ביקורות ספרים על הספר חִבּוּק (חיבוק) - רישומים: מיכל רובנר

אני חייבת לציין שאינני מרבה לכתוב על ספרי ילדים אבל משהו בספר הזה תפס חזק ולא הרפה. הכול התחיל כאשר קראתי את הביקורת שכתב דני בר על הספר. ספר ילדים שכתב גרוסמן? אותו סופר שכתב את מישהו לרוץ איתו המקסים? את הספר הזה אני חייבת לקרוא! כך נשבעתי ביני לבין עצמי. קראתי את הספר פעמיים תוך 20 דקות ובכל פעם ההרגשה שלי כלפיו רק הלכה והתחזקה. דבר מה בכתיבה, בהעברת המסר, אולי אפילו בציורים ובגופן הייחודי שנראה דומה מאוד לרישום בעיפרון, קירבו את הספר אל ליבי וכתוצאה מכך הקריאה בו הייתה מענגת במיוחד. וכמובן בל נשכח את נושא הספר- היחיד, תחושת הלבד, מי לא חש בודד... המשך לקרוא

-^^-

לא ידעתי שהספר הזה יושב על מדף הספרים שלי ורק במקרה נתקלתי בו, אולי קיבלתי אותו פעם במתנה, הוא מסוג הספרים שקונים במתנה, ולאו דווקא למי שקורא ספרים. ספר רזה שהטקסט שלו מצומק, מין דו שיח בין אימא לבן על בדידות, אבל לא צריך להפריז במשמעויות שלו, ולא לחפש משמעות נסתרת, כי כמו שאמר פרויד, גם סיגר הוא לפעמים רק סיגר (לפחות עד שבא ביל קלינטון והוכיח שזה לא תמיד כך...) הוא ספר חמוד.. ו"חמוד", זו הגדרה שאף פעם לא אהבתי, לא לגבי אנשים וגם לא לגבי ספרים, ובכלל. זו מין אמירה אנמית, שאין הרבה מאחוריה, ולכל הפחות אינה מעליבה, אבל גם לא אומרת הרבה דברים טובים, כי אולי אין...... המשך לקרוא

דני בר

יש לנו בבית במטבח מן ארון כזה שאנחנו קוראים לו "ארון הממתקים". ובצדק, כי בארון הממתקים הזה יש כאמור, ממתקים. יש שם ממתקים מכל מני סוגים: עוגות, עוגיות, רוגלאכים, סוכריות, נחשי גומי, חמצוצים, במבה, ביסלי, ממתקים שאנחנו מכינים מחומרים שאנחנו משיגים וכמובן, ואיך אפשר שלא, שוקולד. הרבה הרבה שוקולד. אבל (וכאן מגיע האבל) יש הגבלה על בני המשפחה בקשר לכמות הממתקים המומלצת שאפשר לאכול: רק ממתק אחד ביום, אחרי ארוחת הצהריים. אין ספק שזה מידע שנורא קשה לעכל. זו פשוט שערורייה אחת גדולה. לכן, כשהייתי קטן וכשאף אחד לא היה בבית (או שהיה ישן) הייתי ניגש לארון הממתקים, עול... המשך לקרוא

זה שאין לנקוב בשמו

קיבלתי את הספרון הזה מחברתי רוחלה. מה זה? שאלתי את עצמי. שיר, ספרון לילדים? ספר רזה וקטן מלווה בציורי עיפרון חיוורי פנים ושבריריים. אבל לאחר שקראתי את הספר מספר פעמים וזה לא כל כך מסובך כי זהו ספרון ממש קטן. הבנתי שיש כאן רעיון פילוסופי ממדרגה ראשונה. דוד גרוסמן כותב על בדידותו וייחודו של היחיד, כל יחיד, שהוא גם יחיד וגם מיוחד. ורק האהבה והמגע האנושי יכולים להוציא את היחיד מבדידותו. האם דוד גרוסמן כתב ספר רגיש זה לאחר מות בנו? אינני יודעת. אני יודעת דבר אחד, שבא לי לחבק אותו חזק לליבי שלא יהיה בודד לעולם.... המשך לקרוא

גוטי

למה אי אפשר לחפש את הספר בנרות או למה אף אחד לא מוכר או מחפש את הספר בנרות דווקא הייתי רוצה אותו בבית...... המשך לקרוא

איור וודה

אני מאוהבת בספרי דויד גרוסמן. גם לילדים וגם למבוגרים. אבל זה ספר מוגזם בעיני. למרות הרעיון העמוק כנראה - אין באמת אפשרות לאתגר הורה או ילד במשחק של משפט וחצי במשך דפים על גבי דפים. כשקראתי אותו בעצמי לפני ההקראה לבנות שלי - הייתי פשוט בשוק שאפשר להוציא דבר כזה בתור ספר ילדים. קראתי אחר כך לבת הגדולה שלי והיה לה סביר - לא עורר שום רגש, גם לא דחיה. ציורים יפים ומינימאליסטים. מיוחדים בתור אומנות. אבל כל החוויה ניואג'ית מדי בעיני. ניתן להפיץ זאת כאומנות אבסטרקטית מבוגרים - אבל אני לא רואה קשר בין זה לבין ספר ילדים.. מעדיפה ובגדול את הספרים היותר "חיים" של גר... המשך לקרוא

ג'ניה

ספר יפיפה, עצוב ונפלא על בדידות קיומית. לפעמים בדידות קיומית היא חוויה כלכך מהותית. כמו רעב, כאב או כפור.... המשך לקרוא

קרפד

חיכיתי בקוצר רוח לקרוא את הספר הזה. עיניין אותי לראות מה יצא תחת ידם המיומנת של דויד גרוסמן כסופר ומיכל רובנר כאחראית על הרישומים. אין ספק שלא התאכזבתי. הספר מקסים ומרגש ואפילו העלה לחלוחית בעיני. הסיפור הוא על ילד בשם בן, שהולך לטייל עם אמא שלו ועם הכלבה פלא בשדה ואמא אומרת לו "אין עוד כמוך בכל העולם". בן דווקא לא אוהב את זה וטוען שזה גורם לו להרגיש לבד ושאין עוד אף אחד כמוהו. מתפתחת שיחה בין השניים על משמעות הלבד והביחד והאם עצם היותנו אינדיבידואלים הופכת אותנו בהכרח לבודדים. מעבר לשיחה הזו לא קורה כלום בעצם. אין איזו עלילה שמתפתחת או מתח שנבנה, פשוט... המשך לקרוא

קואלית

ספר חדש על המדפים. לפני שבועיים התחילו להפיץ אותו, אמא שמספרת לבן שלה כמה שהוא יחיד ומיוחד במינו,וכמוהו יש רק אחד. מזה ספר יפה למתנות,הוא כתוב בכתב יד. ספר מיוחד במינו עם המון רגשות בין הורה לילד במילה אחת מ_י_ו_ח_ד.... המשך לקרוא

ג'יהאן