו בליבן השתיים. הם ידעו שרינה התקררה וחטפה גריפה חזקה, ואמרו, מזל שאורליה יכלה להשגיח עליה.
רינה התחילה לקבל עבודות תפירה ותיקונים של שמלות, חולצות וחצאיות. אפילו בובות לילדים היא תפרה משאריות בדים, ואחת תפרה לעצמה לחבק בלילותיה העצובים.
שקשוקה של מכונת התפירה הידנית "זינגר" שהובאה מח'ומס שבלוב, נשמע עד השעות הקטנות של הלילה. רינה עבדה לאור עששית הנפט. היא רזתה, צמקה ועיניה קצרות הראייה נזקקו למשקפיים.
אורליה ראתה במסירות של רינה לעבודת התפירה חזרה מבורכת אל השגרה.
כדי להפיח בה שמחת חיים הביאה לה ז'ורנאל אופנה ששאלה למענה מן המתפרה שבה עבדה, וביקשה ממנה לתפור שתי שמלות באותו דגם ומאותו בד.
"בשביל מי?" שאלה רינה בחוסר עניין.
"מה זאת אומרת בשביל מי? בשבילנו."
"מה שמתאים לך, אורליה, לא מתאים לי, וחוץ מזה אני רוצה ללכת להתקלח לפני החושך," לקחה מגבת ועמדה לצאת אל פחון המקלחת.
"חכי רגע," שלפה ממנה את המגבת והניחה על כיסא, "את תראי איזה יופי יהיה. כשתגמרי לתפור, אנחנו נלבש אותן ונסתובב יחד ברחובות של חיפה כמו דוגמניות שבטעות לבשו את אותה השמלה. מה את אומרת על זה?"
"אין לי חשק לתפור שום שמלה." מאז שתיית האקונומיקה הנוכחות של אורליה מכאיבה לה. היא מזכירה לה את השבועה שנשבעה לה, שלעולם לא תנסה לחבל בעצמה. אבל כשהיא רואה את אחותה פורחת, הלב הכבוי שלה מתאווה לחדול. הלב הכבוי משקר לאורליה.
אורליה הניחה תקליט על פטיפון ידני שעמד על מדף, וניענעה את גופה השמח לצלילי קולה של לילית נגר בשיר "הוי לימון לימונרו".
"אני אוהבת בגדים יפים ואני אוהבת להיות חתיכה," אמרה תוך שהיא סובבת את אחותה ומלווה את הזמרת בשירת ה"לה לה לה" בלולה במילים שזכרה, "וממעל אפילו ירח חיוך הוא שולח... לה לה לה."
"את יודעת מי מחזר אחריי עכשיו?" המשיכה לנענע את גופה השמח, "צביקה, מנהל העבודה במתפרה, אבל הלב שלי והעיניים שלי הם רק על פרדי."
"תיזהרי מהשוטר הזה ומכל המחזרים האלה," אמרה רינה.
"למה אני צריכה להיזהר?! שייזהרו הם! אני נהנית להוציא להם את העיניים," הדגישה אורליה כל מילה ונעה אל אחותה בקצב ה"לימון לימונרו", נסוגה ממנה וחוזרת אליה, מסתובבת סביבה ושרה, "בושם ריח לימון שוב פורח... לה לה לה... אני רוצה שירדפו אחריי ולא ישיגו, שמעת? שיהיו סמרטוט. שיהיו אפס. לה לה לה."
"ומה זה ייתן לך?" שאלה רינה.
"להתנקם בהם זה מה שייתן לי. ואת? לא מתחשק לך גם כן להתנקם בגלל מה שמוריס עשה לך?"
"מה את מזכירה לי אותו עכשיו?" תקפה אותה, "מחקתי אותו מהלב שלי."
"באמת? מחקת?" גיחכה, "תסתכלי במראה. תראי מה נהיה ממך."
"אף פעם את לא יכולה לדעת," אמרה רינה, והקמט החדש שבין גבותיה העמיק. "לפעמים הם כל כך נחמדים שאת שוכחת לשאול את עצמך, למה? מה באמת הם רוצים ממך, כמו הדוד המגעיל ומה שעשה לנו."
בבת אחת נמחקו צבעי החיים מאורליה. הדוד החשוב מטריפולי, שלבש חליפות מהודרות ודיבר איטלקית, אהב לצבוט את לחיי אורליה. היה נותן לה סוכרייה על מקל, ולרינה סוכרייה רגילה ומושיב אותן חזק על ברכיו ולא מרפה. הוא הכאיב לאורליה והיא בכתה וצעקה, ורינה בכתה בשקט בשל דאגתה לאחותה.
"שלא תזכירי לי אותו אף פעם. אף פעם," אמרה אורליה. קולה התרסק ב"אף פעם" האחרון, ורינה, שהיתה ליד הדלת ועמדה לצאת למקלחת, נעצרה, הביטה בה והתאפקה לא לבכות.
אורליה היא המגן שלה. כל חייה גדלה בצל אחותה הבוגרת ממנה בשנה אחת. כשהיא מכאיבה לה, היא מכאיבה להכי יקר לה. יקר לה יותר מעצמה. נשבעה לה ב"חיי אורליה", שלא תזכיר אותו, כשם שנשבעה לה "בחיי אורליה" שלא תחבל בעצמה.
