תצלומיו של צחי אוסטרובסקי נשענים על הזמן,בנויים ממנו,נאמנים לו ככמוסות זמן.צחי הוא כמוסת זמן בעצמו,שיערו הארוך ומשקפי הלנון שלו הם שרידים היפיים לתקופת ימיו,ימינו.הוא ותצלומיו פשוטים וצנועים כיושרת שחור-לבן בלתי מתפשרת של פעם.חספוסם הצברי,שפתם.אך לא די בהתרפקות מונו-כרומטית על ימי תום שעברו ואינם,מבט שני יסגיר מאבקים וייסורי התבגרות,יצרים ואכזבות.קמטי גיל.אלמלא הרגישות ללכוד את הרגע המכריע בלחיצה מדוייקת,הייתה זו אסופת של תצלומי אלמונים.
גוף העבודות 'ימי כסית' אינו מתרכז בבית הקפה המיתולוגי עצמו,אלא בתקופתו השנייה,שכמו נקראת על שמו,ברדיוס הסובב את המקום וימיו,מתפשט עד אל ימי שידור הטלוויזיה הראשון מירושלים,אל שידורי 'קול ישראל' ו'גלי צה"ל,פסטיבל נואיבה' ו'התאטרון הקאמרי'.המצולמים אינם מייצגים את עצמם בלבד,אלא את היקפם,שייכותם,השתקפותם.אותנו.
סמני הזמן,בדמותם של גולדה מאיר - מנהיגה ומלכת אמבטיה,משה דיין - גיבור וגנב ארכיאולוגיה,כנציגי הממסד בו מרדו רבים,איש איש בדרכו.מהפציפיזם המושחז של חנוך לוין עד אל חיצי הביקורת של אורי אבנרי,מההומור הדקדנטי של חבורת 'לול' עד הניכור הממוסטל של קבוצת 'העין השלישית',כולם רצו לפרוץ דרך חדשה,אלטרנטיבית.נואיבה הייתה לוודסטוק,לבנון לוייטנאם.