נגיד שאתם מעריצים איזו דמות הרבה שנים. ויום בהיר אחד אומרים לכם: "שומעים? - לא היה ולא נברא. אין ולא היה אדם כזה".
איך ממשיכים מכאן? מקבלים? מתכחשים?

זה בדיוק מה שקרה לשחר. היא מדריכה במוזיאון קטנטן בעמק, מוזיאון שלא זוכה ליותר מדי מבקרים. קבוצות חיילים בימי מורשת, קבוצות מאורגנות של פנסיונרים, או אנשי האזור הקשישים הנכנסים לחסות קצת במזגן המצנן את חום העמק הלוהט.
שחר הגיעה למוזיאון בתור חיי

מלבד העובדה, שהספר קריא ומעביר זמן, לא מצאתי משהו שיתאים לדברי ההלל שעל הכריכה האחורית או בדברי השבח של קודמיי. היתה לי צפייה להכיר את עטרה שטורמן, שאיננה מוכרת, כפי שמוכרת משפחתה או בעלה בטרגדיות שפגעו קשות במשפחה. אך שסיימתי את הספר, לא ידעתי יותר, ממה שהתחלתי לקרוא בו. גם סיפורה של שחר - עובדת המוזיאון המהווה כ 95 אחוז מן הספר, אשר מנסה להחיות ללא הצלחה את דמותה של עטרה שטורמן, אינו שווה עלילה

קראתי את הספר ומיד התיישבתי לכתוב את הערך על עטרה שטורמן בויקיפדיה....

ספר חכם ומקורי, כתיבה קולחת ומדוייקת, הומור שחור אך לא מרושע, דמויות מקוריות המתוארות בחסכנות אוהבת ובידענות שאינה משוויצה בידענותה. החלק הריאליסטי המתאר התקרבות בין שתי דמויות נידחות ממש הזכיר לי את סטפן צוויג בהבנה האנושית העדינה שלו. החלק הפנטסטי גולש לפארודיה. ריבוי הדמויות שבו אינו מאפשר קרבת לב אמיתית, הוא אינו מתגבש לכדי תמונת עולם ונשאר כוו לתלות עליו ביקורת חברתית, רלוונטית ומענינת כשלעצמ