הרעיון לפרק את הגוף לגורמיו ולהרכיבו מחדש, אגב החלפת איבר פגום באיבר בריא, פרנס במשך שנים רבות את עולם הדמיונות והפנטזיות של הרפואה. הדימויים של הגוף ל"מחסן של חלפים", של האיברים ל"חלקי חילוף", של החליפין ל"סחר באיברים " ומנגד – של תרומת האיברים ל"מתנת חיים", מנחים את המחשבה המקובלת על השתלות איברים. חלקי חילוף או מתנת חיים? פגיעה בכבוד האדם או האדרתו? כך או כך, עובדה היא ששפת הדיון בעולם ההשתלות היא שפה מטפורית. את מקומו של התיאור הריאליסטי תופס מערך של דימויים שמנמיכים את התורם לדרגת תת-אנוש, או לחלופין מגביהים אותו לדרגת על-אנוש. קשה למצוא בשיח על השתלות איברים דרגות ביניים.   הספר 'גוף יחיד רבים: הכלכלה הפוליטית של איברים להשתלה' מציג מחקר סוציולוגי המתמקד דווקא בדרגות הביניים. הוא עוקב אחר מסלוליהם של איברים להשתלה מגוף לגוף, ובתוך כך מנסח מחדש מושגים מקובלים ומציע הסברים חדשים ומסגרות ניתוח חלופיות לעולם השתלות האיברים, בישראל ומחוצה לה. ביסודו של דבר, הספר מציע להשתחרר מהתפיסה הבינרית המציבה את האלטרואיזם ותרומת האיברים למול התועלתנות והסחר באיברים, ומציג מנעד רחב יותר של אפשרויות הנוצר משילובים שונים של מקור האיבר להשתלה והמוסדות החברתיים הקובעים את תנועתו.   ד"ר חגי בועז הוא עמית מחקר בכיר וראש תוכנית "מדע,  טכנולוגיה וציוויליזציה" במכון ון ליר בירושלים. הוא משמש מרצה בכיר נלווה במחלקה לפוליטיקה וממשל, ועמית מחקר במרכז לבריאות, הומניזם וחברה בנגב, שניהם באוניברסיטת בן-גוריון בנגב.    ד"ר בועז סיים את לימודי התואר השלישי במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב. מחקריו עוסקים בסוציולוגיה של הביואתיקה, בעולם החברתי של תרומות האיברים ובאלטרואיזם.    ד"ר בועז הוא מושתל כליה....

מובנו המילולי של המונח "אנתרופוקן" הוא עידן האדם. המושג מתייחס לטביעת החותם של המין האנושי בטבע, שיוצרת הבחנה בין עידן האדם לעידנים גיאולוגיים קודמים. האנתרופוקן מייצג משבר עמוק. עד כה, האנושות מעולם לא התנסתה בשינוי נרחב ועמוק כל כך של סביבת החיים. במובן זה, החיים בעולם כיום הם בגדר ניסוי שמבוצע על הפלנטה ועל כלל יושביה. האם שוכני הפלנטה, ובהם האדם, יצליחו לשרוד בסביבת החיים העוינת של האנתרופוקן?  מול תחושת ההלם לנוכח הרס כדור הארץ, ההגות האנתרופוקנית במדעי החברה והרוח מבקשת להצביע על שינוי יסודי של רבות מההנחות המוכרות בדבר היחסים בין האנושי לטבעי. מקורן של הנחות אלו בעידן הגיאולוגי הקודם, ההולוקן, שבו התרחשה כל ההיסטוריה האנושית המוכרת. בניגוד לחשיבה ההולוקנית, שבה האוויר, הקרקע והמים הם גורמים נתונים שנמצאים ברקע הפעילות האנושית, החשיבה האנתרופוקנית מתפתחת מתוך פריצתם של גורמים אלו אל לב ההיסטוריה. אי-אפשר עוד לתאר את ההיסטוריה רק כמאבק בין אידיאולוגיות או צורות חברתיות; כדור הארץ הופך לגורם בעל תפקיד היסטורי מרכזי ואף גורלי, והאדם עצמו הופך לכוח טבע.  המקראה אנתרופוקן: עידן האדם מציגה טקסטים יסודיים פרי עטם של הוגות והוגים, חוקרות וחוקרים מובילים בחקר האנתרופוקן בעולם, בהם ברונו לאטור, אליזבת קולברט, טימותי מורטון ואליזבת פובינלי. המאמרים עוסקים בתמות מרכזיות במחשבת האנתרופוקן, בכללן "ההכחדה השישית", "ההאצה הגדולה", תפיסות זמן וטבע, היפר-אובייקטים ותפיסות אפוקליפטיות של משבר האקלים. ...