1


למה היא לא התרכזה?
למה היא לא הבחינה בקול המוכר להחריד של צעדים על חצץ?
אלמלא חשבה לקסי על עגילי כסף – מהסוג שהאור נלכד בו בשעת תזוזה – ייתכן שהייתה מתעלמת מצלצול הפעמון החד. רצה הגורל, ודעתה הייתה מוסחת כליל כשפתחה את הדלת וראתה לפניה את דמותו המתנשאת של הפרוד שלה, שאור השמש התנוצץ על שיער ההובנה שלו.
עמידתו הייתה יציבה וקפואה. דומה שהוא קלט את כל האור סביבו, כמו נייר ספיגה ששותה כתם דיו כהה.
ליבה של לקסי נצבט בכאב. בפעם האחרונה שראתה אותו הוא קשר את עניבתו באצבעות רועדות מזעם. עניבה כחולה, זכרה – שצבעה תאם להפליא את עיניו.
מבטו ליחך אותה כעת כמו להבת קובלט. היא חשה שהוא מפשיט אותה במבטו. האם זה מה שעשה? הרי פעם הוא אמר לה שכל גבר שמביט באישה מדמיין מעשה אהבה איתה. והיא הקשיבה לו, כמובן, כי קסנון היה מומחה בכל הנוגע לסקס, והיא לא. ליבה החל לנגוח בחוזקה בחזה.
מדוע הוא כאן?
היא הצטערה שלא הספיקה להסתרק. היא לא ניסתה להרשים אותו, אבל בכל זאת היא לא חפה מגאווה. הוא נראה לה המום. המום כפי שהיא הרגישה – אף שהיא חשדה שההתערערות הרגעית של שלוותו נבעה מסיבות שונות לגמרי. היא ידעה שהיא לא דומה כהוא זה לאישה שאיתה התחתן. היצור המוזהב שהביט בו מבעד למעטה טול מצועף היה זיכרון רחוק ותו לא. בימים אלה היא התלבשה כמו נשים אחרות. היא התנהגה כמו נשים אחרות. אין יותר בגדי עילית ומכוניות מהירות. ידה נדדה מעלה כדי להסיט קווצת שיער תועה מאחורי אוזנה. כבר אין גם ביקורים יקרים בסלון השיער.
ואילו הוא, כמובן, נראה בדיוק אותו הדבר.
מטר שמונים ושמונה ועיניים כחולות. קסנון קאנליס. גבר עוצמתי בעל עור זית שהיה לאגדה ביוון מולדתו. גבר שמפניו ניבט יופי קודר ומחוספס. וגבר שהיא לא רצתה לראות שוב לעולם.
"קס-קסנון," אמרה, קולה כושל באמירת השם שהיא לא הגתה זמן רב.
"תודה לאל." הוא חייך את החיוך העוקצני המוכר לה היטב. "לרגע חשבתי ששכחת אותי."
לקסי כמעט צחקה מהרמיזה המגוחכת. לשכוח אותו? יהיה קל יותר לשכוח את שמה. נכון, הוא לא העסיק את מחשבותיה עשרים וארבע שעות ביממה כמו בימים שהפרידה הייתה טרייה. לפני שהיא החליטה לקחת את עצמה בידיים. היא ידעה שלעולם לא תתאושש אם תמשיך לעסוק בו במחשבותיה בכפייתיות. הנזיפה העצמית הרצינית שלה עזרה לה לעבור את התקופות הקשות ביותר. היא עזרה לה לעבור את אותם ימים עגומים וקודרים שבהם מרוב געגועים אליו היא הרגישה כאילו מישהו תלש את ליבה ומחץ אותו.
אך היא התאוששה כי אנשים תמיד מתאוששים, גם אם בעיצומו של הקושי הם לא מאמינים בכך. והיא שרדה דברים קשים יותר מהנישואים שלה, שהיו טעות מההתחלה.
"אתה לא אדם שקל לשכוח, קסנון," אמרה, ובמחשבה שנייה הוסיפה, "וחבל שכך."
הוא צחק, אבל הצחוק נשמע מוזר. אולי היא פשוט כבר לא הייתה רגילה לקול של צחוק גברי. או למראה של גבר – כל גבר שהוא – שמופיע על מפתן הקוטג' שלה ומביט בה בתחושת זכאות מטרידה כל-כך.
עיניו הכחולות קדחו בה. "את לא מזמינה אותי להיכנס?"
התנהגותו הייתה מטרידה משהו, ולקסי הרגישה הבהוב של תחושה מבשרת רעות. "יש טעם?"
"אין בך אפילו טיפת סקרנות לגלות למה אני כאן?" מבטו נדד מעבר לכתפה אל הפנים החמים והנעים של הקוטג' שלה. "למה נהגתי מלונדון אל המקום הקטן ושכוח האל הזה שבו בחרת לחיות?"
"אני מתארת לעצמי שהסיבה משרתת אותך, ואותך בלבד," ענתה. "ואם זה המצב, אני לא מעוניינת. אין לי מה להוסיף על מה שכבר נאמר."
"במקומך לא הייתי ממהר להגיד את זה, לקס."
"איומי סרק לא יעבדו, קסנון." היא הפנתה אליו חיוך מתוח. "סירבת להתגרש ממני פעם אחר פעם, ונראה שהגענו למבוי סתום. אז אם לא הבאת איתך את המסמכים, נצטרך להגיד שלום ולא להתראות. אני מצטערת אם הנסיעה שלך הייתה מבוזבזת, אבל..."
היא החלה לסגור את הדלת אך נעצרה כשהוא תחב במהלך שערורייתי נעל איטלקית רכה אחת לרווח הצר. לרגע חשבה להטיל את כל משקלה על הדלת, אבל היא ידעה שאין טעם לנסות. לקסי הייתה חזקה יחסית לאישה, אבל הוא היה בנוי כמו שור. היא זכרה את הפעם הראשונה שהוא הרים אותה ונשא אותה ללא מאמץ למיטה. איך היא נהמה בעונג. לקסי נרעדה מהזיכרון. איך היא בכלל יכלה להיות האישה ההיא?
"הטקטיקות הכוחניות שלך מיותרות בעיניי," אמרה.
"זה מה שיש."
עיניו פגשו בעיניה, ולקסי ידעה שבמאבק הזה היא לא תנצח. "אז אולי כדאי שתיכנס," אמרה בחוסר אדיבות. "אולי תרצה לחבוט בחזה שלך כמו קוף באותה הזדמנות?"
"אולי," הסכים. "אני יודע כמה הקטעים המאצ'ואיסטיים האלה מחרמנים אותך."
אל תבלעי את הפתיון, אמרה לעצמה אף שחיוכו הקריר אמר לה שהוא נהנה מזה. מצד שני, קסנון חי על מאבקים, נכון? הוא אהב את הריגוש ואת טעם הניצחון. זו הייתה אחת הסיבות להצלחתו בעולם ולניצחונותיו בחדר הישיבות.
מעבר לכתפו היא ראתה את הלימוזינה הנוצצת שלו חונה באלכסון למרגלות השביל הזעיר שלה. הצעד לא היה יכול להיות הפגנתי יותר גם אילו ניסה, והיא קיוותה שאף אחד מהשכנים שלה לא בבית. היא עייפה מהתהילה שחוותה פעם ועשתה את כל המאמצים להשאיר אותה מאחור. היא השקיעה מאמצים רבים בלהיות נורמלית. היא השקיעה זמן בהתערות בקהילה המקומית וניסתה להוכיח שהיא בדיוק כמו כולם. הדבר האחרון שהיא רצתה היה שקסנון קאנליס יופיע וימחה את כל מאמציה בהפגנת עושר ראוותנית אחת. "אתה תופס המון מקום עם הרכב זולל הדלק הזה."
"את רוצה שאבקש מהנהגת שלי להזיז אותו?" הוא זקף גבותיו. "אני יכול לשלוח אותה מכאן לכמה שעות, אם את רוצה."
ברוב טיפשותה, מילה אחת נקלטה אצלה יותר מכל האחרות. מילה שהדהדה בראשה בצורה מעצבנת. "יש לך נהגת?" שאלה מבלי שנערכה להבזק הקנאה הפרימיטיבית שנורה בה.
"למה לא?" הוא משך בכתפיו. "הרי תמיד אמרת לי שאני צריך להיות שוויוני יותר."
"מבחינתך השוויון מתמצה בזכות הצבעה לנשים, קסנון. חשבתי שאתה לא אוהב שנשים מסיעות אותך? אתה קיטרת הרבה על הנהיגה שלי."
"זה היה שונה," אמר כשסגר אחריו את הדלת וחייך אליה בהתנשאות. "המזג שלך לא מתאים לישיבה מאחורי הגה של מכונית, לקס. קרוב לוודאי בגלל האופי האומנותי שלך."
לקסי שהתה בחברתו רק חמש דקות אבל כבר רצתה להטיל את ראשה אחורה ולצרוח. אבל הכעס הוא טוב, אמרה לעצמה. הוא מזרים אדרנלין. הוא מונע ממנה לחשוב על כאב העבר. הוא מונע ממנה לרצות אותו. וזה היה הדבר המפחיד והמטורף. שהיא עדיין רצתה אותו.
"אז למה אתה כאן?" שאלה. "כדי להזכיר לי איזה מזל יש לי שאני לא צריכה לסבול יותר את ההתנהגות הסקסיסטית שלך – או שיש עוד משהו על הפרק?"
לרגע בושש קסנון לענות. תחת זאת, עיניו שוטטו עליה והסתגלו לאט למראה של מישהי שפעם הכיר טוב יותר מכל אישה אחרת. אך האמת הייתה שהוא הופתע מהופעתה.
לקסי שהוא פגש והתאהב בה הייתה כוכבת פופ נוצצת. אישה שהתהילה הייתה בקצות אצבעותיה ושהעולם הביע רעב תמידי אליה. סקסי לקסי נהגה התקשורת לכנות אותה, והתיאור היה הולם. כולם אמרו לו שהיא האישה האחרונה בעולם שאיתה היה צריך להתחתן. שאישה כמוה לא מתאימה לגבר עם ערכים יווניים מסורתיים נוקשים כל-כך. אפילו כשהיא זנחה את קריירת השירה שלה וניסתה לשחק את האישה הטובה במידת הצלחה משתנה, אנשים עדיין בחנו אותה בחשדנות, וככל הנראה השתלשלות העניינים הוכיחה את צדקתם.
עם זאת, לקסי שעמדה לפניו כעת הייתה גרסה מתונה מאוד של האישה שסובבה ראשים ברחוב. השיער האדמוני המבריק – סימן ההיכר שלה – נעלם. הוא עדיין היה ארוך, אבל כעת חזר לצבעו הטבעי. הוא השתלשל מעבר לכתף אחת בצמה עבה בגוון בלונד-תות. עדשות המגע שהיא תמיד איבדה נעלמו, ובמקומן הופיעו משקפיים כהי-מסגרת שהבליטו את עיניה הירוקות-כסופות. הוא מעולם לא ראה אותה מרכיבה משקפיים, והם שיוו לה מראה רציני משהו וסקסי במידה מפתיעה. התכשיט היחידי שהיא ענדה היה זוג עגילי כסף – פיתולי מתכת כבדים שלכדו את האור עם תנועותיה.
לבושה במכנסי הג'ינס הדהויים ובחולצת הכותנה הסתמית, המהפך שלה לא היה יכול להיות דרמתי יותר, והוא התקשה ליישב בין הדימוי הרציני החדש הזה לבין האישה הנוצצת שאיתה התחתן. אבל אצל לקסי לא בהכרח מה שראית היה מה שקיבלת. היו בה רבדים פנימיים עמוקים יותר מאשר לכל הנשים שאי פעם הכיר – והיו לא מעט כאלה. רבדים עמוקים חבויים והפכפכים שהקסימו אותו מההתחלה.
"השתנית," אמר לאט.
היא הגיבה לסקירתו במשיכת כתף אף שהרגישה את הצריבה הבלתי נמנעת של גאווה פגועה. כי היא ראתה את המבט בעיניו וידעה בדיוק מה פירושו. היא נשפטה ונמצאה לוקה בחסר, וגם אם זה לא היה אמור לפגוע, זה פגע.
אילו ידעה שהוא מגיע, היא הייתה מתאפרת קצת ופושטת את הג'ינס הישנים שלה. היא אולי התנגדה לתוכנית כזאת מתוך עיקרון, אבל איזו אישה לא הייתה עושה מאמץ אילו ידעה שהיא צפויה למצוא את עצמה פנים אל פנים עם אחד הגברים הנחשקים ביותר בעולם?
"רוב האנשים משתנים, קסנון," אמרה. "זה אחד מהדברים הוודאיים בחיים." אך היא חשבה שכמו תמיד, הוא הצליח לחמוק מהקביעה, כי הכול בו נראה בדיוק אותו הדבר. אותו שיער שחור סמיך שלא היה ניתן לאילוף מלא, גם אם הספר שלו היה יקר להחריד. אותה אלגנטיות נטולת מאמץ – דבר שקל להציג כשניחנת בגוף שרירי מושלם שמקרין כוח קליל. הוא תמיד לבש חליפה כששהה באנגליה, ויום זה לא היה שונה. הוויתור היחידי שלו ליום הקיצי החמים היה להיפטר מהעניבה ולפתוח את שני הכפתורים העליונים של חולצתו, אך זה העניק לו מראה נגיש מטריד. והוא לא היה כזה, הזכירה לעצמה. הוא בהחלט לא היה.
היא נעצה בו מבט שואל כי ידעה שעליה להיפטר ממנו בהקדם האפשרי. "אז אתה מתכוון להגיד לי למה אתה כאן?" שאלה. "אולי זה יום המזל שלי, ובאמת הבאת את מסמכי הגירושים. או שאתה עדיין מורח זמן?"
קסנון נדרך. טון קולה הקליל הזכיר לו את ההבדלים המהותיים ביניהם. תמשיך להזכיר לעצמך אותם, חשב בקדרות. "אני מעדיף לחשוב שאני מאפשר לאבק לשוך ולא שאני מורח זמן. את יודעת מה ההשקפה שלי על גירושים, לקס," אמר. "חצי מבעיות העולם אפשר להניח לפתחם של נישואים הרוסים."
"אבל כששני אנשים לא מסוגלים לחיות יחד – מה החלופה?" שאלה. "חיי אומללות של שני אנשים שלכודים במערכת יחסים מסויטת? העולם בוודאי כבר התקדם מהמצב הזה."
הוא התעלם מדבריה. "את לא מזמינה אותי לשבת?" מבטו רפרף על החדר המבולגן. "מציעה לי קפה ומארחת אותי יפה? נקודה רעה לחובתך, לקס. שכחת את כל הדברים שלמדת כאשתי? כל ההדרכה שלי התבזבזה?"
העקיצה הייתה מכוונת לרקע שלה. היא ידעה זאת. הוא תקף את נקודת התורפה שלה – עמדה שממנה אף פעם לא יכלה להשיב מלחמה. אך היום היא לא התכוונה לבלוע את הפתיון, כי הרקע של אדם לא תלוי בו. הדבר החשוב היחידי הוא איזה אדם הוא הופך להיות. והיא הפכה למישהי שכבר לא הסתנוורה מהיהירות או מהרקע המרשים של המיליארדר היווני.
"בהחלט לא שכחתי את השתלטנות שלך ואת תחושת זכאות היתר שלך," אמרה בקרירות. "אבל מכיוון שאתה כנראה לא הולך לשום מקום, עדיף כבר שנעשה זאת במידה מסוימת של נימוס. גם אם שנינו יודעים שמדובר רק בהעמדת פנים."
"אוי, לקס," מלמל. "איזו צינית הפכת להיות."
"למדתי את זה מהטוב ביותר," השיבה והשאירה אותו עומד באמצע הסלון כדי לגשת למטבח להכין קפה.
אצבעותיה רעדו כשהרתיחה את המים בקומקום ומדדה בכף קפה לתוך קנקן. למה הוא הופיע עכשיו, כשהיא כמעט החזירה את חייה למסלול? כשהיא ראתה – אם לא בדיוק אור בקצה המנהרה – לפחות רמז כלשהו לכך שהעולם לא חייב להישאר קודר ואומלל לנצח.
לא היה לה קל להפוך מכוכבת פופ מפורסמת לאשתו של איל הון ידוע – ואז לחזור שוב לאלמוניות יחסית. לפעמים נראה שהיא עברה תהפוכות בחייה יותר מקוסם שמומחה בהחלפה מהירה של בגדים. כישלון נישואיה היה לפעמים כמעט כואב מנשוא, אבל היא עברה את זה. היא שרדה.
אך כעת הכול שב והציף אותה. הכאב והפחד. המבט על פניו של קסנון כשהגיע לבסוף לבית החולים עם עיניים קשות כאבן אחרי שהיא איבדה את התינוק שלה. ההיריון השני שנפל. הגילוי שכאב של הפלה מאוחרת הוא קשה מנשוא. הזיכרונות הציפו אותה כל-כך עד שלרגע נאלצה להישען על הכיור ולנשום כמה נשימות עמוקות עד שהיא התעשתה מספיק כדי לחזור לסלון.
היא הניחה את המגש על השולחן. הוא ישב בכיסא שנראה קטן למידותיו ודמותו המהורהרת כמו חלשה על החדר.
"נו," אמרה כשהושיטה לו ספל. אבל היא לא התיישבה והצטרפה אליו. היא לא רצתה לעשות שום צעד שטומן בחובו אפילו קמצוץ של אינטימיות, משום שמהלך כזה יהיה רווי סכנה. היא השעינה את ישבנה על אדן החלון כי חשבה שמבט מלמעלה יעניק לה יתרון פסיכולוגי.
"נו," חזר אחריה. הוא דחף הצידה ערימה של עלונים שעמדה על שולחן הקפה, הניח את הספל שלו והביט סביב. "זאת קצת ירידה מגדולה, לא?"
לקסי ידעה שטיפשי מצידה להגיב, ולמרות זאת היא הסתמרה מרוב רוגז. "זה הבית שלי ואני אוהבת אותו," אמרה. "לפחות אני יכולה לסגור את הדלת בסוף היום ולדעת שאני אמצא בו שלווה."
"אבל הוא קטן. קטן להפתיע." הוא מיקד את מבטו בשני דגי זהב ששחו סביב סביב בקערה. דגי זהב? ממתי אשתו מגדלת דגים? הוא קימט את מצחו. "אני מבין שלא סיכמנו לגבי דמי מזונות–"
"ואני אמרתי לך שאני לא צריכה את הכסף שלך!"
"דבר שאני רואה בבירור שלא נכון אם את נאלצת לחיות ככה."
"אני נהנית לחיות ככה!"
"כן? אבל עזבת חיים שהעמידו לרשותך בתים בכל רחבי העולם – בתים יפהפיים."
"הם היו הבתים שלך, קסנון, לא שלי."
"ועכשיו סיפרו לי שאת עובדת כמעצבת תכשיטים."
"סיפרו?" לקסי זקפה גבות. "אין צורך לשאול איך הם גילו. אני משערת ששכרת חוקר פרטי שירגל אחריי."
"בירור עובדות בסיסיות על אשתי לא נחשב אצלי ל'ריגול'," ענה. "אני פשוט סקרני לגבי החיים שבחרת לך. הרווחת הון כשהופעת עם הלהקה. מה קרה לכל הכסף?"
היא התנשמה בחדות והתפתתה לומר לו לא לדחוף את האף לעניינים שלה. כי אלה היו העניינים שלה, ולא הייתה לו שום זכות לחטט בהם. אבל לקסי ידעה כמה עקשן הוא מסוגל להיות. איך הוא אוהב שהעובדות מונחות לפניו. אם הוא רוצה לדעת משהו, הוא ממילא יגלה – כי גבר כמו קסנון קאנליס יכול לגלות כמעט כל דבר שהוא רוצה.
"הרבה ממנו הועבר ל... משפחה שלי."
"אה, כן. המשפחה שלך." הוא הרים את ספל הקפה שלו, לגם ממנו והעווה מעט את פניו לנוכח הטעם החלש. בגלל הרקע שלה היא התאימה עוד פחות לתפקידה כרעיה במשפחת קאנליס. היא הגיעה ממשפחה הרוסה, והדבר חרג לגמרי מתחום הניסיון שלו. אימה מעולם לא התחתנה, והיא ילדה שלושה ילדים לגברים עלומים. המשפחה הכושלת והצוענית-משהו של לקסי החרידה אותו – אבל אפילו זה לא הצליח למתן את הרעב שלו אליה. הוא סילק הצידה את הרמיזות ששני אנשים מרקע כה שונה לעולם לא ימצאו נקודות השקה חופפות והתחתן איתה למרות זאת. "מה שלומם?"
לקסי צמצמה עיניים בחשד כי הייתה בקולו נימה משונה שגרמה לה לעמוד על המשמר. קסנון לא היה רגיל לשאול בדאגה לשלום משפחתה, והוא בהחלט לא נהג כמעט שלוש מאות ועשרים קילומטר כדי לעשות זאת. בעבר היא אולי הייתה שואלת אותו למה הוא מתעניין – כשעדיין הייתה בשלב ירח הדבש והאמינה שדברים כאלה חשובים. כשכל חלומותיהם עוד נפרשו שלמים לפניהם. אך היא עברה זה מכבר את השלב הזה, והדעות שלו כבר לא היו רלוונטיות.
"הם בסדר," אמרה.
"באמת?"
היא פגשה במבטו ונאנחה בהשלמה. "תראה, אני רואה שיש לך משהו להגיד – אז אולי פשוט תוציא את זה?"
שתיקה קצרה השתררה. "פגשתי את אחיך."
"אחי?" חזרה אחריו בבהלה, כי הדבר יכול לבשר רק צרות. היא הסתירה את הפחד הפתאומי שלה והלבישה על פניה הבעה של התעניינות מתונה. "איזה מהם?"
"אני חושב שאת יודעת טוב מאוד איזה מהם. ג'ייסון."
ליבה של לקסי דפק כעת, בום, בום, בום. ג'ייסון. כמובן. ג'ייסון עשה צרות מהרגע שנולד. היא הוסיפה להרחיק את הרעד מקולה וניסתה לשוות לשאלתה נימה ותרנית של אחות אכפתית. "מה הוא רצה?"
קסנון הניח את הספל שלו בקול נרגז קטן וראה את עיניה כבדות-העפעפיים מצועפות פתאום. "בואי נוותר על התמימות המעושה, בסדר? את לא טיפשה, לקסי. מה את חושבת שהוא רצה?"
היד הבלתי נראית שהתהדקה סביב ליבה נקפצה אפילו יותר, ולקסי ידעה שתם הזמן להעמיד פנים. "כסף, אני מניחה," אמרה בקהות חושים.
"כסף!" הסכים. "הדבר הזה שהוא לא מסוגל להסתדר בלעדיו. הדבר שהוא אף פעם לא טרח להרוויח בעצמו בחיי הבטלה חסרי התועלת שלו."
"בבקשה אל תעליב אותו."
"אויש, בחייך – את לא מגזימה קצת בנאמנות שלך כאחות? ממתי האמת היא עלבון – או שהתחמקת ממנה כל-כך הרבה זמן עד שאת פשוט כבר לא מזהה אותה? ואולי זאת אמת שאת צריכה לתת עליה את הדעת." גופו דמם ועיניו נעשו דרוכות. "את לא מבינה שכשנתתם לו כל מה שהוא רוצה, עזרתם לו להפוך למי שהוא היום?"
היא נדה בראשה בכעס והזעימה אליו פנים. כי איך מישהו כמו קסנון יכול להבין? קסנון נולד לעולם של עושר פזרני. הוא לא ידע מה פירוש הדבר לחזור הביתה מבית הספר למקרר ריק. להיאלץ לחתוך חור בקדמת הנעליים כי הן נעשו קטנות מדי.
בעולמו של קסנון היו קרובי משפחה – רבים מדי לדעתה – ומשרתים, שכולם כרכרו סביבו. הוא מעולם לא נאלץ לגשת לתחנת המשטרה כדי לשחרר בערבות את אימו השיכורה ואחר-כך לשקר בעניין לשירותי הרווחה מחשש שהמשפחה תפוצל אם האמת תיוודע. הוא מעולם לא נאלץ להחזיק ילד מבועת ומתייפח שהתעורר מסיוט נוסף וגילה שהעולם האמיתי נורא הרבה יותר.
"אתה לא מבין," אמרה.
"אוה, אני חושב שאני כן," אמר בקור. "ג'ייסון גילה שמעיין הכסף הבלתי נדלה שתמיד סיפקת לו יבש – אז אל מי הוא יכול לפנות אם לא אל גיסו העשיר?"
פעימות ליבה התגברו. "בשביל מה הוא רוצה כסף?"
"מה את חושבת? כדי לפתור את הבלגן שהוא עשה בחייו עם ההתמכרות שלו להימורים."
לקסי עצמה עיניים ותחושה בלתי נמנעת איומה הזדחלה בה. היא עשתה הכול כדי לעזור לג'ייסון עם בעיית ההימורים שלו. בתחילת הדרך היא התיישבה ודיברה איתו, והוא שיקר במצח נחושה ואמר לה שהפסיק. היא האמינה לכל מילה שלו כשחתמה על צ'ק נוסף שנועד להחזיר אותו לדרך הישר. או אולי היא רק רצתה להאמין. בהמשך היא שילמה עבור הביקור הראשון מבין רבים במרפאת הגמילה – עד שבפעם האחרונה העיפו אותו משם מפני שפתח בית ספר לפוקר עם רעיו המטופלים.
היא פקחה עיניים וגילתה שקסנון בוחן אותה. "אני מניחה שסירבת לו ושלחת אותו לדרכו," אמרה. "למעשה אני מקווה שזה מה שעשית. היועץ האחרון שאיתו דיברתי אמר לי שאני צריכה 'לגמול עם אהבה'." היא ראתה את הבעתו המבולבלת של קסנון לשמע המושג ונזכרה כמה הוא זלזל באנשים שחיפשו עזרה מקצועית לבעיות שלהם. "פירוש הדבר שצריך להפסיק לתת לו כסף ולחלץ אותו מצרות. זה אמור לדרבן אותו לקחת שליטה על החיים שלו."
"למען האמת, לא סילקתי אותו."
"לא נתת לו כסף?" קולה עלה בבהלה. "זה מה שמוכר בתחום כ'אפשור'."
"לא מזיז לי איך זה מוכר!" סינן. "אני מוטרד יותר מהשלכות המעשים שלו."
לקסי, שהפחד שלה גבר משנייה לשנייה, הביטה בו במצמוץ מבעד למשקפיה. "על מה אתה מדבר?"
"אני מדבר על העובדה שג'ייסון לווה כסף. המון כסף. על שמך – וכתוצאה מכך גם על שמי, כי אנחנו עדיין נשואים לפי החוק והשם קאנליס שקול לזהב נוזלי." הוא התעלם בנחישות מההתרחבות הנחרדת של עיניה. "הוא צבר חובות שאפילו אותי מדהימים – ואני מתעסק עם סכומי כסף גדולים–"
"כמה?" התערבה.
הוא אמר לה, ולקסי החווירה כי לא היה לה סכום כזה. כבר לא.
"והאנשים שמהם הוא לווה אותו נוטים ל... להתעצבן אם הם לא מקבלים את ההלוואות שלהם בחזרה," המשיך.
ידה של לקסי התעופפה אל פיה. היא הרגישה את משב האוויר החם לעומת אצבעותיה כשמבטו הכחול של קסנון פילח אותה כמו קרח. "מה נעשה?"
קסנון הנהן ושביעות רצון קודרת שטפה אותו, כי זה היה הדבר ההגיוני הראשון שהיא אמרה. אנחנו. "עושה רושם שאני אצטרך לשלם את החוב שלו במקומו–"
"אבל–"
"אין שום חלופה, אלא אם כן צברת במקרה סכום כזה. זאת אומרת, אם את לא רוצה שהפרצוף היפה שלו יאבד צורה ללא היכר?" ריסיו הוצרו פתאום, כך שעיניו נראו כמו רסיסים של קרח כחול. "האנשים האלה יכולים להיות מסוכנים, את יודעת."
לקסי הבינה בסכנה. היא הייתה מוקפת בה בילדותה. והאם זה לא היה אחד היתרונות העיקריים בתהילתה הפתאומית – היכולת לברוח מהצד האפל והמפוקפק של החיים? הדבר האחרון שהיא רצתה היה שג'ייסון יוטל בחזרה למקום ההוא, מקום שבו שום דבר לא נראה בטוח. היא הביטה בתווי פניו הקשים של קסנון והבינה שהוא מציע עזרה. "תודה."
"אל תודי לי עד שתשמעי מה כרוך בזה," אמר. "אני אשלם את החוב במקומו – אבל הפעם הוא לא יחזור לחיים הישנים שלו ויחזור על אותו הדפוס. והוא גם לא ייכנס לאיזה מכון גמילה מפואר שבו ינצל את הקסם הגיבסוני הרב שלו כדי לתמרן את היועצים שלו."
"אז מה אתה מציע שהוא יעשה?" שאלה. "יגיש מועמדות להשתלת אישיות?"
"לא משהו דרמתי כל-כך. הפתרון שלי פשוט. הוא צריך להשתנות. לעבוד על הגוף שלו כמו גבר. לראות את השמש זורחת בבוקר ולהניח את הראש שלו על כרית בלילה, במקום לבלות את היום בקזינו כמו זומבי." עיניו קדחו בה. "ואולי הוא רוצה להשתנות כי הוא הסכים לעבוד אצל אחד מבני הדודים שלי ביוון."
"אתה רציני?"
"באחד הכרמים של המשפחה," המשיך. "אחיך היקר הסכים לבצע עבודה גופנית קשה לראשונה בחייו."
היא לטשה בו עיניים באי-אמון. "הוא הסכים?"
"לא השארתי לו הרבה ברירה בעניין," סינן. "זה היה התנאי שלי לחילוצו מהבוץ."
לקסי הרגישה נדנדה מדאיגה של רגשות כשעיכלה את דבריו. הוא ידע להיות כה קשה ועשוי לבלי חת עד שהיה קל מדי לשכוח את טוב הלב שקיים בו.
אבל הוא לא הפגין טוב לב כשהיא נזקקה לכך יותר מכול, נכון? הוא לא תמך בה כלל כשהיא הושיטה אליו ידיים. הוא הדף אותה ממנו עד שלא נותר ביניהם דבר מלבד מרחק.
"אז... למה הגעת לכאן כדי לספר לי את כל זה?" שאלה.
הוא חייך חיוך קר וקשה. "אין לך כיוונים, לקס? את חושבת שאני צריך לחלץ את אחיך מהבוץ סתם מתוך נדיבות ליבי?"
היא פגשה במבטו הקשה, ולחישת פחד הזדחלה על פני עורה כשהבינה מה מסתתר מאחורי המילים שלו. "אתה מתכוון... שיש מחיר?"
"תמיד יש מחיר," אמר רכות. "הייתי מצפה שכבר תלמדי את זה. והמחיר הוא שאני רוצה שתחזרי להיות אשתי."
שפתיה של לקסי נפשקו כמו בהילוך איטי, אבל שום מילה לא הגיחה. ליבה רעם פתאום והתרגשות בלתי צפויה שטפה אותה, כי האם לא היה בה חלק מסוכן שפנטז תמיד בדיוק על הרגע הזה? שקסנון יחזור ויגיד לה שהוא מוכן לסלוח לה על עזיבתה. מוכן אולי לנסות שוב.
אך היא הכריחה את עצמה לדכא את התקווה שהתלקחה בה בחום בוהק וחד. כי את נישואיהם לעולם לא ניתן יהיה להציל. היא ידעה זאת. העבר טמן בחובו צער רב מדי, והעתיד היה חסר סיכוי. הם יכולים להתפייס כדי לצאת ידי חובה – אך במרכז הקשר שהיה ביניהם פעם שכנה כעת אפלה. וקסנון לעולם לא יוכל לשאת זאת.
"אשתך?" חזרה אחריו.
פיו התקשה. "את לא צריכה להתחלחל כל-כך," אמר. "זה לטווח קצר בלבד."
לקסי כמעט נרעדה מטיפשותה אך עצרה את עצמה ברגע האחרון. היא נחרדה מהאפשרות שהוא יקרא את מחשבותיה המטורפות. היא באמת חשבה שקסנון יסכים לנסות שוב? שגבר גאה וחזק כמוהו יסכים לשכוח שהיא "השפילה" אותו בנטישתה.
היא הביטה בו ללא הבעה. "אבל למה? למה שתרצה לחדש את הנישואים שלנו?"
קסנון ראה אותה מרימה את כתפיה בבלבול. התנועה משכה את בד חולצתה מעל עיקול שדיה הנדיב. העיניים מאחורי משקפיה היו בצבע ירוק-כסוף של עלי אקליפטוס – רק שבזה הרגע הן היו כהות מהשתוממות. ופתאום הוא חש דקירת תאווה כה עזה עד שהיה מוכן להשכיב אותה על השטיח ולהפיח בה חיים בין זרועותיו.
"אחותי עומדת להטביל את התינוקת שלה, ואני רוצה שתהיי לצידי."
דבריו השפיעו עליה כמו סדרה של סכינים קטנות וחדות שמכוונות ישירות אל ליבה. המחשבה שאחותו הצליחה להעמיד את תחילת הדור הבא הכאיבה לה. היא לא הייתה אמורה להכאיב, אבל כך היה. הידיעה שאחותו הצליחה בעוד שהיא עצמה נכשלה מרות עוררה הכול מחדש. "אני... שמעתי שקירה התחתנה, כמובן," גמגמה. "ושהיא בהיריון. פשוט נראה שהכול קרה כל-כך מהר."
הוא פלט צחוק קצר. "זה היה סיפור אהבה סוער, זה נכון. אבל עזבת כבר לפני שנתיים, לקס. או שחשבת שהעולם יעמוד מלכת ברגע שיצאת מהבית שלי?"
נשימתה של לקסי השתחררה בפרצי אוויר קטנים מהירים ורדודים. היא אפילו נתקפה חולשה רגעית. תתרכזי בעובדות, אמרה לעצמה. תנסי לשכנע אותו לרדת מהרעיון המטורף הזה. "למה שתרצה אותי שם כשאנחנו מתגרשים? כשההשתתפות שלי רק תעורר רכילות והערות?" היא מיקדה בו מבט של תחינה, כמו אדם הגיוני אחד שפונה אל רעהו. "אתה בטח לא רוצה בזה, קסנון."
"לא מדובר רק בטקס ההטבלה," אמר, וכעת נשא קולו נימה קודרת ורצינית. "סבתא שלי חולה. למעשה היא חולה מאוד, והמשפחה הקדימה את טקס ההטבלה, גם אם היא לא בריאה מספיק כדי להשתתף בו."
למרות הכול, ליבה של לקסי נצבט. "אני מצטערת לשמוע," אמרה. "אני יודעת כמה אתה אוהב את סבתך. אבל המשפחה שלך לא תרצה בי שם, קסנון – במיוחד לא בתקופה רגשית כל-כך. אימא שלך תמיד חשבה שאני האישה הכי גרועה שיכולת לבחור לעצמך. אתה יודע את זה. ותחושות כאלה עלולות לחבל באווירה ולהרוס לקירה את היום. איך היא תרגיש אם אופיע פתאום ברודוס על זרועך?"
"המשפחה שלי תעשה את מה שאני רוצה," ציין בפסקנות. "ואני רוצה שתהיי שם."
לקסי הזעיפה אליו פנים. איך היא יכלה לשכוח את שתלטנותו? את הרצון שלו לוודא שהכול יקרה בדיוק בהתאם לרצון שלו? "עדיין לא ענית על השאלה שלי, קסנון. למה דווקא אני, אחרי כל מה שקרה? בטח יש מאות נשים שיתאימו לך יותר. הפנקס השחור הקטן שלך בהחלט חישב להתפקע לפני שהופעתי."
"אבל את האישה היחידה שאיתה התחתנתי. והנישואים שלי הם הדבר היחיד בחיי שיכול להיחשב לכישלון." עיניו דמו לפלדה כעת. הן נצצו בנחישות שהיא היטיבה לזהות. "אני לא אוהב כישלונות – או אפילו דברים שנתפסים ככישלון – וסבתא שלי תשמח מאוד לראות אותנו שוב יחד. היא מאמינה בנישואים. היא תשמח לדעת בסוף חייה שהנכד האהוב עליה חזר אל אשתו."
"אבל זה... זה שקר."
"יותר שקר מההבטחה שלך לאהוב ולכבד אותי עד שהמוות יפריד בינינו? זכרת את הנדרים האלה כשהפרת אותם ועזבת?"
בעיני לקסי היה מדובר במניפולציה אכזרית של האמת, אך היא כבשה את ההתנגדויות שלה. מה הטעם לנסות לדבר אליו בהיגיון כשהוא יכול לסבך אותה בטיעונים הפיקחיים והמלומדים שלו? היא לא תתפרק מולו. היא לא יכולה להרשות לעצמה. עליה להיות חזקה. "אני לא אעשה את זה, קסנון," אמרה בשקט.
"אבל אין לך ברירה. לא אם את רוצה להציל את אחיך. אני מציע שתחשבי על זה." הוא קם על רגליו כמעט מבלי שנגע בקפה שלו. "תצטרכי להגיע להחלטה עד מחר בצהריים."
לקסי ליוותה אותו במבטה כשפסע אל הדלת והרגישה כמו אדם שנתלה משפת צוק ואצבעותיו מחליקות אט אט. פתאום הקרקע המוצקה של חייה החלה להתפורר והיא החלה לאבד אחיזה.
"ואם אסרב?"
חיוכו היה קר כפלדה. "אז אני אזרוק את אחיך לכלבים."