“איך להפוך במאה שמונים מעלות את מה שנהוג לחשוב על נושא מסוים, ובכך למשוך תשומת לב לנושא שעד כה הייתה אליו אדישות?

נזכרתי בספר הזה של אסנת לאחר שכבר תקופה אני מאזינה עם אחותי, ועם עוד רבים אחרים וטובים לפודקאסט של נורית גפן ודילן הנכד. השיחות עוסקות בנושא הקשר בין נכדים לסבים וסבתות, נושא שכנראה מאז שנות צוונציק לא היה בכותרות...
אז איך מחליטים מה מקבל כותרת בתקשורת המונים?
היום, בעידן היוטיוב והפודקאסטים, הרי יש שפע של תכנים חינמיים. אליה וקוץ בה - לא כל יוצרי התוכן למדו כיצד לרתק קהל.
מתחילים וחסרי ניסיון - הולכים ישר על "הגביע הקדוש", נושא שכולם ממילא בחרדות ובמתח כלפיו, ויהיה קל "להבעיר את השטח"...

אך יש הבדל בין לגרום לכולם להקשיב לך כשאתה צועק, לבין לגרום לכולם להקשיב לך כשאתה מספר סיפור.
בהבדל הזה עוסק הספר, והוא עלה גם במהלך לימודי ההוראה שלי. למדתי הוראת מוזיקה (מוזיקה כהתמחות ראשית, לימודי קודש כהתמחות משנית), והבעיה העיקרית היא: אין הרבה שעות מוזיקה לכל כיתה שאת מלמדת. אלא אם כן יש לך אישיות בימתית נדירה - את לא יכולה ליצור קשר אישי עם התלמידים.
מה שאומר שמוזיקה בישראל זו לא התמחות רגילה, וגם המנחה של העבודה המעשית שהכינה אותנו הבינה לאן אנחנו כ"פרחי הוראה" באות, לכיתות ולבתי הספר בישראל שלא השכילו להבין את חשיבותם של מקצועות המוזיקה (והספורט! כמה אירוני). היא לא ציירה לנו מציאות ורודה, יאמר לזכותה (היו בעיות אחרות ורציניות אך לא נמנה אותן...)
בקיצור - היא שמה הרבה דגש על הקטע הזה של "עד כמה השיעור מעניין או משעמם" (אני עדיין זוכרת שכל פעם שמישהי הייתה חופרת מדי לתלמידים היא הייתה צועקת עלינו "מלל!", לאחר שהילדים הלכו ושיעור הסטאז' נגמר. כי עבור ילדים - מלל רב מדי ותכלס "חפירות" זה כמו לצעוק עליהם, זה לא מעניין אותם אלא רק מה שמעניין זה איזה עונש הם יקבלו אם לא יספיקו להעתיק למחברת...)
אבל מן הצד השני של החוויה הלא נעימה של לשמוע שתהיי מורה משעממת יש גם חירות של מורה במערכת מאוד מגבילה, לתת להם כלא או לתת להם חופש. ואני רציתי לתת לתלמידים חופש, זו הייתה המטרה העיקרי שלי בלימודי הוראה, היות שעברתי כל מה שעברתי - ולכן גם בחרתי במוזיקה.
אך בעבודה המעשית הבנתי שאני כמתחילה מחקה דפוס של מורים שהיו לי, באופן טבעי. אך אני מחקה את המורים שהיו פופולריים, למקצועות החשובים. במקצועות כמו אזרחות או היסטוריה שהיו לי בתיכון, רצוי ואף מגניב לחפור. אבל במוזיקה אין מקום לחפירות! כל דקה בשיעור צריכים לנגן או ליזום הרכב או לרקוד או לשיר או להקשיב לנגינתי או לנתח שירים או להתעניין באיזשהו משהו מגניב שקשור לשירים שהם מכירים או לכתוב שירים וכו'.

אז יש אקסטרה שלב שאת צריכה להידרש אליו כמורה למוזיקה, ולכן זו גם נחשבה ההתמחות הכי קשה.
אני לא מלמדת בסופו של דבר במערכת החינוך, אבל התאהבתי בנושא כשהבנתי כמה הוא חשוב, לא רק לתלמידי ישראל.
התחלתי להמשיך את מורשתה של המורה לעבודה מעשית ולכן אני תמיד מחפשת את אנשי התקשורת שהם כמוני בבסיסם, אין להם אישיות בימתית יוצאת מהכלל - אבל הם למדו איך לעניין ורכשו ניסיון עד שהגיעו לעניין אפילו יותר ממי שזה בא לו טבעי!
(ובמקרה הזה אולי כן יש לנורית גפן אישיות כריזמטית אבל לפחות היא לא שולפת אותה בכל הזדמנות ומשאירה מקום גם לאחרים)
מה שאהבתי בפודקאסט זה את המקום שנורית נותנת לדילן ולמאזינים, מה שנקרא בחז"ל "אל תיבהל להשיב".
כי אנשים מתבלבלים בין ספונטניות, שהיא תכונה רצויה, לבין "לשלוף מהמותן".
ספונטניות זה לא לחפש את המילה שישר תעורר את התגובה שאתה רוצה להוציא מהקהל, אלא לאפשר גם לך וגם לקהל להתנהג בספונטניות, ואז כמנחה לרתום זאת לתגובה שרצית.
זה כמו בסטנדאפ, יש מי שיודע לקום מבדיחה שלא הצליחה ויש מי שמאשים את הקהל.
הספר מתיימר ללמד אותנו איך ליצור תוכן שכזה, כמו הפודקאסט הנ"ל, שיפתה את המאזינים להשלים בעצמם את המידע המועבר בו, ובכך ליצור מדורת שבט.
זו משימה לא פשוטה, אך מחברת הספר עוסקת שנים רבות בתחום הסטוריטלינג, תחום שתפס תאוצה בחו"ל ומגיע ומחלחל לאט-לאט גם לארצנו הקטנטונת.

ובמקרה הנ"ל של יצירת פודקאסט מעניין - מישהו חשב על אסטרטגיה של "איך מקיימים ריאיון?", ויישם אותה. לכן הפודקאסט יוצא מעניין (או משעמם), כי נעשתה חשיבה איך ליצור אותו ככזה, ולאו דווקא בגלל שהנושא מעניין (ובדיוק לכן הבאתי את הנושא ש"מעניין לי את הסבתא" כדוגמא)
ריאיונות מעניינים הם הרבה פעמים לא על נושא שמעניין, הם גם יכולים לעסוק במשחק ברידג' בבית אבות. אבל הראיונות המעניינים שמסקרים את אירוע הברידג' הם אלה שיוצרים את הרושם שהם ממש קורים עכשיו, יש שני אנשים שבאמת יושבים עכשיו ודנים מה כדאי לעשות במקרה כזה וכזה שאולי יתרחש במועדון הברידג'! הריאיונות בפודקאסט הם לא איזשהו דיקלום מעל לראשנו כי אנחנו הציבור המטומטם שישלם.

אנחנו הקהל - רוצים להרגיש בעניינים. אם נשווה את הנחשף החדש לפודקאסט שלנו לעולה חדש - הוא רוצה לדעת מה הדברים החשובים פה! הוא מוצף במידע שלא תמיד ישרת אותו. הוא שומע בחצי אוזן על אופני ניהול מלחמות, על ההישגים בתחרויות בחו"ל, על מאבקים פוליטיים, חידושים בתחום הטכנולוגי ושערוריות ואסונות.
אבל מה הוא, הקטן, באמת אמור לדעת? מה יהיה ב"מבחן"?
אם אתה העולה החדש ואם נותנים לך את הרמז הזה אתה באמת מרגיש שמצאת חן בעיני מישהו, שאתה אחד מהחבר'ה שזוכה למידע כזה פיקנטי, בעיקר אם זה לא בא בנוסח הרצאתי ומנומנם.

אסנת מחלקת את הסיפורים הפיקנטיים לקטגוריות יצירת העניין. כל מי שעוסק בכתיבה מכיר את הקונספט הזה - איך בדיוק עניינו את הקוראים, כי זה צהוב ורכילותי? כי זה הכרחי שנדע? כי זה מעורר השראה ונותן תקווה בימים טרופים אלה? כי אולי נוכל להשפיע בנושא? כי זה חדש? כי זה בלתי נתפס???
לאחר הסבר קצר על כל אחת מהקטגוריות וסיפור אישי בעל הומור עצמי - אסנת מפנה לכל מיני דוגמאות ברשת שמראות איך בפועל מיישמים כל אחת מהנושאים שדיברנו עליהם.

ובנימה אישית - כמו שכבר ציינתי, מאז ימי במכללה מרחפת מעלי התחושה שאני עלולה להיות מרצה משעממת סטייל שירה שטיינבוך ולא מגניבה סטייל שירה גפן.
כי את מי התלמידים יעדיפו כמורה למוזיקה שלהם, אותי או את אחות של אביב?... תחרות קצת לא הוגנת, לא תחרות שבכלל חשבתי שאכנס אליה, אבל גם זה כבוד, להתחרות על תלמידי ישראל עם משפחת גפן.
התחרות שלא ידעתי שקיימת - אבל עכשיו אני חייבת להשתתף בה וגם לנצח אותה!!!
למה?
כי כידוע בשנת הלימודים דאשתקד מר אביב נכנס לבית הספר של דילן במסווה של מורה מחליף (סתם חח... מי האמין לזה?) אך בפועל קידם את אירועי המחאה, ולאחרי תקופת האופוריה... נחשו מי חזרה לכיתה? השירה שטיינבוך הזו! "שכחנו כבר שהיא המחנכת שלנו", אמרו הילדים בבדיחות הדעת... אבל הם ילדים, הם עדיין חושבים שאשר לשנות, ולכן...

אני מתערבת שלקראת שנת הלימודים תשפ"ה גדודי תלמידים והורים ואולי גם סבים שמעריצים את הפודקאסט ואת נורית היקרה צובאים על משרדי מנהלת בית הספר שלהם ומתחננים ששירה גפן תהיה המורה בשנה הבאה.
שירה איך אני אראה את הפרצוף שלי בכיתה עכשיו?...
את מרוצה מעצמך?!?!”