“יש אנשים, אנשי פלא, גאונים בתחומם, שניצבים כמו שחקן ראשי בהצגה, ולכמה רגעים בדברי הימים, המבט ההיסטורי נעצר, משתהה, מתמקד בהם, ולאחר שחולף הרגע, ההיסטוריה כבר לא תראה אותו דבר. כזה הוא ישראל בעל שם טוב, יהודי פלאי שנולד ככל הנראה ב-1698 ונפטר כעבור 62 שנים, ב-1760.

על הבעל שם טוב נכתבו כל כך הרבה ספרים, מחקרים, ומאמרים, גם על ידי רבנים, וגם על ידי חוקרים ומלומדים כדי לנסות לעמוד על קורות חייו, תורתו וסוד כוחה. רחל אליאור לקחה על עצמה משימה לא פשוטה, והיא לרכז את כל החומר הידוע עד כה, ולבנות סיפור רחב יריעה המתחיל 50-60 שנים לפני לידתו של הבעש"ט ומסתיים בערך בסוף המאה ה-18 ,40-50 שנים לאחר מותו, ולאחר מות תלמידיו הגדולים.
הסקירה הזו היא רק על הכרך הראשון (686 עמ'), שכן את הכרך השני עוד לא קראתי. אני מרשה לעצמי לעצור כאן ולנסות לתאר את המסע שהספר הזה מוביל את הקורא, מפני שהכרך הראשון עוסק בעיקרי תורת הבעש"ט על הרקע ההיסטורי הריאלי שבין ישראל לגויים של אותם שנים איומות, בפולין-אוקרינה-ליטא, ואילו החלק השני עוסק יותר בקונפליקט הפנימי שתורת החסידות גרמה בתוך האומה פנימה, הן ביחס למתנגדים לחסידות והן ביחס לשבתי צבי ויעקב פרנק משיחי השקר, שפעלו אף הם באותן שנים.

כדי להתחיל להבין את האישיות ואת התקופה, רחל אליאור בוחרת להקדיש עשרות ומאות עמודים, כדי לתאר את האקלים ההיסטורי המזוויע של מאה חמשים השנים הללו, הרוויות בדם, פרעות, עלילות דם ומשיחי שקר, שמתוכם ועל רקען צמחה האישיות הפלאית והמסתורית הזו, ששינתה את העולם היהודי ללא הכר. זה לפעמים מחניק, זה דחוס, מלא יגון וכאב, התיאורים הקשים מעוררי פלצות, ואלמלא יום אחד שחווינו בשנה האחרונה, זה היה נקרא ומרגיש כמו רומן אימה היסטורי, כמו משהו שהיה ואיננו עוד.
ההורים של הבעש"ט, שהוא היה בנם היחיד אותו ילדו בגיל מבוגר, היו כנראה פליטי פרעות ת"ח ות"ט הנוראות, שהחלו ב-1648, בעקבות המרד של הקוזקים באצילים, אבל המשיכו לפחות שני עשורים לסירוגין, כך שכל הדור ההוא גדל בצילן של אותם פרעות שהכחידו מאוד קהילות יהודיות, של פליטים יהודים, של עיירות חרבות, של מתים מושלכים ברחובות, של יתומים, אלמנות, חילול נשים ובנות, אנשים ונשים בעלי מומים, וזכרונות של דם ומוות.
אם לא די בכך, המאה החדשה, המאה ה-18, שנות חייו של הבעש"ט, הייתה רוויה בעלילות דם, העלילה הידועה המאשימה את היהודים בשימוש דם ילדים נוצרי לאפיית המצות, והביאה את הנאשמים לעינויי שאול ולמשפט שבו אין אפשרות לצאת זכאי, לכל היותר יזכה הנאשם למוות בלי ייסורים לאחר שיאות לקבל את הדת הנוצרית. המציאות הזו הביאה את היהודים לקיום של בלהות בכל עונת הפשרת השלגים בואכה פסח, לחרדה שמא יימצא ילד נוצרי הרוג בסביבה הקרובה (תופעה של ילדים שנעלמו ומתו בסערות השלגים של החורף, והתגלו בהפשרת השלגים הייתה תופעה ידועה, שנוצלה על ידי הכמרים וההמון לעלילת הדם). ריבוי עלילות הדם באותה תקופה הביאו את היהודים לשלוח משלחת לאפיפיור שיורה על הפסקת השימוש בעלילה הזו, שכן הכנסייה הכריזה כבר בשנת 1247 שמדובר באשמת שווא, אך ללא הועיל. לפחות שליש מהכרך הראשון מרחיב בפירוט על מצבם של היהודים בחבלי ארץ אלו, "בארץ הנוראה ארץ פולין", כלשונם של יהודי התקופה.

על הרקע הזה, "בעולם של פירוד ושבירה" צמח הבעל שם טוב, שהקדיש את כל מרצו וכוחו לעזור לאנשים השבורים והרצוצים, העניים והנדכאים, המושפלים וחסרי המגן. תורתו מוסברת באריכות, על הקשריה, והשפעתה המרובה מספרו המסטי של רבי יוסף קארו. על קצה המזלג, העיקרון הבסיסי שלה, הבריח התיכון שחורז את כלל תורתו, היא היות האל נוכח בכל מקום ובכל זמן, וההבנה שלאמיתו של דבר אין אלא אלוהים, והפנייה לכל יהודי, קטן וגדול, ודורשת ממנו "מיקוד מחשבה בלתי פוסק בחיוּת האלוהית האופפת כל". הבעל שם טוב לא השאיר כמעט שום דבר כתוב, מלבד האיגרת הידועה שכתב לגיסו שעלה לארץ ישראל בסמוך לראש השנה של שנת תק"ז (1747), אך החבורה הקרובה אליו ותלמידיו הגדולים ציטטו מכתמים רבים משמו, וברבות השנים הם לוקטו ונדפסו ויצאו לאור בצורות שונות. תורתו היא תורה מסטית עמוקה, שנוגעת בכוחו הגואל של הטקסט, של האותיות, בריכוז המחשבה, ובנתינת משמעות קוסמית למעשים הקטנים הטריוויאלים. אבל כוחה הגדול הוא בנתינת כוח מגן ובהפיכת היהודים חסרי המגן והישע, לאנשים חזקים יותר ושלמים יותר, וזאת רק על ידי שינוי תודעתי, של תפיסת המציאות לאופן הוליסטי יותר ההופך "את שומעיו, מקורבנות חסרי ישע של מציאות היסטורית קשה מנשוא, לאנשים החיים לנוכח אלוהים, המשתתפים בזירה הקוסמית העל־היסטורית של המאבק בין שבירה לתיקון". הגאולה שהציע הבעש"ט ליהודים היה מתן משמעות והקשר רחב לאלימות הכאוטית חסרת הפשר שהם חוו בחיי היום יום שלהם. ובזה כוחו גדול ומושך רבים עד ימינו אלו, בגרסאות השונות והנרחבות של תורת החסידות כפי שהתפתחה במאות השנים מאז ימי הבעל שם טוב.

זה ספר לא קצר, אקדמי, כתוב בשפה די גבוהה, עם משפטים ארוכים ולעיתים מסורבלים, ובוודאי לא ספר שמתאים לכל אחד. חסרון גדול נוסף הוא האריכות הרבה והחזרות המרובות של אליאור על אותו רעיון שוב ושוב, במילים נרדפות במשפטים ארוכים ונפתלים. להערכתי עורך מוצלח היה יכול לקצר לפחות ברבע את הנפח הרב של הספר. מצד שני אולי הדחיסות הזו, העומס התיאורי, מעצים את האפקט של הספר המונומנטלי הזה. ייתכן. כך או כך, ולמרות החסרונות, אחרי הפסקה קצרה, אני מקווה להמשיך לכרך השני בקרוב.”