“מכירים את זה שאתם באים לכתוב ביקורת על ספר באתר, והיא ביקורת ראשונה על ספר שאף אחד לא קרא לפניכם או לפחות לא טרח לכתוב עליו? מכירים את התחושות המתרגשות להיות ממש הראשונים לכתוב משהו? אתם גם מרגישים שזה גם מרגש, וגם קצת מעצבן, כי אי אפשר לקרוא קודם מה אנשים אחרים חשבו עליו ואי אפשר להגיב להם או להסכים איתם או להתעלם מכמה נקודות חשובות בספר כי אחרים כבר כתבו עליהן והדגישו אותן ואין צורך לחזור. שלא לדבר על ספוילרים?
אז זה רגע חגיגי, של דף ריק של ביקורות לא קיימות וזה הקו הראשון שמתחיל למלא את הדף הזה, וכל מה שנותר זה פשוט להתחיל.
וההתחלה היא אוכל. מסתבר שהכל קשור לאוכל, ויעידו כל תחרויות הבישול והרומנטיזציה שהן עושות לשפים ולמקצוע המסעדנות. נכון שהשופטים בתחרויות האלה ממשיכים לומר כל הזמן שזו עבודה מפרכת, קשה ולא רווחית, שהיא משעבדת את הזמן ולא משאירה מקום לפנאי או למשפחה או לנשימה. אבל מילים לחוד ומראה לחוד, וזוויות הצילום עם הקיצוצים, החיתוכים, האידויים והצילחות מספרים סיפור אחר. גם לז'וליין המספר יש סיפור על אוכל. ז'וליין הוא בעלים של מסעדה, בן להנרי שהקים את המסעדה הזאת, והוא נמצא עכשיו על ערש דווי. כלומר הנרי גוסס וז'וליין הבן עומד לידו וסועד אותו לפני מותו. מפה לשם ז'וליין מדבר על אבא שלו ואל אבא שלו, וגם קצת על עצמו, על זכרונות הילדות, על האמא ובת הזוג שקמה ונטשה, על השות, ההומו שעזר לנהל את המסעדה ולגדל, ועל ילדות ובגרות ונערות של צווארון כחול בצרפת. ז'וליין מחפש בנרות מחברת של מתכונים, מה שחיבר בין אימו האינטלקטואלית המשכילה אלן, עם אביו הכמעט אנאלפבית שעובד בעבודה פיזית במטבח. המחברת שניסתה לאחות את קרעי הנישואין של הוריו, והיא החשובה לו עכשיואל מול הזכרונות והידע. כמו שאפשר להבין זה ספר מעמדי מאוד, על אב שרוצה לשפר את החיים של הבן שלו, ודוחף אותו החוצה מהמטבח, ועל בן שחוזר לשם שוב ושוב ושוב.
הספר קצת מוזר, מחציתו כתובה בגוף שני יחיד, הבן הפונה אל האב, שאינו שומע כמובן. הוא מעניין במידה, מלא ריחות וטעמים של מאכלים שאת רובם אני לא מכירה, ואני מניחה שלצרפתים באיזורים מסוימיים, בעיקר בדרום, נותנים תחושה מאוד נוסטלגית וחזקה. אפשר לקרוא. או לראות עוד פרק של משחקי השף. מה שנראה לכם עדיף.”
