1
רֶמִי
תקווה היא דבר מסוכן. בגללה את רוצה דברים שלא יכולים להיות שלך. חשבתי שהתקווה שלי מתה בדירה מגעילה בדטרויט כשהייתי בת שתים־עשרה, יחד עם חוטי התמימות הילדותית האחרונים שעוד נאחזתי בהם. לכן הופתעתי כשהתעוררתי באותו בוקר מלאת... תקווה.
אולי המילים של אימא, שאותן שמעתי יותר מדי פעמים לאורך השנים, יתגשמו סוף־סוף.
"את תראי. הכול יהיה שונה כאן."
ייתכן שזה היה בגלל העננים הכתומים או בגלל עצי הדקל שהתנופפו ברוח הקיצית מחוץ לחלון חדר השינה שלי. לא משנה מה הייתה הסיבה, התקווה בעבעה מתוכי כמו בימים שהייתי ילדה ולא היה לי מושג.
הבניין החדש שגרנו בו ניצב על גבעת עשב יבש, שגלשה אל חצרות אחוריות תחומות בגדרות שמאחוריהן בתים לבנים עם גגות אדומים. הם הזכירו לי תמונות של עיירות קטנות לחופי הים התיכון. קצת מרופטות, אבל עם קסם של העולם הישן. זה היה שונה לחלוטין מהשכונות המוזנחות שבהן גרנו בדרך כלל.
אל תיקשרי לזה יותר מדי, רֶמי.
ובכל זאת, רציתי לשמר את הרגע, ללכוד אותו בתמונה. פשפשתי בתוך תיק הגב עד שמצאתי את הרכוש הכי יקר שלי, מצלמת קנון רבל 35 מילימטר. כולם רצו מצלמות דיגיטליות, אבל אני העדפתי להשתמש בפילם. התחושה הייתה אותנטית יותר. מצאתי את המצלמה בחנות משכון בטולסה והתחננתי בפני אימא שתקנה לי אותה. אף פעם לא ביקשתי ממנה שום דבר. היא נתנה לי אותה במתנה לכבוד יום הולדתי הארבעה־עשר, באיחור של שבועיים, אבל בכל זאת קנתה לי את מה שביקשתי ועכשיו המצלמה שלי באה איתי לכל מקום.
התכופפתי על המזרן שהצמדתי לקיר אתמול בלילה, רכנתי מחוץ לחלון והתחלתי לצלם. את הזריחה הראשונה שלי בקליפורניה. את הדקלים. מגבות חוף תלויות על חבל כביסה. שלושה גלשנים שעונים על קיר של בית. ואז החזרתי את המצלמה לתוך התיק וחיטטתי בתרמיל שלי, שעדיין היה ארוז על הרצפה. הייתי להוטה לצאת ולחקור את העיר החדשה שלי.
לבשתי ביקיני כתום מהוה מתחת למכנסוני ג'ינס וחולצה של נבחרת שחייה בקולג' שמעולם לא למדתי בו, ודחפתי את כפות הרגליים לנעלי הקונברס הלבנות הישנות שלי. חטפתי את הסקייטבורד ואת תיק הגב, ועשיתי עצירה זריזה בשירותים. החדר היה קטן כל כך, שהברכיים שלי נגעו באמבטיה כשישבתי על האסלה.
הנעליים שלי חרקו על רצפת הלינולאום כשהתגנבתי אל הסלון. דילן עדיין ישן על הספה, כשפניו צמודות לכרית המשענת ורגליו הארוכות מסובכות בסדינים הכחולים־כהים. התבוננתי בו ישן במשך כמה שניות והתלבטתי אם להעיר אותו, אך בסוף החלטתי שלא. רציתי להיות קצת עם עצמי. לראות את האוקיינוס לבדי. ללכוד את הזיכרונות בעשרות תצלומים.
תליתי את התיק על הכתף, סגרתי את דלת הדירה בשקט מאחוריי וירדתי במהירות במדרגות המתכת שבצד הבניין. הדירה שלנו הייתה בקומה השנייה, עם מגרש חניה מתחתיה ועוד שתי קומות מעליה. אתמול בלילה, אחרי שהתמקמנו בדירה, דילן ואני טיפסנו אל הגג ועישנו ג'וינט. הוא הזעיף פנים אל המצלמה כשהסיגריה דחוסה בין שפתיו ועננת עשן אופפת את ראשו. אחי התאום הזועף והמהורהר התאים כמו כפפה לבחורות טובות שהתאהבו בבחורים רעים. הן רצו לתקן אותו. לאלף אותו. לגרום לו לאהוב אותן. אבל הן תמיד נכשלו. בנות שהתאהבו בדילן תמיד סיימו עם לב שבור.
נעצרתי בתחתית המדרגות והסתכלתי על בחור מעבר לכביש שהכניס גלשן לתוך ג'יפ רנגלר לבן. הוא היה מבוגר ממני בכמה שנים, עם עור שזוף זהוב ושיער פרוע בצבע חום בהיר שהסתלסל מעט מעל צווארון החולצה הכחולה הדהויה שלו.
הוא נראה כמו הקיץ. כמו חלום קליפורניה. מוזהב.
אם אלכוד אותו בתמונה, הוא ייכנס לאוסף היפה שלי.
הוא תפס אותי מסתכלת עליו וחייך אליי חיוך יפה ורגוע שגרם לבטן שלי לעשות סלטה.
"מה קורה?" הוא שאל כשהתקרבתי.
"הכול טוב."
"עברת לכאן עכשיו?" הוא הסתכל בעיניים מצומצמות אל הקומה השנייה בבניין שלנו, כאילו ידע שהרגע נכנסנו לדירה.
"רק לעצירה זריזה." לא ידעתי למה אמרתי את זה, אבל בדרך כלל זה היה המצב. לא נשארנו הרבה זמן באותו המקום.
"בדרך לאן?" הוא שאל כאילו באמת התעניין.
"למשהו יותר טוב." זה לא היה נכון. זה אף פעם לא קרה.
הוא הטה את ראשו ועצם עין אחת כאילו עמד לגלות לי סוד. "אין יותר טוב מזה."
האמנתי לו. זה נראה נכון. "אצטרך להאמין לך."
"או אולי תגלי בעצמך."
"אולי," מלמלתי, אבל היה לי קשה להאמין.
הוא הציץ בסקייטבורד שאחזתי מתחת לזרועי. "לאן את הולכת?"
"לחוף." לא הייתי בטוחה אם הוא התכוון לשאול לאן אני הולכת אחרי קוסטה דל ריי, שאלה שלא הייתה לי תשובה עליה, או לאן אני הולכת עכשיו. הסתכלתי על הרחוב הצר המתעקל, כאילו הייתה לי תוכנית פעולה. לא היה לי מושג איך להגיע לחוף. היה לי חוש כיוון נוראי ודילן חשב שזה קורע.
"טוב... נתראה אחר כך." קפצתי על הסקייטבורד וגלשתי במורד הרחוב. תמיד חשבתי שעדיף לסיים שיחה בעצמי. שנאתי שעוזבים אותי מאחור והעדפתי להיות זאת שעוזבת.
הוא צעק משהו מאחוריי, אבל לא שמעתי מה, כי כבר המשכתי הלאה במורד הרחוב והגלגלים של הסקייטבורד החליקו במהירות על האספלט. בתים מטויחים בלבן, דקלים ושיחים טרופיים בצבע ורוד לוהט, חלפו על פניי במהירות. מאוחר יותר גיליתי ששם השיחים האלה הוא בוגנוויליה.
היה שקט בשעת הבוקר המוקדמת, כשהעיר ישנה עדיין. בזוהר הענברי שאפף אותה, קוסטה דל ריי הייתה עיירת חלום. כאילו נלקחה מתפאורה של סרט. אבל ידעתי שאסור לי להרגיש כאן בבית. מעולם לא נשארנו באותו מקום מספיק זמן כדי להכות שורשים. היינו נוודים. נשמות חופשיות, קראה לנו אימא, כאילו זה הפך אותנו למיוחדים. היא טענה שכולם רוצים להיות כאלה, אבל מפחדים. היא טעתה. אנשים רוצים להרגיש שייכים. הם רוצים תחושה של בית. אבל אף פעם לא טרחתי להתווכח איתה, היא ממילא לא הייתה מקשיבה.
מזווית העין ראיתי את הג'יפ הלבן מתקרב אליי מאחור. מוזיקה בקעה מהחלונות הפתוחים וזו הייתה מנגינה רגועה, סוג של בלוז עם קצת סול. הבחור הזה היה הקלישאה המושלמת לגולש. "אם את רוצה להגיע לחוף, את לא בדרך הנכונה," הוא אמר בנינוחות.
טוב, זה לא באמת הפתיע אותי.
"הוא רחוק מכאן?"
"נסיעה של חמש דקות."
"אז במהירות שאתה נוסע..." מהירות של חילזון.
"זה ייקח הרבה יותר זמן." לא נשמע שזה הטריד אותו במיוחד, נדמה שהיה לו את כל הזמן שבעולם.
"ואתה בכיוון הנכון?"
"במכונית, כן. ברגל, לא. זה כביש חד־סטרי ואת בכיוון מזרח."
"אני עוקבת אחרי השמש."
הרגשתי שהוא מחייך, אבל לא הסתכלתי עליו כך שלא הייתי בטוחה.
"אני אתן לך טרמפ," הוא אמר בסופו של דבר.
"אתה תמיד מציע טרמפים לאנשים זרים?"
"רק לכאלה שיורדים אל החוף לפני שבע בבוקר."
"איך אני יכולה לדעת שאתה לא רוצח סדרתי?"
"זה מצריך אמון."
"כבר השתמשתי במכסה שהייתה אמורה להספיק לי לכל החיים."
הוא צחק ואני צחקתי יחד איתו, כאילו זו בדיחה. לא הסתכלתי עליו. פחדתי שהוא יסנוור אותי או שהוא יראה יותר מדי. חתולת רחוב. זבל לבן. זונה. בת של זונה. כוסית. כבר שמעתי הכול. לא רציתי לקחת את הסיכון שאולי הוא יראה את מה שבחורים אחרים ראו. לא יודעת, אולי רציתי שהוא יראה בי משהו טוב. משהו מעבר לעטיפה החיצונית.
"ילדה יפה כמוך... את יכולה לקבל כל מה שאת רוצה," אימא אמרה תמיד. "את תראי, מותק. את תראי כמה דלתות היופי פותח בעולם הזה."
לפעמים חשבתי שהיופי שלי הוא יותר קללה מברכה. הוא משך תשומת לב. ומניסיוני, זאת הייתה תשומת לב מהסוג הלא נכון.
"קוראים לי שֶיין, דרך אגב."
"רֶמי, דרך אגב."
"רֶמי," הוא חזר אחריי, כאילו רצה לנסות לגלגל את השם על לשונו.
נקראתי על שם המשקה רמי מרטן. אימא טענה שהוא סוגה עילית, כמוני. לא הייתה לי ברירה אלא להאמין לה. שם המשפחה שלנו הוא סנט קלייר. דילן ואני חשדנו שהיא המציאה אותו כי הוא נשמע לה מפואר ומרשים, אבל החשד הזה לא אומת מעולם.
"מה הסגנון האהוב עלייך?" הוא שאל.
הסגנון האהוב עליי? אה, נכון. לבשתי חולצה של נבחרת שחייה. "פרפר." זה הסגנון הראשון שעלה לי בראש. לא היה לי שום מושג איך שוחים פרפר, אבל שיקרתי בלי בעיה.
הוא גיחך. "ניסיון נחמד. אני לא קונה את זה."
"מה הסגיר אותי?"
"הזרועות המדולדלות שלך."
נחרתי בהפתעה, "אין לי זרועות מדולדלות."
"גם אין לך כתפיים של שחיינית."
הצצתי בשֶיין בזהירות. היו לו כתפיים של שחיין. רחבות, בניגוד למותניו הצרים. הוא היה רזה וגמיש, כולו שרירים, בלי שום גרם של שומן. מיהרתי להסיט את המבט ולהתמקד בכביש שמולי. הג'יפ הזה היה מלא בדברים טובים מדי.
אימא תמיד אמרה שאם משהו נראה טוב מכדי להיות אמיתי, סביר להניח שהוא לא אמיתי. מה שמסביר את הנטייה המדהימה שלה לחבל בכל מה שנראה טוב מדי. לפעמים פחדתי שאהיה בדיוק כמוה.
הג'יפ האט ונעצר בצומת. לחצתי את העקב אל קצה הסקייטבורד, שנגרר על האספלט עד שנעצר גם הוא. לפנות שמאלה? ימינה? או לחזור אחורה?
"בואי כבר. תיכנסי," הוא אמר כשהבחין בחוסר ההחלטיות שלי. "המצפון שלי לא יהיה שקט אם אשאיר אותך כאן."
היססתי. כנראה כי רציתי להיכנס לג'יפ שלו. מאז שזכרתי את עצמי, היססתי אם לקבל את הדברים שרציתי. בדרך כלל הם הגיעו עם תנאים. הוא רכן הצידה ופתח את דלת הנוסע, הזמנה נוספת להיכנס ולתת לו לקחת אותי למקום שאליו הוא נוסע. זה היה מפתה.
נשכתי את השפה התחתונה ושקלתי את ההצעה שלו. הייתי אמורה לפחד. הייתי אמורה להילחץ מההצעה לקבל טרמפ מאיש זר. העובדה שהוא היה חתיך מבחוץ, לא הבטיחה שהוא לא מכוער מבפנים. גם אנשים יפים עושים דברים רעים. אבל שום מנורת אזהרה לא נדלקה בתוכי. זה לא שיכולתי לקבוע שהוא בלתי מזיק. הלב שלי עשה דברים מסוכנים. בלתי מזיק? היה לי מספיק ניסיון כדי שלא אחשוב כך על אף אחד.
תקראו לי משוגעת, אבל טיפסתי אל מושב הנוסע, הצבתי את הסקייטבורד על הרצפה בין רגליי והנחתי את התיק על ברכיי. לא תמיד קיבלתי את ההחלטות הכי טובות. עשיתי הרבה דברים טיפשיים בחיי ואולי זה יהיה אחד מהם.
"תודה," אמרתי כשהוא התחיל לנסוע.
"אין בעיה."
עכשיו, כשהייתי בתוך הג'יפ, החלל נראה קטן מדי. אינטימי מדי. היה שם ריח של קוקוס ושל שעווה. השענתי את הכתף על הדלת וקילפתי בהיסח הדעת את הלק מעל הציפורניים.
הוא פלט סדרה חסרת היגיון של אותיות ומספרים. על מה הוא מדבר?
"זאת לוחית הזיהוי שלי. תכתבי הודעה לחברה, ככה ידעו איפה לחפש את הגופה."
"אתה חדש בעסקי הרצח הסדרתי, נכון?"
"מה הסגיר אותי?"
הצלחתי רק לצחוק.
כעבור כמה דקות, החצץ נגרס תחת צמיגי המכונית כשהוא נכנס למגרש חניה ריק. ריח הים היה חזק יותר עכשיו ויכולתי לשמוע את הגלים, אבל לא ראיתי את החוף.
"את גולשת?" הוא כיבה את המנוע והוציא את המפתח מחור ההצתה.
נדתי בראשי. "אף פעם לא הייתי בים. האמת היא שאף פעם לא ראיתי אותו," הודיתי.
הרגשתי שהוא בוהה בי בתדהמה ולא מצליח לדמיין את זה.
"טוב, תודה על הטרמפ." התרחקתי מהג'יפ והייתי מוכנה להסתובב וללכת.
"חכי שנייה וארד איתך."
"אה, אתה לא צריך לעשות את זה." אבל רציתי שהוא יעשה את זה. רציתי ללכת איתו, ולכן חיכיתי.
"זה מסיבות אנוכיות לגמרי." הוא חייך, הוציא את הגלשן שלו מהמושב האחורי ואז פשט את החולצה וזרק אותה לתוך הג'יפ בתנועות אגביות כאילו זה לא סיפור. וזה באמת לא היה. זה לא היה אמור להיות. אבל לא הצלחתי לנשום. המבט שלי שוטט על העור הזהוב השזוף שנמתח מעל השרירים וירד אל ה-V המכוסה פלומה דקה של שיער זהוב. שביל הזהב שהוביל אל מה שהסתיר מתחת למכנסי הגלישה שלו. אלוהים. מה לא בסדר איתי?
הוא חייך אליי חיוך שובב והרגשתי שהוא קורא את המחשבות שלי. מיהרתי להסיט את המבט והעמדתי פנים שלא בלעתי אותו בעיניי.
התאמתי את עצמי לקצב שלו והתקדמנו על שביל חול שעבר בין שיחים סבוכים ועשבים גבוהים שהתנועעו ברוח החמה. עורי נהיה דביק מהאוויר המלוח וחשתי את טעם האוקיינוס על שפתיי.
הזרוע שלי התחככה בזרועו וצמרמורת נעימה עברה במורד עמוד השדרה שלי. נשמתי עמוק בניסיון להשתלט על דהרות הלב שלי.
תירגעי, רֶמי.
"איך זה שאף פעם לא ראית את הים?"
משכתי בכתפיי, "אף פעם לא גרתי לידו."
"מאיפה את?"
"מכל מקום ומשום מקום. עברנו הרבה." כחכחתי בניסיון להסיט את השיחה מהחיים המשוגעים שלי. "למה אמרת שזה מסיבות אנוכיות לגמרי? מקודם?"
הוא חייך, אבל לא ענה על השאלה. הגענו לקרחת קטנה בראש גבעה ופתאום ראיתי אותו פרוש לרגלינו — האוקיינוס השקט. הים התחכך בשמיים והיה קשה לומר איפה הוא נגמר והם התחילו. הצבעים היו שקטים ומעורפלים, כמו בתמונה ישנה. הסתכלתי בתדהמה על הגלים שנוצרו וגדלו, ואז התרסקו ומילאו את האוויר ברסס. הגאות מיהרה אל החול הזהוב ואז נסוגה שוב. האוקיינוס היה אינסופי ונמתח עד מעבר לאופק, עם שחפים שהסתחררו סביבו. חשבתי שהמים יהיו כחולים, אבל באור הזה הם נראו בצבע אפור כמו פלדה והגלים נצבעו בגוון ירוק של טחב. כנראה מהאצות.
שאפתי שאיפה עמוקה מאוויר הים ורעם הגלים השקיט את הקולות בראשי, הטביע את הכיעור והשרה עליי שלווה שלא חשתי מעולם. לא ידעתי אם זה בגלל שאני עומדת ליד הבחור השזוף הזה עם שיער הדבש שלו והשרירים המפוסלים, או שהאוקיינוס עצמו העלים את המכשולים והציב במקומם חלומות על כל מה שאפשרי. זה היה הדבר הקרוב ביותר לחוויה דתית שחוויתי אי־פעם.
הרגשתי קטנה כל כך, אבל לא באופן של חסרת חשיבות.
הבית, חשבתי. מצאתי את הבית שלי. וזו הייתה מחשבה משונה בשביל נוודית כמוני.
"בגלל זה," הוא אמר בשקט, כאילו לא רצה להפר את הכישוף שלכד אותי.
"בגלל מה?" שאלתי והמשכתי לבהות באוקיינוס, כמעט לא מודעת לחיוך שעיקל את שפתיי.
"בגלל המבט שלך עכשיו. רציתי להיות הראשון שתראי איתו את הים."
אה. העברתי את מבטי מהנוף אליו. מקרוב ראיתי שיש לו עיני אגוז בגוני ירוק וחום עם נגיעות של ענבר. הלסת המפוסלת שלו הייתה מכוסה זיפים קטנים, כאילו לא התגלח כמה ימים, והאף שלו התקלף. משום מה, האף המתקלף הזה נראה לי מקסים. הוא גרם לו להיראות יותר אנושי, ופחות דמוי אל. המבט שלי ירד אל פיו, אל שפתיו המפושקות והפצועות מעט. לשונו עברה על שפתו התחתונה המלאה לפני שתפס אותה בין שיניו הלבנות הישרות.
איזו תחושה תהיה לשפתיים האלה על השפתיים שלי? איזה טעם יהיה לו? כמו שמש חמימה וים?
"אחי. מה הולך?" קול גברי מאחורינו קטע את הכישוף שהוטל עלינו. כשהסתובבתי לאחור, ראיתי שני בחורים מחזיקים גלשנים.
"איך היה בג'יי־ביי?" שאל בחור עם שיער בלונדיני מתולתל.
שיין חייך ותשומת הלב שלו עברה ממני אליהם. "פאקינג מטורף."
"בטוח, ראיתי שלקחת מקום שלישי. לא רע, אחי. ומה שמעתי על זה שנלחמת בכריש עמלץ לבן?"
"הסיפורים נהיים יותר ויותר מוגזמים," אמר הבחור עם השיער הבלונדיני הקצר.
"אתה חתיכת אגדה."
"אל תוסיף לאגו המנופח שלו. אלה היו כלבי ים."
"כלבי ים עם סנפירים," צחק שיין.
שלושתם צחקו ואז שיין הניח את ידו על גבי התחתון וצירף אותי למעגל.
"רמי, זה טראוויס. אסור לסמוך עליו." הוא זקר את האגודל לכיוון הבחור עם השיער הבלונדיני הקצר ואז אל השני. "וזה אחיו ראיין. גם עליו אל תסמכי."
"איזה מנוול," אמר טראוויס.
שיין הניח את זרועו סביב כתפיי בתנוחה של סימון טריטוריה. "תישארי איתי."
"עדיף לסמוך על רוצח סדרתי שמכירים?"
שיין קרץ. "בדיוק."
"איך הכרתם?" שאל טראוויס. "יצאת אתמול בלילה?"
"אתה כזה פילגש קנאית. ולא, מצאתי את רמי בצד הכביש כשהיא חיפשה טרמפ. כל השאר היסטוריה."
ראיין הנהן כאילו זה טיפוסי לגמרי בשביל שיין והוא אוסף בחורות כל יום. "זה לא היה מפתיע אותי."
"אתה האמנת גם לסיפור על כריש העמלץ הלבן," אמר טראוויס.
ראיין משך בכתפיו, "אי־אפשר לדעת. כל מיני דברים קורים בעולם של שיין."
"מקרה קשה של פולחן אישיות," אמר טראוויס. "אין לך בושה."
שיין צקצק בלשונו וטלטל את הראש. "הנה הוא שוב מתחיל לקנא."
"לגמרי, נכון?" אמר ראיין כשירדנו במדרגות העץ אל החוף.
שיין וראיין התווכחו על כיוון הרוח ועל גודל הגלים בשפת גולשים. צינורות חלולים. שבירות ימינה ושמאלה.
כשהגענו לתחתית המדרגות, חלצתי את הנעליים והתכופפתי להרים אותן.
"נעים להכיר," אמרתי לבחורים ונופפתי בידי. הם החזירו לי באותן מילים והתחלתי להתקדם על החול הרך לבדי. כשהגעתי למקום שנראה לי מדויק, לא קרוב מדי למדרגות או לסוכת המציל הריקה, הנחתי את הסקייטבורד ואת התיק, שמטתי את הנעליים והתיישבתי ברגליים משולבות. הרמתי את החול הרך בידיי והנחתי לו לנזול מבין אצבעותיי.
שיין הלך אחריי ונעצר מולי. הבחנתי בצלקות לבנות דקות על הקרסוליים שלו לפני שהרמתי את מבטי אל עיניו. "כמה זמן את נשארת?"
"לא ברור."
"אם עוד תהיי פה כשאסיים לגלוש, אני אתן לך טרמפ."
"תודה."
הוא פנה ללכת ואז חזר שוב, כאילו שכח משהו. "רוצה לראות את הזיקוקים הלילה?"
אוי, אלוהים. הוא הזמין אותי לצאת. לא כדאי שאסכים. ממש לא כדאי. "כן. נשמע טוב."
שיין רכן מולי. "מגניב. תני לי את מכשיר הטלפון שלך." חיטטתי בתיק ושלפתי את הטלפון. זה היה מכשיר פלסטיק חד־פעמי שקניתי בוולמרט.
"את סוחרת סמים?" צחק שיין כשהושטתי לו אותו.
"זה העיסוק הצדדי שלי, כמו העבודה שלך מהצד בתור רוצח סדרתי."
הוא גיחך כשהקיש את הפרטים שלו ואז התקשר אל עצמו, כך שלכל אחד מאיתנו יהיה את המספר של האחר. הוא ניתק את השיחה, החזיר לי את המכשיר בחיוך, ואני מתּי טיפה מבפנים.
"נתראה אחר כך, רמי," הוא קרא מעבר לכתפו ופנה אל המים.
הסתכלתי עליו כשחתר אל ראיין ואל טראוויס. הוא נראה בבית, טבעי כל כך, כשהיה על גבי הגלשן שלו. רגוע. כאילו הוא בדיוק במקום שבו הוא צריך להיות.
כששיין תפס את הגל הראשון, לא הצלחתי להוריד ממנו את העיניים. הוא גלש בזיגזג על ראש הגל, גופו רכון מעל הגלשן, ורכב על הגל לכל אורכו. הוא תפס תנופה, עשה סיבוב של 180 מעלות, והגלשן נשאר מתחתיו כאילו היה חלק מגופו.
עף לי הראש רק מלהסתכל עליו. יכולתי ממש להרגיש את האדרנלין זורם לי בגוף.
מיקדתי בו את המצלמה וצילמתי אותו תופס גל אחרי גל. גנבתי חלקים מהנשמה שלו והוא אפילו לא היה מודע לכך. זה היה כל כך יפה. כמו שירה בתנועה. הוא תמרן על הגלים בכזו מהירות, בחן ובגמישות, שנותרתי המומה. הסתכלתי על שני הגולשים האחרים כדי להשוות, אבל לא היה שום מקום להשוואה. טראוויס היה טוב, ראיין היה בסדר, ושניהם היו כלום לעומתו. ידעתי שהוא מיוחד. ידעתי שהוא טוב. כאילו, ממש טוב.
קודם כול, הוא לקח הרבה יותר סיכונים מהם. שיין הוציא הכול, לא חסך שום דבר, ובכל זאת נראה כאילו הוא לא מתאמץ בכלל. שמתי לב שגולשים אחרים פינו לו את הדרך. הם סטו הצידה כשהוא רדף אחרי גל, במעין הפגנת כבוד, הכרה בעובדה שהוא הגולש הכי טוב בסביבה.
לא ידעתי כמה זמן ישבתי על החוף. זה היה מספיק זמן כדי שהשמש תהיה חזקה והחום יתעצם. מספיק זמן כדי שמספר הגולשים יוכפל והחוף יתמלא באנשים. צבע המים השתנה, ובזכות אור השמש הם נצנצו כמו אלפי יהלומים כחולים וירוקים.
יכולתי להסתכל עליהם גולשים כל היום. לא עליהם. עליו.
הבטן שלי קרקרה והזכירה לי שלא אכלתי מאתמול בערב. עזבתי בחוסר רצון את מקומי על החוף ופילסתי את דרכי על פני החול. כשהגעתי לראש המדרגות, הסתובבתי כדי להעיף מבט אחרון. מהמרחק הזה לא הייתי בטוחה, אבל נראה לי שהוא הסתכל עליי עוזבת.
באמת חיכה לי דייט הערב?
"איפה היית?" דילן ליקק את חמאת הבוטנים מסכין הסטייקים שבה השתמש כדי להכין לעצמו כריך. שערו הכהה הזדקר בכל כיוון ותבנית הריפוד הגבשושי של הספה הייתה מוטבעת על לחיו השמאלית.
"הלכתי לחוף הים. הוא מדהים, אתה תמות עליו."
הוא זרק את הסכין אל הכיור והלהב המתכתי התנגש ברעש בפלדה. דילן נשען על הדלפק החום.
"הלכת בלעדיי?" הוא נשמע פגוע וכועס, כמו בדרך כלל בימים האחרונים. התגעגעתי לדילן שהיה צוחק עד שדמעות זלגו מעיניו. אבל הנער ההוא נעלם מזמן.
"האוקיינוס עדיין שם. הוא לא הולך לשום מקום."
הוא הזעיף את פניו ונגס בכריך. ניקיתי את הסכין שבה השתמש, הכנתי לי כריך משלי ונשענתי על הדלפק לצידו בזמן שאכלתי. חוץ מהקירות בצבע בז', הכול היה חום — הארונות, רצפת הלינולאום, משטחי העבודה, המקרר. ריח של אקונומיקה ושל חומרי ניקוי בניחוח לימון עמד באוויר. הדירה הזאת הייתה נקייה ויפה יותר מהחורבות שבהן גרנו בדרך כלל. היא גם הייתה יקרה יותר. זה הדאיג אותי.
"איך שם?" הוא שאל וסיים את הכריך שלו. מצב הרוח שלו השתפר עכשיו, כשהיה לו קצת אוכל בתוך הגוף. הוא לגם חלב ישירות מהקרטון וניגב את פיו בגב כף ידו.
"יפהפה. עוד יותר יפה מהתמונות."
הגבות הכהות שלו התרוממו בהפתעה. בדרך כלל הרגשתי הפוך. שהתמונות טובות יותר מהחיים האמיתיים. אבל הפעם התמונות לא עשו צדק עם הים, לתמונות יש גבולות. הן לא יכולות להעביר את רעש הגלים. את ריח האוויר של הים. את העוצמה והמרחב של האוקיינוס.
"רוצה לקפוץ לשם?"
הוא הנהן והביט בי כשעל פניו חיוך נדיר. החיוכים שלו היו יפים בצורה שוברת לב, אבל החיוך נעלם מפניו מהר כל כך עד שתהיתי אם דמיינתי אותו.
דחפתי אותו בכתפי. "מה קרה?" שאלתי כי היה לי אכפת. תמיד היה לי כל כך פאקינג אכפת. תמיד היינו מתואמים בשלמות, כמעט כאילו קראנו את המחשבות זה של זה. הייתה תקופה שיכולנו לתקשר בלי מילים. אימא קראה לזה שפת התאומים הסודית שלנו. אבל בזמן האחרון הוא התרחק ממני. הוא הקים חומה בלתי נראית וזה הרג אותי שלא דיברנו כמו פעם.
דילן דחף את עצמו מהדלפק ונעמד מולי בזרועות שלובות על חזהו החשוף. הוא נהיה גדול יותר בחודשים האחרונים — רזה ומאיים, עם כתפיים רחבות ושרירים מסותתים.
"אני לא רוצה לעזוב." עיניו הכחולות־אפורות הביטו בעיניי. העיניים של דילן סערו תמיד, כאילו משהו תמיד התבשל אצלו מתחת לפני השטח. "אני נשאר כאן. אני לא עובר שוב."
הוא חשק את הלסת וצמצם את עיניו אליי, אתגר אותי להטיל ספק בדברים או לציין שזה לא תלוי בנו. הנהנתי בהסכמה ואפשר היה לחשוב שיש לנו כוח לקבל החלטה כזאת. "ברור."
"אני רציני," הוא סינן בקול נמוך וכועס. גופו היה מתוח כאילו אמרתי לו כרגע שהוא לא יכול.
"אני יודעת שאתה רציני. אני בצד שלך." הסתכלתי בעיניו במבט יציב כדי להזכיר לו שאנחנו יחד. כתפיו נרגעו והוא שפשף את פניו בידו.
אחרי כל מה שעברנו, אחרי כל הפעמים שבהן דילן היה מצוברח ועצבני ולא הסכים לתקשר איתי, הברית בינינו עדיין הייתה חזקה. לפעמים הייתי צריכה להזכיר לעצמי את זה. אם לא נהיה יחד, לאן נגיע בסוף?
"בואי נעוף מפה."
סיימתי את הכריך שלי והלכתי בעקבות דילן אל הסלון. הוא לבש חולצה אפורה מהוהה עם צווארון קרוע ודחף את כפות רגליו לסניקרס הגבוהות שלו. עם הסקייטבורד בידו הוא צעד אל הדלת, נחוש לצאת מהדירה הזאת ולראות את העיר החדשה שלו. העיר שאותה בחר כשסימן על המפה בטוש סגול, בזמן שנסענו מזרחה מליטל רוק.
באותו היום, אימא צחקה ושאלה, "אתה רוצה לחצות את המדינה?" היא הייתה במצב רוח טוב. היא תמיד הייתה שמחה כשיצאנו לדרך. מנגד, מייד היה אפשר לדעת עליה שהיא מוכנה לעזוב. אימא נהייתה חסרת שקט, הייתה מתחילה להתלונן על האנשים או על העבודה שלה כברמנית או על השכנים החטטנים. היא הייתה מקבלת את הניצוץ הזה בעיניים, כאילו דמיינה מקומות רחוקים שבהם כל הנוצץ זהב. פעם הייתה לה היכולת לשכנע אותנו שהעיר הבאה תהיה כמו דיסני־וורלד, רק יותר טובה. הפסקנו להאמין לה בערך בתקופה שבה הפסקנו להאמין בסנטה קלאוס. אבל היא התנהגה כאילו לא הרגישה בחוסר ההתלהבות שלנו. אולי היא באמת לא הרגישה בו.
דילן הצביע על המפה. "הקפתי את שם העיירה. זה אומר שאנחנו חייבים לנסוע לשם. אלה החוקים."
אימא זקרה את הגבות. "ממתי אתה משחק לפי החוקים?"
"מהיום." הוא שילב את זרועותיו מעל החזה, חשק את הלסת וחיכה שאימא תסכים.
"טוב, בסדר. קוסטה דל ריי, הנה אנחנו באים. רק נעשה עצירה קטנה בלאס וגאס."
רטנתי, אבל דילן התרגש כל כך שזה לא פגע במצב הרוח שלו. העברנו ארבעה לילות בלאס וגאס. דילן ואני צפינו בטלוויזיה בחדר במלון הדרכים ואכלנו אוכל שקנינו במכונות. הוא השיג שישיית בירות ושקית קטנה של מריחואנה מחבורת בחורים שהגיעו לעיר למסיבת רווקים, וחזר לחדר שלנו שיכור ומעורפל. לא ראינו את אימא עד ליום החמישי, כשהיא חזרה בשש בבוקר עם איפור מרוח, בשמלת פאייטים שחורה הדוקה ועקבים בגובה חמישה־עשר סנטימטרים.
"תראו מי עשתה מכה." היא שלפה ערמת שטרות של מאה דולר מהחזייה ונופפה בהם מתחת לאף שלנו. "נצטרך לחגוג בסטייל. אבל קודם אנחנו צריכים לעוף מכאן."
לא שאלתי למה. לא רציתי לדעת. חשדתי שהיא לא זכתה בכסף במשחק קוביות או במכונות מזל, אבל לא העליתי שום ספק וגם דילן לא. בכל מה שקשור לאימא, היו דברים שהעדפנו לא לשמוע עליהם. ראינו מספיק כדי להגיע למסקנות משלנו. אז יצאנו לדרך, לחצנו על דוושת הגז והסתלקנו ממגרש החניה של מלון הדרכים המגעיל בווגאס. ראינו את המנהל רץ אחרינו, מנופף בידיו באוויר וצועק קללות. אימא השאירה אותו בעננת אבק בלי להעיף בו מבט נוסף, הגבירה את המוזיקה ושרה בלדות רוק ורוק כבד.
נסענו בדרך היפה יותר לקליפורניה. היא נהגה במדבר, בכבישים שבהם לא נתקלנו בשום רכב נוסף ממרחק קילומטרים. אימא התרחצה בעירום באגם לאור הירח, בזמן שדילן ואני נשענו על עצי אורן והשגחנו מזווית העין כדי לוודא שהיא לא טובעת. היא בזבזה כסף על ארוחות של מאכלי ים וסטייקים עם בקבוק שמפניה פרטי בשבילה, עד שהחבאתי את שאר הכסף. אם לא הייתי עושה את זה, היא הייתה מבזבזת שכר דירה של חצי שנה על מסע קניות של כל מיני שטויות שלא היינו צריכים ושללא ספק יגיעו בסוף אל חנות של משכונאי.
לפני שדילן ואני יצאנו אל החוף, בדקתי מה שלום אימא. היא עדיין ישנה, הווילונות היו סגורים והחדר היה אפל. ריח של עשן סיגריות מילא את האוויר. היא זזה במיטה, פקחה את עיניה וניסתה להתמקד בי.
"מותק?" היא קרקרה בקול צרוד כאילו לא השתמשה בו זמן מה. "את בסדר?"
"כן, אימא. הכול טוב. דילן ואני הולכים לים. את צריכה משהו?"
היא מלמלה מילים שלא הבנתי, עצמה שוב את העיניים ונשכבה על הצד. הסתכלתי עליה ישנה במשך כמה רגעים. דילן ואני ירשנו את השיער השחור שלה, את עצמות הלחיים הגבוהות ואת צבע העור בגוון חום־זהוב שבזכותו תמיד נראינו שזופים קצת, גם כשלא היינו. פעם היא סיפרה לנו שיש לה צד משבט צ'רוקי, אבל אימא אמרה הרבה דברים והם לא תמיד היו נכונים. דילן ואני לא ידענו מי אבא שלנו או שום דבר על החיים שהיו לה לפני שנולדנו. בכל פעם ששאלנו אותה אימא אמרה שזה לא חשוב, שילדים צריכים רק אימא.
לפעמים הרגשתי שאין לנו אפילו את זה.
